הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 כשעה לפני שהחלו ההספדים בהלוויה של הירש גולדברג־פולין, הרחבה שבפתח הר המנוחות בירושלים כבר התמלאה באלפי אנשים. היתה תחושה שכל העיר הגיעה. היו שם חבריו מקהילת אוהדי הפועל ירושלים, בכדורגל ובכדורסל, לבושים בחולצות אדומות, עוטים צעיפים, מחזיקים את דגלי הקבוצות ומנופפים בהם בדממה. היו אינספור חובשי כיפות מסוגים וצבעים שונים, חלק הם דוברי אנגלית בחולצות פולו, חלק בבגדים קלים, אווריריים, רבים בסנדלים ירושלמיים. היו חיילים וחיילות, נשים, גברים, מבוגרים, נערים.
את השקט שבהמתנה להספדים קטעו מדי פעם זמירות. הן נעו מחלק אחד של הקהל הגדול לחלקו האחר כציפורים דואות. "אבינו מלכנו", המהם הקהל, "חוננו ועננו. אבינו מלכנו, חוננו ועננו, כי אין בנו מעשים. עשה עמנו, צדקה וחסד. עשה עמנו צדקה וחסד, והושיענו".
ירושלים היא עיר שבנויה שכונות־שכונות. אבל בירושלים, בשונה מערים אחרות, למילה שכונה יש משמעות עמוקה. שכונה היא לא משהו כזה של פעם, שהיה ונעלם. שכונה היא לא משהו קטן, ארבעה בניינים וחצר: בשכונה שלי מתגוררים כ־18 אלף אנשים, והיא נחשבת לאחת הקטנות בעיר. בגילה יש 30 אלף תושבים. בפסגת זאב 40 אלף. ברמות 50 אלף. והשתייכות שכונתית בירושלים היא לא עניין שולי, אלא עניין כמעט זהותי. אנשים בוחרים לגור בשכונה שבה גרים אנשים עם עולם ערכים דומה. אם בחרת טוב — השכונה תיהפך לקהילה שלך.
השכונה שמשפחת גולדברג־פולין חיה בה קטנה יחסית, כ־13 אלף אנשים. יש בה יהודים חילונים, דתיים ומסורתיים. חלק גדול מהיהודים שעלו מארצות הברית לירושלים הגיעו אליה. בבתי הקפה שלה, בגינות הציבוריות, נפוץ מאוד לשמוע אנגלית. וחלק גדול מאוד מהקהילה הזו ליווה את המשפחה ב־330 הימים שחלפו מחטיפתו של הירש עד הבשורה על הירצחו. חלק גדול מאוד מהקהילה הזו גם הגיע להלוויה, לצד רבים מאוד משלל קהילות אחרות.
קהילה היא המבנה החברתי החזק ביותר שבני אדם בנו, אחרי המשפחה. במקרים רבים הקהילה חזקה יותר אפילו מהמשפחה. היא מגדירה מי אתה. מספקת לך רשתות אנושיות להתפתחות אישית, לבילוי, לספורט. היא שם ברגעים הטובים, והיא שם ברגעים הנוראים ביותר. ביקרתי השבוע לצערי ביותר משבעה אחת. גם בשבעה אחרת, של חבר שגר בעצמו בקהילה חזקה, הוא סיפר כיצד לא היה צריך לדאוג לדבר אחרי שאשתו נפטרה; הקהילה סידרה הכל, ממודעת האבל ועד לציליות בחצר הבית עבור המנחמים. קהילה היא מה ששומר עלינו, שמחזיק אותנו, עוטף. שלא נותן לנו ליפול.
