טראמפ
לא ישבור את השוק
את מלחמת הסחר שבה פתח השבוע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אפשר לנתח במשך שעות, אבל אין טעם לעשות זאת. כל ניסיון לבחון את המהלך דרך חשיבה דיפלומטית, תפיסה מורכבת של יחסים בין מדינות או סתם היגיון בריא נדון מראש לכישלון. לא כך טראמפ עובד; מבחינתו זה בכלל לא עניין של דיפלומטיה ותורות עמוקות של יחב"ל, זו פשוט אמנות העִסקה. לא בכדי הוא קרא ככה לספר שהוציא ב־1987, "The Art of the Deal", ובו הסביר שכך עושים עסקים — הולכים בלי פחד, מאיימים, לא בוחלים בשום צעד כדי להשיג את היעד. אז עכשיו זה מכסים.
זה נראה מבהיל, אבל כדאי לזכור שהדנ"א העסקי הזה של טראמפ כולל עוד רכיב, שיכול להיות האיזונים והבלמים שלו כעת — מבחינתו, אין דבר חשוב יותר מוול סטריט. רק כך הוא מודד הצלחה או כישלון. ראינו את זה גם בכהונה הראשונה שלו. לכן לא משנה כמה הרטוריקה שלו כעת תהיה דרמטית, אם הוא לא יקבל רוח גבית מהמשקיעים הוא ייסוג בלי למצמץ. אמריקה אולי צריכה לחזור לגדולתה, אבל זה לא יכול לקרות רק בעזרת מכסים; צריך גם שוק בעלייה. // סופי שולמן
.
שטראוס
הכי ישראלית גם בחפיף
שלוש שנים אחרי פרשת הסלמונלה במפעל הממתקים של שטראוס, שהולידה את הריקול הגדול בהיסטוריה של תעשיית המזון, יש שני דברים ודאיים שאפשר לומר: הראשון הוא ששטראוס התגלתה כחברה חפיפניקית, אף שהתייחסנו אליה כאל מודל של מצוינות בענף המזון. היא התעלמה מאזהרות של יוניליוור על חריגות בבדיקות מעבדה; היא לא למדה לקח ממשבר הסלמונלה בסברה בארצות הברית; והיא לא ביצעה בדיקה שנתית במפעל הממתקים שנה לפני המשבר. אלה סטנדרטים שמתאימים לחברה קיקיונית וחסרת אחריות, לא לאימפריה השורשית־הגלובלית שביקש לבסס כאן מיכאל שטראוס כהמשך למפעל חייהם של הוריו.
הדבר השני שניתן לומר בוודאות הוא ששטראוס יודעת לכסת"ח. החברה הקימה "ועדה בלתי תלויה" לבחינת האירועים על רקע אפשרות לתביעה נגד חלק מבכיריה — והוועדה הזו, תחזיקו חזק, מצאה שאין עילה לתביעה נגד הבכירים. במקום זה תהיה פשרת פיצוי מצומצמת, ותחזרו לאכול טוויסט בשקט. ממשלת נתניהו היתה חולמת להקים ועדת חקירה כזו, שאותה מפארים שמות מרשימים כמו הילה גרסטל, רוני קוברובסקי ושרון חנס, ובכל זאת היא אינה מצליחה למצוא אשמה בדרגים שמעל הש"ג.
כך יוצא ששטראוס היא אכן החברה הכי ישראלית שיש, ממש כמו שאומרות הפרסומות של עלית: מחפפת, ואז מכסה את הישבן. בינתיים זה מצליח לה, עד כדי כך שהיא גם מעלה מחירים בחדות. אבל ספק אם להטוטי המילים של הוועדה הבלתי תלויה יועילו לחברה במבחן האמיתי, אם אכן תאושר תביעה ייצוגית. // נורית קדוש
צמצום הזיהום
נחנקים? תדאגו לעצמכם
דו"ח חדש של משרדי הבריאות והגנת הסביבה חשף בשבוע שעבר שזיהום האוויר בישראל הורג מדי שנה כ־5,300 בני אדם. 15 אנשים מתים בממוצע מדי יום משום שהמדינה לא מבטיחה לנו אוויר נקי. רוב הזיהום מגיע מדלקים מזהמים כמו פחם, נפט וגז המשמשים לתחבורה ולהפקת חשמל; בעולם מפחיתים משמעותית את השימוש במזהמים כאלה, אבל בישראל סגירת היחידות הפחמיות של חברת החשמל מתעכבת, והנתון הטרי, שפורסם לפני שבועיים, מגלה כי רק 14% מהחשמל שהופק כאן בשנה שעברה הגיעו ממקורות נקיים (טורבינות רוח ופאנלים סולאריים), לעומת 48% באיחוד האירופי למשל.
