הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 בראשית היתה מערכת החינוך העברית בארץ ישראל פלגים־פלגים.
זה התחיל עוד במאה ה־19, בתקופת היישוב הישן, והמשיך ביתר שאת עם העליות הציוניות ובנייתו של היישוב החדש. היו כאן בתי ספר של מפא"י ומפ"ם, שזכו לכינוי "זרם העובדים"; זו למעשה היתה הזרוע החינוכית של המפלגות — מוסדות שלימדו על טהרת האידאולוגיה הסוציאליסטית. היו בתי ספר של העובדים הדתיים, שזכו לכינוי "זרם המזרחי"; כשם שקופת חולים לאומית נתנה פתרון רפואי לאותם פועלים שלא היו חלק ממפא"י, כך בתי הספר האלה נתנו פתרון חינוכי לילדיהם, ודגלו בשילוב של תורה ועבודה. והיה זרם החינוך של הציונים הכלליים, מפלגה שבמשך השנים התגלגלה להיות הליכוד. בקיצור, מערכת חינוך מפלגתית, מפוצלת ומפולגת, כל פלג מנחיל את ערכיו הפוליטיים לדור הבא.
ואז, כשקמה המדינה ב־1948… לא קרה דבר. מערכת החינוך נשארה מפולגת כפי שהיתה. נדרשו לדוד בן־גוריון עוד חמש שנים כדי לעשות למערכת החינוך את מה שהוא עשה לצה"ל. כשם שהוא ביטל את המחתרות ואיגד את כולן תחת צבא אחד, ממלכתי, כך הוא גם ביקש לאגד את כל פלגי מערכת החינוך העברית למערכת חינוך אחת, ממלכתית, תחת חוק אחד, חוק חינוך ממלכתי.
בערך.
כי ראשי החינוך החרדי מלכתחילה אמרו לו שהם לא מתכוונים לקחת שום חלק בעניין הזה, וקיבלו פטור. כן, כמו אותם 400 אברכים שקיבלו פטור מגיוס לצה"ל אז, וצמחו ל־60 אלף היום. למה בן־גוריון הסכים? לא לגמרי ברור. אולי כי הם היו רק רעש פוליטי טורדני שהוא ניסה לנפנף מעליו. אולי מתוך איזו אשליה רומנטית בנגוריונית שהחרדים המתבדלים פשוט ייעלמו עם הזמן, או יישארו מיעוט קטן ושולי, משום שרובם יעדיפו להתערות במרקם החיים הישראלי החדש.
כך או כך, הוא טעה. בגדול. מערכת החינוך החרדית היא היום הצומחת ביותר מתוך כל הפלגים. ד"ר מיכל טביביאן מזרחי, לשעבר בכירה במשרד החינוך והיום ראש מרכז מנור שעוסק במחקר וגיבוש מדיניות לשינוי החינוך בישראל, מראה כי מתחילת שנות האלפיים מספר התלמידים בחינוך הממלכתי גדל ב־30%, המספר בחינוך הממלכתי־דתי גדל ב־58%, בממלכתי־ערבי הוא גדל ב־69%, ובמערכת החינוך החרדית, שרובה המוחלט פרטי לחלוטין, מספר התלמידים גדל בשיעור מסחרר — 142%.
העניין אינו רק כמותי. מערכת החינוך הממלכתית עצמה נותרה מפולגת, אפילו אם מבחינה פורמלית נותק הקשר למפלגות האם. ילדי ישראלי אינם לומדים יחד. כבר מגיל גן הם מופרדים לחינוך הממלכתי, הממלכתי־דתי (ממ"ד) והערבי. כל אחד מהפלגים האלה מתוקצב אחרת ולומד תכנים אחרים. לחלק מהם יש זכויות ומנגנונים שלאחרים אין. ומכיוון שעל מערכת החינוך נשען עתידם של מדינת ישראל ושל המשק הישראלי, ההבדלים האלה, ארבע מערכות חינוך לארבעה עמים, הם צרה גדולה מאוד. "הפיצול הזה אינו רק בעיה טכנית או ארגונית. הוא פוגע באיכות החינוך, ביכולתו להשיג את מטרותיו ובלכידות הערכית והחברתית של החברה הישראלית. הפערים בתקצוב, במבנה ובתכנים מעמיקים את האי־שוויון ומקשים על יצירת בסיס ערכי משותף לכלל אזרחי המדינה", מסבירה טביביאן מזרחי.