כשעמדנו ברחבת הכניסה להר המנוחות הסתכלתי היטב סביבי. הקהילה של משפחת גולדברג־פולין אינה הקהילה שלי. גם לא קהילת אוהדי הפועל ירושלים. חלק גדול מהזמירות שהקהל שר היו זרות לי. גם את שירי הפועל לא הכרתי. ובכל זאת, חשתי חיבור עמוק אל האנשים האלה. חשתי שאני חולק איתם ערכים משותפים. כך גם אלפי ישראלים אחרים כמוני שהגיעו ברגל אל בית הקברות מכל רחבי העיר הענקית הזו, והמשיכו להגיע גם שעות אחרי שמסע ההלוויה יצא לדרך. הם הגיעו לא משום שהם חלק מהקהילות האלה, אלא משום שהירש, והוריו, הצליחו לגעת בהם. לגעת בהם מעבר לגבולות הקהילה, וליצור חיבור שהוא גדול יותר.
זו, היכולת המופלאה הזו ליצור חיבורים חוצי קהילות, היא בעיניי אחד הדברים העיקריים שהופכים את משפחת גולדברג־פולין למרשימה כל כך. הם מייצגים את התקווה שניתן לבנות ישראל שפויה, מחוברת, גדולה מסך חלקיה.
1 צפייה בגלריה
נתניהו במסיבת העיתונאים, השבוע. עם אנשים כאלה לא בונים מדינה. עם אנשים כאלה הורסים אותה
(צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
2 שעות ספורות אחרי ההלוויה, כשצפיתי בפרזנטציה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאלה אחת ניקרה בי: מתי, בעצם, המלחמה הזו תיגמר? לא מבחינת ההישג הצבאי או המדיני, אלא מבחינת התאריך. איפשהו בשלהי 2023, כשהמלחמה היתה בשיאה, היתה תחושה בקרב הציבור שהיא תיגמר בקרוב. נניח, בפסח. אולי טיפה אחרי. בטח עד הקיץ.
אבל פסח הגיע והקיץ חלף והמלחמה עדיין כאן. והיא עדין כאן לא במובן שאליו מתכוונים בצה"ל כשאומרים שהמלחמה תארך כמה שנים, אלא במובן של מדינה שאינה מתפקדת יותר. כל עוד המלחמה בעזה לא מגיעה לסיומה, לעשרות אלפי העקורים מהצפון לא יכולים לחזור הביתה, לשוב לחייהם ולהתחיל להשתקם. כל עוד המלחמה לא מגיעה לסיומה, חיילי המילואים ימשיכו בסבבי שירות אינסופיים, פעמיים ושלוש בשנה. כל עוד המלחמה לא מגיעה לסיומה, אי אפשר להתחיל לטפל בסכסוך הפנים־ישראלי. כל עוד המלחמה לא מגיעה לסיומה, ההשקעות הזרות לא יחזרו, הגירעון לא יתכווץ משמעותית, האינפלציה לא תירגע, הריבית לא תרד, הדירוג לא יעלה, החוב לא יקטן, רמת החיים לא תחזור לעלות (וכל אלה במקרה הטוב. כל אלה יכולים להחמיר). כל עוד המלחמה לא מגיעה לסיומה, נתניהו ימנע הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור לעומק מה קרה כאן. כל עוד המלחמה לא מגיעה לסיומה, יהיה קשה יותר להחליף את הממשלה.
איזו תקווה מציע ראש הממשלה? איזה חיבור הוא יוצר בין קהילות? זה האיש שגם השבוע טרח להאשים שמאלנים ואת יו"ר ההסתדרות, זה האיש שהפך את הפילוג לטבעו השני
איזו תקווה מציע ראש הממשלה? איזה חיבור הוא יוצר בין קהילות? זה האיש שאמר בפתח נאומו שאחדות היא צו השעה, אבל אז עבר להציג שקפים שהכותרת שלהם נבחרה בקפידה כך שיהיה ברור שהשמאלנים שהביאו את ההתנתקות אשמים (לא משנה שההתנתקות היתה תוכנית של הליכוד ושנתניהו עצמו הצביע בעדה). זה האיש שהיה לו דחוף לומר שיו"ר ההסתדרות נותן פרס לסינוואר. זה האיש שהפקיד בידי הפירומן הגדול ביותר במזרח התיכון, אדם שגזענותו אומנותו, את המשטרה, את בתי הכלא ואת שירותי ההצלה. זה ראש ממשלה שהפך את השיסוי והפילוג לטבעו השני. אז אילו חיבורים הוא יכול לרקום בין ישראלים? איזה עתיד הוא יוצר למדינת ישראל, האיש שמגדיר את עצמו אחראי לדורות הבאים?
