הרגע הכי זכור בסרט "מוצאים את נמו" הוא הסצנה הקולינרית. הדגים מָרלין ודוֹרי נקלעים למפגש של קבוצת תמיכה לכרישים טבעוניים. כשמרלין מספר להם על בנו האבוד נמו, והעמלץ הלבן ברוּס משיב בבכי כי מעולם לא פגש באביו שלו, מתרחשת התאונה הגורלית: דורי מקבלת מכה באף, וטיפת דם מפעפעת אל נחיר הכריש, שמייד נתקף אמוק ומסתער על שני הגיבורים הקטנים.
התסריט טועה שם. כן, לכריש יש חוש ריח מפליא, רקמת ההרחה שמקופלת בתעלות הנחיריים שלו מכסה שטח פנים של שמיכת פיקניק, לעומת זאת שבאף שלנו, ששטחה כמטבע של שקל. ואם הרקמה תחוש מים שמיליונית מהם היא דם מומס, הכריש יריח זאת. אבל הריח הזה לא ישגע אותו. כריש שמריח דם ייגש לבדוק, יתכבד, אבל לא יסתער בטירוף על שני גרגירי שומשום.
ומה בדיוק הוא יריח אפשר רק לנחש. הניחוש שלי הוא תחושה מקבילה למה שאנחנו מכנים "ריח מתקתק". אין ריח של "דם" או של "דג". דם, דג, פלסטיק, דברים בעולם מדיפים שלל חומרים בלתי נראים, שנהפכים לגז ונקלעים לאפים. אבל אף יצור לא חש בכולם. כל אף והחומרים שמעניינים אותו. אפי יונקים מזהים כהלים ועסיסי פרחים ותרכובות שרפיות וחומצות שומן נידפות — והמוח שלנו לומד לזהות צירופים שחוזרים במינון דומה, ואז מחבר אליהם תחושה, לדוגמה ניחוח של קפה קלוי. זה ה"שם" שהחוש נתן לחומר, עם תוספת של המלצת שימוש.
אפי דגים מזהים חומרים כמו חלבונים ומיצי מרה. זה מה שנפלט מהסביבה הרלבנטית להם, מהאוכל שלהם, הטורפים ובנות הזוג הפוטנציאליות. הכריש לא מריח ברזל, ולכן הדם לא "מתכתי" לו. הוא מריח כמה סוגים של חומצות אמינו, מרכיבי־חלבון. ניסויים גילו שחומצת אמינו אחת, אַלַנין, מספיקה כדי לשלוח אותו לצוד. האלנין מצוי בדם דגים, ושופע בשרימפס ובסרטנים. לנו, בגרסתו המזוקקת, הוא מתקתק.
אני לא אומר זאת בגאווה, אבל אני אוהב לצפות ב"מוצאים את נמו" כמו בסרט טבע. לסרטי טבע אמיתיים אין לי סבלנות. ואני ממש רעב למה שבהם אין מספיק: הצצה לתוך הראש של שכנינו שבמורד שרשרת המזון. המדע עוד לא הציץ מספיק לעומק, ומצד שני, הפנטזיה של סרטי דיסני פה ושם נוגעת במציאות.
החלק המדויק יותר בסצנת הכרישים הוא ההתחלה, קבוצת התמיכה. כרישים ממעטים להיפגש, אבל כשהם נפגשים הם יכולים לשחות יחד. והם מתיידדים עם דגים. הקלידו ביוטיוב shark cleaning station ותראו כרישים נוחתים ליד שוניות אלמוגים, פורשים סנפירים ופוערים לוע, ולהקות דגי נקאי עטות ומקרצפות את עורם בנשיקות קטנות, כולל ברווחים שבין השיניים. ברקודות מחכות אצלם בתור.
דגים נוהגים ברוך בצאצאיהם, בשל הורמונים שדומים להורמון ההורות אוקסיטוצין. דג יכול להיוולד סקרן או פחדן, ולשנות את אופיו בעקבות אירועים, כגון הטראומה שבתחילת הסרט הופכת את מרלין להורה חרדתי.
מה שמרתק אותי בתפיסה הדגית זה שקצת כמונו, הם רואים ושומעים וממששים; אבל בשונה מאיתנו, את העולם הם בעיקר טועמים. הם טועמים את מזג האוויר, את המצב החברתי, את ההזדמנויות והבעיות, כל הזמן.
דגים טועמים ומריחים את דרכם. מים נכנסים להם לפה ולאף כמו האוויר אצלנו, ובהם מומסת כל הסביבה. דג יוצא לחפש אוכל או נקבות — בזה רובם עוסקים כשהם שוחים כה וכה בסרטי צלילה — ולפתע נתקל בשובל של חלקיקי חלבונים ומיצי מרה. הוא יכול לזהות את הריח ואת מי ומה שמאחוריו, ואם אינו מזהה הוא יכול לשחות בעקבותיו ולהיתקל בארוחה על הדרך. בניסוי שנערך בנהר בברזיל, שבו שפכו למים חומצות אמינו שונות, דגי פורל התרגשו כמו כריש מדם כשנתקלו בחומר ציסטאין — חומר שבפינו טעמו שומי־בצלי־כרובי.
ניסויים כאלה משרתים דייגים שרוצים למשוך את השלל אליהם, ויצרני מזון לדגים. הללו מספיגים פתותי מזון בחומצות האמינו או במלחי המרה האהובים על כל מין. הם מתבוננים בדגים לועסים, רואים אם הם מתענגים, או אם בולעים מיד וממעטים לאכול, וכך מדייקים את תכונות המזון. כמו שעושים לנו.
כל כך מעט טעם וריח הוזכרו במסע אלפיים הקילומטרים של מרלין ודורי להצלת נמו הדגיג. הם חצו שם עולמות, ניחוחות, אוכלוסיות ויחסים חברתיים. כולם שווים סרט, ואת כולם הסרט לא הראה.
ואולי טוב שכך. בשונה מדיסני, המציאות מורכבת. לנזק המוכר והמחריד שזיהום המים בעולם גורם לדגים, גיליתי שנוסף עוד נזק. הכימיקלים ו"זיהום הרעש" מקידוחים בים פוגעים בחושי הדגים. דגים מאלפי מינים מתעוורים, מתחרשים ומאבדים את חושי הטעם והריח. ברחבי האוקיינוסים דגים מאבדים את השליטה בתזונה שלהם ובהבנת הסביבה שלהם. כמו אצלנו. וזה כואב לא פחות.
אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"