גם אם אי אפשר לבנות כרגע מערכת מאוחדת, אפשר לבטל את ההבדלים בין הזרמים השונים, ואפשר לשנות את משרד החינוך - ולנער את מה שלומדים בבתי הספר
2 שנייה, עוד לא סיימתי לדכדך. בואו נדבר על מה לומדים ולא לומדים. לא רק החרדים.
משפט אחד בריאיון שעשיתי עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לפני יותר משנה רודף אותי מאז, ובייחוד בתקופה האחרונה. כששאלתי אותו על מערכת החינוך החרדית ועל כך שברובה לא מלמדים לימודי ליבה, שר האוצר השיב לי בקריצה שלימודי ליבה הם לא ערובה לאיכות: "אתה רוצה שנדבר על התוצאות של מערכת החינוך הממלכתית? אני עשיתי חמש יחידות אנגלית, עם ישראל ראה כמה אני יודע אנגלית, נכון?", הוא אמר.
הוא צודק. אפילו בחלקים גדולים ממערכת החינוך הממלכתית איכות הלימודים ירודה להפליא, התלמידים יודעים את זה, ההורים רואים את זה, וזה משתקף היטב במבחנים הבינלאומיים. פרופ' דן בן־דוד, מנהל מכון המחקר שורש, השווה את הציונים במבחני פיז"ה בין 2006 ל־2022 וגילה שיותר ממחצית (57%) מהתלמידים במדינות ה־OECD קיבלו ציונים טובים יותר מהממוצע של תלמידי החינוך הממלכתי הישראלי, ו־80% מהתלמידים במדינות האלה קיבלו ציונים טובים יותר מהממוצע של תלמידי הממ"ד. על מערכת החינוך הערבית אין מה לדבר, הציונים של התלמידים שלה נמצאים ממש בתחתית ההשוואה הבינלאומית, מתחת לאלה של התלמידים בקולומביה. לא האוניברסיטה, המדינה בדרום אמריקה. ואיפה החרדים בהשוואה הזו? אה, זה קל — הם בכלל לא נבחנים במבחנים.
לפי בן־דוד, אם תלמידי ישראל מקבלים חינוך ברמה ירודה כפי שמעידים המבחנים, הם יתקשו מאוד להצעיד את כלכלת ישראל קדימה כשיגיע תורם להחזיק את שוק העבודה על כתפיהם. וזה נכון כפליים אם מביאים בחשבון את המגמות הדמוגרפיות. החברה החרדית היא החברה הצעירה ביותר בישראל, בגלל מספר הילדים הגבוה לכל משפחה. "חלקה של האוכלוסייה החרדית מוכפל כל 25 שנה, כלומר כל דור", כותב פרופ' בן־דוד במסמך טרי של מכון שורש. "בזמן שחרדים בני 54-50 מהווים 6% מהאוכלוסייה כיום, נכדיהם בני 4-0 הינם 26% מכל הפעוטות בישראל". רואים את זה גם במבחני המיומנויות שארגון ה־OECD עושה לאנשים בגיל העבודה: רק אצל הישראלים בעשירון העליון של העובדים, כלומר העובדים המיומנים ביותר, אפשר למצוא ציונים טובים ביותר לעומת עובדי המדינות האחרות. בכל שאר תשעת העשירונים העובדים הישראלים הם מתחת לממוצע.
עכשיו חברו אחד ועוד אחד וקיבלתם את תמונת המצב העתידית של ישראל. לא רק מבחינת השכלה, אלא גם בכל הנוגע לכלכלה, בריאות, אפילו ביטחון. "כמחצית מהילדים בישראל מקבלים השכלה של עולם שלישי, והם שייכים לחלקי האוכלוסייה הגדלים הכי מהר. כבוגרים הם יוכלו לתחזק רק משק של עולם שלישי התואם את הכישורים שלהם. אך משק של עולם שלישי אינו יכול לתחזק מערכות בריאות, רווחה וביטחון של עולם ראשון", מזהיר בן־דוד.
3 מה עושים?