לפי נתניהו, ציר פילדלפי הוא נכס אסטרטגי שלעולם אין לוותר עליו. איני איש צבא ואיני מבין בחשיבותם של צירים. אבל אני ישראלי מספיק שנים כדי לדעת שה־נכס האסטרטגי הגדול ביותר של ישראל הוא אנחנו — העם. בלי העם אין צבא. בלי העם אין מסים. בלי העם אין קהילות שיחזיקו את החברה ויתמכו אלו באלו. בלי העם אין אנשים שירוצו אל התופת להציל אנשים שהגיעו איתם למסיבה, כמו שעשו אורי דנינו ואלכס לובנוב שנרצחו במנהרה. והם ממש לא היחידים.
נתניהו יודע לדבר על אחדות, אבל לא יודע לייצר אותה. הוא הדין לגבי בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. הם יודעים לייצר רק פילוג, ריב ומדון. אלה האנשים שאשמים בכך שבעודנו צועדים אל ההלוויה של הירש, לובשים חולצות שחורות עם הכיתוב "שבעה באוקטובר", היו כמה ירושלמים שטרחו להטיח בנו קללות ונאצות. עם האנשים האלה לא בונים מדינה, עם האנשים האלה הורסים אותה.
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
- במנרה, סמל של היאחזות עיקשת באדמה בתנאים קשים, כבר מתכננים את החזרה הביתה
- ד"ר נעמי הלברטל־לנדאו חוקרת אלימות מינית במסגרת רצח עם, מרואנדה עד בוסניה, ומסבירה למה אירועי 7 באוקטובר מחייבים אותנו לצאת לא רק נגד המחבלים, אלא גם נגד הפטריארכיה כולה
- מעידן עמדי עד מ' המסתערב: יש דברים שרק לזמרים הקרביים מותר לשיר עליהם
3
ואיכשהו, עדיין, סמוטריץ' הוא שר האוצר. ואיכשהו, עדיין, הוא הציג השבוע את עיקרי תקציב 2025 והתוכנית הכלכלית שיביא איתו. והנה, פתאום, כמעט בן לילה, נדמה שיש לנו שר אוצר אחראי. פתאום הוא אומר את כל המילים הנכונות, גם את אלה שיהיה קשה לציבור לשמוע. כולם צריכים להיכנס מתחת לאלונקה, כל המגזרים, כל העשירונים, גם ההסתדרות, גם החרדים. קיצוצים והעלאות מסים דה פקטו (הקפאת מדרגות מס הכנסה שקולה לחלוטין להעלאת מס, פשוט פחות שמים אליה לב) בהיקף עצום של 40-35 מיליארד שקל. אלוהים יהיה בפרטים הקטנים, כל אלה שלא הוצגו במסיבת העיתונאים של השר.
אבל החוכמה היא לא להציג תקציב, אלא לאשר אותו בכנסת. תשאלו את שר האוצר לשעבר ישראל כץ. הוא הציג את תקציב 2021-2020 כמה פעמים. ביולי, באוגוסט, ושוב ושוב, עד דצמבר. זה לא שינה דבר; מי שהכריע אם יהיה תקציב או לא היה ראש הממשלה נתניהו. כך יהיה גם הפעם.
ההערכה הרווחת במערכת הפוליטית היא שנתניהו מחכה לתחילת נובמבר, לראות מה יהיו תוצאות הבחירות בארצות הברית. רק אז גם הכנסת תחזור לפעילות מלאה אחרי הפגרה. אם דונלד טראמפ יזכה, נתניהו ייתן גז והתקציב יעבור, כדי לשמור על הקואליציה; בתמורה לתמיכתם בתקציב, הוא גם ייתן לחרדים את כל מה שהם רוצים בחוק הגיוס, ואת תוספות התקציב האדירות לרשתות החינוך שלהם.
