1לפני כמעט 90 שנה ג'ון מיינרד קיינס פרסם את הספר "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף", ושינה את פני מדע הכלכלה וגם היבטים רבים בחיינו. אחד הקטעים היפים בטקסט המכונן הזה הוא משל קטן שמבקש להסביר איך ממשלה יכולה לסייע למשק לצאת ממיתון באמצעות השקעה מסיבית: אם הממשלה תמלא בקבוקים בשטרות של כסף, ואז תקבור אותם במעמקי מכרות ריקים, ואז תמלא את המכרות בזבל מהמזבלה העירונית, ואז תאפשר לחברות מהשוק הפרטי לחפור במכרות כדי להוציא את בקבוקי הכסף — זה יקטין את שיעור האבטלה, ולקהילה יהיה יותר כסף ממה שהיה לה קודם. זה יתניע את הפעילות הכלכלית.
המבקרים של קיינס חגגו על הדוגמה הזאת ולגלגו על "כלכלת הבורות", על הרעיון שהממשלה תשלם לאנשים לחפור בורות ואז למלא אותם כדי לייצר כסף. אבל זו לא היתה הכוונה של קיינס: הוא כתב במפורש שהוא נותן את הדוגמה הזו רק כדי להמחיש שעדיף שהממשלה תעשה משהו מאשר שלא תעשה דבר, ואם כבר משקיעים כסף מוטב להשקיע אותו בפיתוח תשתיות ציבוריות, כבישים, בתים וכו'.
השבוע הבנתי שממשלת ישראל לקחה את הרעיון של קיינס ויישמה אותו, רק באופן מעוות מאוד. הממשלה כורה בורות לכלכלה הישראלית, ואז כשהיא איכשהו יוצאת מהבורות האלה — היא כורה חדשים. כמעט כאילו היא בודקת את הכלכלה, מכמה בורות היא תצליח לצאת, מאיזה עומק היא יכולה לטפס. אבל יום אחד, אחרי יותר מדי בורות כאלה, הכלכלה עלולה להיתקע ולא להצליח לצאת מהבורות האלה יותר.
2 אין דרך אחרת להסביר את האובססיה לפטר את היועצת המשפטית לממשלה בזמן העברת תקציב המדינה בכנסת, ועוד לקשור בין שני הדברים.
דמיינו רגע משקיע זר ששוקל להשקיע כאן. הוא בוחן את הפרמטרים המקרו־כלכליים של המשק הישראלי, ורואה שחרף המלחמה לא שקענו במיתון, ושיעור האבטלה יחסית נמוך, והשקל מתחזק מעט, והבורסה הישראלית מצמצמת את הפערים משאר השווקים. הוא גם רואה ממשלה שמתיימרת לנסות להקטין את הגירעון באמצעות העלאות מסים נרחבות. סביר שהוא יניח שאנחנו סוף סוף לוקחים את המצב ברצינות ומתחילים לשקם את הכלכלה. אבל אז הוא מגלה שחברי עוצמה יהודית מצביעים נגד תקציב של הממשלה שהם חברים בה כדי לדחוף לפיטורי היועצת המשפטית לממשלה, והאמון שלו שהתחיל להשתקם קצת הולך שוב לעזאזל.
מה יקרה אם הממשלה באמת תפטר את היועמ"שית? האם ישראל תיהפך למקום שטוב יותר לחיות בו? למקום שבטוח יותר להשקיע בו? האם מישהו שאל את השאלות האלה לפני שהמהלך התגלגל, או שאמרו — נחפור בור עמוק יותר הפעם ונראה מה קורה, אם המדינה תעמוד גם באתגר הזה?