קודם כל, מכירים בבעיה ולא מטאטאים אותה. התשובה של סמוטריץ' לשאלה על לימודי ליבה מעידה על כך שהוא מכיר לא רק בבעיה במערכת החינוך החרדית אלא גם בבעיה בחינוך הישראלי בכלל, והוא בוחר להתבדח על זה. אי אפשר להמשיך כך. מערכת החינוך שלנו זקוקה לשינוי יסודי. לניעור בכל חלקיה.
קודם כל, המדינה צריכה לשנות את מבנה המערכת, כלומר לאחד אותה, סוף סוף. כי הפיצולים לא פוגעים רק באיכות החינוך, אלא גם בחברה כולה. ככל שהחינוך מפולג יותר, כך החברה מפולגת יותר. כל פלג בטוח שעולם הערכים שלו הוא העליון, הטוב מכולם. זה ודאי לא תורם ללכידות החברתית. וכדי לבנות את המערכת מחדש נדרשת מנהיגות בקנה מידה גדול מזה של בן־גוריון, שלא הצליח לעשות זאת. בנוף הפוליטי הנוכחי, עם מנהיגים בגובה דשא, זה חסר סיכוי.
אבל גם אם אין סיכוי לשנות את המבנה, עדיין אפשר לעשות הרבה מאוד. צריך להתחיל מביטול ההבדלים בזכויות בין הפלגים השונים, גם בתקצוב וגם בניהול. בממ"ד יש חירות גדולה יותר בקביעת מערכת הלימודים וגם זהות המורים, ותלמידי הזרם הזה מקבלים תקציבים מוגדלים לעומת אחרים. תקציבי החינוך הערבי מפגרים מאחור, גם אחרי הגדלה משמעותית בעשור האחרון. כל זה צריך להשתנות.
ונדרש גם ניעור פדגוגי עמוק. דו"ח מקיף של מבקר המדינה הראה ב־2021 שמערכת החינוך הישראלית מזניחה את הקניית המיומנויות שנדרשות לשוק העבודה המודרני (מאז הפער כנראה רק מתרחב, לאור מהפכת הבינה המלאכותית). מי שיש לו כסף שולח את הילדים לשיעורי אנגלית פרטיים, לחוגי מחשבים, לתוכניות למחוננים ולשאר העשרות, לכל מה שהיה צריך להיות בתוך המערכת. בתי הספר עצמם לא ממש רלבנטיים. זה קורה כי משרד החינוך גדול מדי, מסורבל מדי, מסואב מדי ופוליטי מדי.
וכן, גם את זה אפשר לשנות. לסגור את משרד החינוך ולפתוח אותו מחדש קטן, רזה ובעיקר מפקח. להעניק הרבה יותר אוטונומיה לרשויות המקומיות ולבתי הספר. לאפשר לחזקים לרוץ קדימה עם תוכניות לימוד עצמאיות וחדשניות, ולפתח כלים ותקציבים ומערכות תמיכה שיחזקו את המוחלשים ויצמצמו פערים. לחשוב מחדש על כל מערכת הלימודים. לנפות החוצה מקצועות פחות רלבנטיים ולהכניס חדשים נדרשים (מישהו אמר מיומנויות פיננסיות?). לאפשר למידה רב־גילית, רב־מגזרית, רב־מקצועית, במקום להמשיך עם ההפרדה המלאכותית בין מקצועות.
כדי שלמידה כזאת תהיה טובה נדרשים כמובן אנשי מקצוע טובים. יש כאלה, וצריך לחזק אותם ולמשוך עוד כמוהם. יש עמותות רבות־ניסיון שפיתחו תוכניות טובות. צריך לחזק גם אותן. אין ברירה. מדינות שהשקיעו במערכות החינוך שלהן קוצרות את הפירות — רואים את זה בסינגפור, בסין ובצפון אירופה. ישראל יכולה לעשות דברים דומים. זה צריך להיות פרויקט לאומי, רב־שנתי, שחל על כולם, גם על החילונים, גם על הממ"ד, גם על הערבים, הבדואים, החרדים. לכולם מגיע — וכולנו צריכים — חינוך מעולה, רלבנטי, מודרני, מגיל 0 עד אוניברסיטה. רק זה העתיד. גם של הביטחון, גם של הכלכלה, גם של החברה הישראלית כולה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