אבל אם קמלה האריס תזכה, לא בטוח שנתניהו יתאמץ. להעביר תקציב כואב, עם קיצוצים של 40 מיליארד שקל, כשכל השותפות לקואליציה חוגגות לו על הראש? בשביל מה. בטח לא בשביל סמוטריץ'. בלי תקציב, יהיה צריך לפזר את הכנסת וללכת לבחירות. ואז ייתכן שנתניהו, כאמצעי הישרדות אחרון אולי, ינסה לרשום איזה הישג בגזרת המלחמה, משהו שיהיה אפשר לתרגם למנדטים. אחרי הכל, עם כל הדיבורים הגבוהים שלו, באוקטובר 2011, כשרחובות ישראל התפקעו מאוהלים וקריאות לצדק חברתי, נתניהו שחרר 1,027 אסירים, ובהם סינוואר, כדי לשחרר את גלעד שליט, וכדי לנסות לדכא את המחאה נגדו.
4 ב־2008 משפחת גולדברג־פולין בחרה לעלות למדינת ישראל. הם לא היו חייבים לעשות את זה. הם חיו חיים טובים בארצות הברית, בחלקים הכי טובים שלה, ברמת חיים שהישראלים יכולים רק לשאוף אליה. אבל הם באו. מתוך ציונות, מילה שפעם היתה לה משמעות עמוקה. הם השתקעו בירושלים, בציון. הירש היה אז בן 7, והמעבר הזה לא היה לו קל. אבל הוא בנה את עצמו כאן, ביסס לו חיים, טווה סביבו קהילות וחיבר ביניהן. בני המשפחה עלו למדינת ישראל, ומדינת ישראל לא מילאה את החלק הכי בסיסי בחוזה שלה איתם.
הפרת החוזה, שאנחנו רואים שוב ושוב מאז 7 באוקטובר, ושיישובי העוטף הכירו היטב עוד לפניו, מחזקת את התחושה שאין כאן תקווה ותכלית. לא בגלל המלחמה — ידענו מלחמות ויכולנו להן — אלא בגלל התפוררות הלכידות החברתית. בגלל הממשלה, שמפוררת את הלכידות החברתית. בכירי מערכת הבריאות מזהירים מפני גל נטישה של רופאות ורופאים. בקהילות רבות ישראלים קמים ועוזבים למדינות אחרות. אולי רק לשנה או שנתיים, אולי ליותר. לבריטניה וארצות הברית וקנדה, וגם לפורטוגל, ליוון, לקפריסין. על כל קהילות הישראלים החדשות שקמות שם כבר ראיתם כתבות בטלוויזיה. קשה לי להאשים את מי שעוזבים. המגמות מטרידות גם אותי, מאוד. אבל אני עדיין חושב שיש לנו על מה להילחם כאן.
בסוף ההספד שלה, אחרי שהודתה לקהילה שתמכה בה ובמשפחתה במשך כמעט שנה, אחרי שהתנצלה על כך שהיא מבקשת מהקהילה שתמשיך לתמוך בהם גם עתה אף שהמשפחה לא נותנת לקהילה שום דבר בתמורה, אמו של הירש, רייצ'ל, אמרה את מה שאמרה בסופם של כל כך הרבה נאומים שנשאה בחודשים האחרונים. היא תמיד סיימה את דבריה במשפט שפנה ישירות להירש: "Stay strong, survive". הישאר חזק, שרוד. כעת, כשגופתו של בנה מונחת לפניה, היא ביקשה ממנו שיעזור לה למשפחה, להישאר חזקים, ולשרוד: "Now I need you to help us stay strong, now I need you to help us survive".
לא יודע מה אתכם, אבל אני הייתי צריך לשמוע את המלים האלה. לא יודע מה אתכם, אבל נדמה לי שמדינה שלמה צריכה שמישהו יעזור לה להישאר חזקה, ולשרוד. לא מול האויב שמחוץ, אלא מול הכוחות מבפנים, שמנסים לפורר אותנו ועוד מעיזים לעשות זאת תחת כסות של אחדות.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