ומה עושה המדינה? רשות החשמל מקשה על יזמים סולאריים — כאלה שהתקנת הפרויקטים שלהם התעכבה בגלל המלחמה גילו לאחרונה שחלטו להם ערבויות של מיליוני שקלים, אפילו על זוטות כגון עיכוב בהגשת טפסים. שר האנרגיה מדבר על תחנת כוח גרעינית, פתרון יקר להחריד שהסיכוי שיתממש אפסי, ובוודאי לא רלבנטי לשנים הקרובות. בינתיים במשרד שלו השיקו השבוע מחשבון שמאפשר לכל אחד מאיתנו לבדוק אם משתלם לנו להתקין פאנלים סולאריים פרטיים. כשלעצמו זה רעיון טוב, אבל העיקרון העומד מאחוריו מטריד, וחוזר על עצמו: הממשלה לא מסוגלת לפתור בעיות מערכתיות, אז היא מתנערת מאחריות ומצפה שהאזרחים יעשו גם את זה בעצמם. // שני אשכנזי
מבול של חוקים
הנצח לי ואנציח לך
ועדת השרים לחקיקה קידמה השבוע את החוק שנועד להנציח את זכרו של דוד לוי, מליאת הכנסת כבר אישרה את החוק להנצחת הרב עובדיה יוסף ואת זה להנצחת הרב חיים דרוקמן, החוק של הרב קוק כבר אושר בממשלה בדרך לכנסת. כן, בממשלה גילו את העסקה המעולה של חוקי הנצחה: לא עולים הרבה, מכבדים בייס כזה או אחר, ומאפשרים להעניק משרות לכמה עשרות אנשים. זה היה כך תמיד, אבל אף ממשלה לא פתחה מפעל הנצחות: עד הממשלה הזאת היו רק שבעה אנשים שזכו לחוקי הנצחה (בן־גוריון היה הראשון, בשנות התשעים הצטרפו רבין ובגין, ובעשור הקודם גם הרצל, ז'בוטינסקי, שז"ר ואיכשהו גם רחבעם זאבי). זה כמובן לא מפתיע שהממשלה הנוכחית מעדיפה לעסוק בכל נושא אזוטרי במקום להתמודד עם הבעיות הקיומיות והדחופות של אזרחי המדינה, אבל התקופה עמוסת ההנצחות הזאת צריכה להניח על סדר היום, לדיון עתידי כשיהיה עם מי, הסדרה של חוקי ההנצחה. ראוי, למשל, שחוקים כאלה יהיו מוסכמים על הקואליציה והאופוזיציה. ראוי שהם ינציחו אנשים רק לאחר שייבדק היטב, אולי באמצעות ועדה ציבורית, שבמעשיהם לא נפל רבב חמור. ראוי לשקול איך להגביל את מספר המונצחים: צריך לשמור את המעמד המיוחד הזה לגדולי אומה מובהקים, ולא להפוך גם אותו לאתנן פוליטי, שבסופו של דבר פוגע בזכרם של כולם. // שלמה טייטלבאום
טראמפ מחזיר לחיינו מילה שפעם הגיעה מאלוהים
מלחמת המכסים בין ארצות הברית לסין (עם זליגה אפשרית לקנדה ומקסיקו) מזכירה את המהות הגדולה, הקדומה, ששוכנת בתוך כל מכס: הצורך בשליטה. במקור המכס היה מוקדש בכלל למלכות השמים: בספר במדבר פרק ל"א אלוהים ממש מפרט למשה כמה מכס, כלומר מס, כל אחד צריך לשלם לו. אבל מהר מאוד המכס למלכות השמים זורם למלכות ארצית מאוד, והמכס נהפך ממס כללי לכזה שנועד לסמן את הבעלות ואת הגבול. מה שלנו, מפה, ומה לא.
כך שהמכס הוא תמיד סימן להסתגרות, ובעשורים האחרונים, כשהעולם נפתח, שמענו רק על הורדת מכסים או ביטול מכס. אפילו מהמכס בנתב"ג, מין איום של פעם על מי שלא היו מורגלים בטיסות, אנחנו כבר לא מפחדים. התרגלנו ליהנות מתנועת סחורות גלובלית, ממחירים יורדים, מאינספור משלוחים מחו"ל בלי מכסים (אח, עד 75 דולר, המספר הקדוש!). עולם פתוח, אומרים לנו שנים, טוב לכולם.
והנה בא דונלד טראמפ ומנער את כל זה, מבקש לחזור להסתגרות, להציב שוב חומות שימנעו תנועת אדם וסחורות וכסף. גישות כלכליות משתנות, ולכל אחת יש כלים משלה; אבל איכשהו במכסים יש יותר מזה. אולי זה החשד התמידי שהם מעוררים — אפילו התלמוד פוסל את אנשי המכס לעדות, כי הוא מניח שתמיד יגבו יותר ממה שצריך; ואולי זו הידיעה שמה שמתחיל במלחמות מכס לעתים קרובות לא נגמר רק בחזית הזאת. // דור סער־מן