אז הם כבר בדרך לנסות לפטר את היועמ"שית, ואחר כך אולי ידיחו את ראש השב"כ, וימנו לתפקידים בכירים בשירות הציבורי רק את מי שנאמנים לשרים, וישתלטו על המנגנון לבחירת שופטים, ויטלטלו, או גרוע מזה, את התקשורת החופשית. ח"כים מהקואליציה מקדמים חוקים שמרחיבים מאוד את סמכויות המשטרה, הגוף הראשון שעבר פוליטיזציה כמעט מלאה, ומהר מאוד; מי שבולם את החוקים האלה כרגע היא היועמ"שית, אז אתם מבינים מה יקרה אם היא תוחלף בבובה. ולקראת הבחירות הבאות, מתי שלא יהיו, הקואליציה תעשה כל שביכולתה כדי למנוע התמודדות של ערבים, תנסה לפגוע בייצוג הציבורי של כחמישית מהאזרחים במדינה. וכל זה עוד לפני שהזכרתי את חוק ההשתמטות, שפורם את התפרים שעוד איכשהו מחזיקים גם את החברה היהודית. הניחו רגע בצד את המשמעות לדמוקרטיה והסתכלו על המשמעות לכלכלה: בור אחרי בור אחרי בור כדי לראות במה היא תעמוד. ניסוי קיצוני, ואנחנו השפנים. התוצאות עלולות להיות קשות. שום כסף לא ייצרו הבורות האלה, בדיוק להפך.
חזון 2030 של ערב הסעודית נועד להבטיח כלכלה יציבה ומשגשגת על בסיס טכנולוגיה. מתי לממשלת ישראל היה איזשהו חזון? מה אנחנו מתכננים ל־2030?
3 מצבה של הכלכלה הישראלית אינו אנוש. רחוק מזה. היא מפגינה חוסן ועוצמה בלתי רגילים לנוכח המלחמה והמשבר הכלכלי שהיא חוללה. קחו חופן נתונים: לא נכנסנו למיתון. הרבעון השלישי של השנה נגמר עם צמיחה של כמעט 4% (בקצב שנתי), והתחזית לרבעון האחרון דומה. אנחנו עוד רחוקים מתיקון של הצניחה הכלכלית שחוללה המלחמה, אבל אלה נתונים מרשימים מאוד. ושיעור האבטלה המשיך להיות נמוך למדי. פרמיית הסיכון של המשק הישראלי — המחיר של הביטוח שהמשקיעים יכולים לקנות על האג"ח הממשלתי — יורדת בשבועות האחרונים. יש התאוששות בגיוסים בהייטק. והישראלים חזרו לקנו ת כמעט כמו לפני המלחמה, לפי נתוני ההוצאות בכרטיסי אשראי. למרות המלחמה, למרות ההתייקרויות. את הפגיעה הקשה יחסית רואים בענף אחד, שלא קרוב להתאוששות — הנדל"ן. וזה קורה בגלל החלטת הממשלה לא לאפשר כניסה של פועלים פלסטינים מיהודה ושומרון וחוסר היכולת שלה להחליפם בפועלים ממדינות אחרות.
וגם ללא הנדל"ן, מצבנו בכל זאת שברירי. השקל עדיין חלש בהרבה ממה שהיה צריך להיות לולא המלחמה והחקיקה המשפטית. ההשקעות הזרות עדיין נמוכות בהשוואה לימים שלפני 7 באוקטובר. עשרות אלפי הישראלים מהצפון שעדיין מפונים מבתיהם לא באמת מבינים לאיזו מציאות הם יחזרו, ביטחונית ופיזית. וכשהממשלה תנתק אותם מצינור החמצן הכלכלי שסיפקה להם מתחילת המלחמה, זו עלולה להיות גמילה לא פשוטה שעלולה לזעזע את הכלכלה כולה. ואם הממשלה תחריף את ניסיונותיה להפוך את מערכת המשפט ואכיפת החוק לפוליטיות, השווקים וחברות הדירוג עלולים להגיב בחריפות. למה, בשם אלוהים, הממשלה מנסה בכוח לבחון עד כמה המשק חסין על ידי יצירת הזעזועים האלה? חסרים לנו זעזועים?
4 וכשלא מתקדמים — הולכים אחורה.
הסתכלו על ערב הסעודית: בתחילת החודש מיקרוסופט הודיעה שסיימה לבנות שם שלוש חוות שרתים עצומות, שיפעלו באופן מסחרי מ־2026. ענקית הענן של אמזון, AWS, מקימה גם היא חוות שרתים שם, עם הבטחה להמשך השקעה של יותר מ־5 מיליארד דולר. גם לגוגל יש שם שרתים והשקעות ואסטרטגיה להפוך את הממלכה להאב אזורי של בינה מלאכותית. יש לערב הסעודית הרבה מאוד שטחים ואנרגיה זולה, חברות הטכנולוגיה זקוקות לשני אלה, החיבור ברור. כל זה הוא חלק מחזון 2030, התוכנית הסעודית שהושקה כבר ב־2016 כדי לגוון את מקורות ההכנסה של המדינה, להכניס יותר טכנולוגיה כדי לצמצם את התלות בהכנסות מנפט. הנפט היה התשתית שעליה נבנה העידן המודרני, שירותי ענן ו־AI יהיו התשתית לעידן הבא. כך, הם הקימו קרן של 100 מיליארד דולר להשקעה בבינה מלאכותית, וכך הם פתחו את פער חוות השרתים. קיבולת שירותי הענן שישראל מציעה עומדת על 175 מגה־ואט, והיא אמורה לעלות ל־278 עד סוף העשור. הסעודים מציעים היום 345 מגה־ואט, ועד סוף העשור הם אמורים להגיע ל־1,300. כלומר כבר היום הם פי שניים מאיתנו, תכף הם יהיו פי חמישה. ההשקעה של החברות הזרות בחוות שרתים בערב הסעודית תסתכם עד 2030 ב־15 מיליארד דולר, והיא יכולה להבטיח למדינה מקומות עבודה, צמיחה כלכלית ובעיקר ידע אדיר שישמש את המקומיים גם בהמשך. כך נראה חזון שמבקש לחזק את הכלכלה ולבנות עתיד בטוח יותר, יציב יותר, טוב יותר.
ובינתיים בישראל, בחמש השנים האחרונות: חמש מערכות בחירות, מגפה, חקיקה משפטית שמטלטלת את הכלכלה וקורעת את החברה, מלחמה שנמשכת יותר משנה. העולם דוהר קדימה, אנחנו מפגרים מאחור, והפער גדל והולך. מתי בפעם האחרונה ממשלה ישראלית כלשהי שמה על השולחן תוכנית אסטרטגית עם יעדים רב־שנתיים ומתווה ברור להשגתם? מה החזון הממשלתי ל־2030? ל־2035? ל־2040? לשנת המאה של ישראל? לאן אנחנו רוצים להגיע? איך אנחנו רוצים להיראות?
5 הסלוגן השחוק של שמעון פרס על מזרח תיכון חדש קורם עור וגידים מול עינינו בימים אלה ממש, ועוד לא ברור איזו מציאות חדשה נקבל. חלקים מהציר האיראני קורסים, אבל אולי ההגמון החדש של סוריה יהיה השלטון הטורקי העוין. מפת האיומים על ישראל רחוקה מלהתבהר, אבל אפשר לראות בבהירות שערב הסעודית ומדינות המפרץ שועטות קדימה ופועלות במרץ כדי לבנות יסודות חדשים לכלכלות שלהן.
לישראל יש המון הזדמנויות בירוץ הזה. גיאו־פוליטיות וגם כלכליות. מהאסון של 7 באוקטובר והמלחמה אפשר לבנות עתיד טוב יותר. אבל לשם כך צריך ממשלה שבוחרת להיכנס למרוץ, ולא לחכות שדונלד טראמפ יזרוק עליה איזה דיל. בינתיים, החזון היחידי של הממשלה הוא אותו ניסוי מעוות של "בכמה עוד האזרחים יעמדו", ואת היוזמה היחידה שהיא מפגינה רואים בכל פעם שהיא מוצאת עוד דרכים לשבש לנו את החיים, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, בור אחרי בור.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
