הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
שלושה ימים אחרי טבח 7 באוקטובר שיתפה נור אבו נאר (27), שהיתה אז אחות במחלקה הקרדיולוגית של בית החולים וולפסון בחולון, סטורי עם 180 עוקביה באינסטגרם. בתמונה, שהופצה באופן ויראלי עוד לפני שאבו נאר שיתפה אותה, ראו חמש גופות זעירות — ילדי משפחת אבו דקה העזתית שנהרגו יומיים קודם לכן בהפצצה ישראלית — והופיע עליה כיתוב באנגלית: "בנק המטרות הישראלי".
ארבעה ימים לאחר מכן קיבלה אבו נאר הזמנה לשימוע לפני השעיה דחופה.
"האחראית עליי אמרה לי שאני מושעית בגלל פוסט שהעליתי בפייסבוק", היא מספרת. "לא הבנתי על מה היא מדברת כי ממש לא זכרתי מה שיתפתי באותו יום, אבל כשנזכרתי הייתי בהלם כי הסטורי ששיתפתי הופיע בחשבון האינסטגרם הפרטי שלי, ולא בפייסבוק, ומעולם לא התכוונתי שהוא יגיע באיזושהי דרך לאנשים בעבודה".
אז איך הם בכל זאת נחשפו אליו?
"אני חושדת שקולגה יהודייה העבירה את זה, כי באותו יום היא הסירה לי עוקב".
בזימון שקיבלה, שעליו חתום יצחק אור, מנהל אגף משמעת במשרד הבריאות, נכתב כי מנכ"ל המשרד שוקל להשעות את אבו נאר מכיוון שהסטורי שהעלתה כולל התבטאות שחורגת מגבולות הביטוי הלגיטימיים של עובד מדינה באופן שמגיע "לכדי הסתה". לנוכח תפקידה של אבו נאר, נכתב בו עוד, הדבר "עלול לכשעצמו להרתיע אוכלוסיות מסוימות מלהגיע למקום או לחשוש מאיכות הטיפול".
אחרי כשבועיים — יום לפני שאבו נאר היתה אמורה לקבל קביעות ויום אחרי שנערך לה השימוע הסופי, שבו גינתה את מתקפת חמאס, אמרה שהיא מזדהה עם סבל משפחות הנופלים והחטופים אך גם הזכירה את סבלם של בני עמה — היא פוטרה מעבודתה.
הפיטורים, טוענת אבו נאר בכתב תביעה שהגישה לפני כחודשיים לבית הדין לעבודה בתל אביב באמצעות עורך דינה עאוני בנא, נעשו שלא כדין ובאופן שרירותי. יתרה מכך, היא אומרת כי הם סימנו אותה בבית החולים כמי שמזדהה עם חמאס ותומכת במעשי הזוועה שנעשו ב־7 באוקטובר.
לחיזוק הטענה, היא מצטטת הודעה שכתבה אחות אחראית בקבוצת ווטסאפ של מחלקה בבית החולים, שבה חברים כ־50 אחים, אחיות וסניטרים: "לכל אלה שמדברים ומלחששים, נור פוטרה עקב תמיכה בחמאס", כתבה אותה אחות. "התמונות וכל ההתנהלות שלה נצפו על ידי מישהי מקרדיולוגיה שהעבירה (דיווח על כך – א"ל) לנציבות. נכנסו לטלפון שלה והוציאו חומר מסית. לכן היא הושעתה, ואחר כך פוטרה. אם היא היתה עובדת במחלקה שלי ומביעה הערכה או הזדהות עם מעשי טבח, אונס ושריפת תינוקות, הייתי מוסרת אותה בעצמי".
נראה שהטחת ההאשמות תפסו את אבו נאר — חילונית, דוברת עברית קולחת ונטולת מבטא — בהפתעה מוחלטת. היא מספרת שגדלה ביפו כשהיא מוקפת בשכנים יהודים שעמם תמיד שמרה על יחסים חמים, ושמיד לאחר הטבח סייעה ככל שיכלה לקולגות היהודיות שלה ועבדה שעות נוספות. "יש לי חברים יהודים. אני לא שונאת אותם. ובטח ובטח שלא תומכת בטרור", היא אומרת. לדבריה, תיוגה בבית החולים כתומכת בחמאס הכניס אותה לחרדה עמוקה. "מאז שהדברים פורסמו פחדתי להגיע לוולפסון ואפילו חששתי לקחת את החפצים האישיים שלי מהלוקר כי אני מזוהה שם כתומכת טרור. גם אם יקרה לי משהו, אני אלך לאיכילוב, למרות שזה רחוק לי יותר. מפחיד אותי להיכנס שוב לוולפסון".
במשך חצי שנה לאחר הפיטורים, אבו נאר ניסתה למצוא עבודה אך נדחתה מכל בית חולים שאליו פנתה. "היה לי ריאיון אחד מאוד מוצלח, ממש אהבו אותי", היא מספרת על עבודה שכמעט קיבלה, "אבל אז הם התקשרו ואמרו לי שלא מתאים להם להעסיק אותי מאחר שהם קיבלו אינפורמציה שלפיה אני תומכת טרור. בסופו של דבר מצאתי עבודה אבל לא בבית חולים ממשלתי, ועם משכורת הרבה יותר נמוכה. אף פעם לא פחדתי להביע את העמדות שלי ולומר מה שאני חושבת, אבל היום אני אפילו פוחדת להגיד לאנשים שאני ערבייה".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה כי "עמדת המדינה תימסר לבית הדין כמקובל".

צילום: שרון צור
עו"ד בנא: "לעובדת יהודייה בשירות הציבורי מותר תמיד להביע הזדהות אנושית עם כאב ישראלי־יהודי, בעוד שלערבייה בשירות הציבורי אסור להביע הזדהות דומה עם כאב ערבי־פלסטיני, וכשהיא עושה זאת הדבר מתפרש מיד כחוסר הזדהות עם הכאב בצד הישראלי"
"הזדהות עם סבל אינה אסורה"
סיפורה של אבו נאר אינו יוצא דופן. תחושות הזעם, הפחד וההשפלה שהציפו את הישראלים בשבועות ובחודשים שלאחר הטבח הביאו לכך שרף הסובלנות, הנמוך בלאו הכי, כלפי התבטאויות של ערבים ישראלים צנח לשפל חסר תקדים. הקושי להכיל חלק מההתבטאויות הללו מובן. בפרק הזמן שלאחר מתקפת חמאס היתה החברה הישראלית שרויה בהלם, באבל ובחרדה עמוקה, וכמעט לא היתה מסוגלת להכיל התבוננות אחרת. במציאות שנוצרה, כל אמירה של אזרחים ערבים שלא החלה בהתייחסות מיידית לטראומה הישראלית, ואף העזה להציף את כאבם של בני עמם שמעבר לגדר או לבקר את צה"ל, נתפסה אצל רבים כהזדהות עם האויב, או פשוט כניסיון להכאיב עוד יותר לאזרחים חבוטים שמתמודדים עם טראומה לאומית.
אבל התחושות האישיות הללו, מובנות ככל שיהיו, לא נשארו מוגבלות לעימות בתוך הרשתות החברתיות. הן הובילו בתוך ימים לצמיחת מקרתיזם ישראלי חדש, שחלחל עמוק לתוך מוסדות המדינה וגופים ציבוריים, אחרי שלובה על ידי ארגוני ימין ולא פעם גם זכה לגיבוי מצד חברי כנסת ושרים. באווירה הציבורית שנוצרה, מי שפרסם פוסט שבו הביע צער על אובדן חיי אדם בעזה או מתח ביקורת על מטרות המלחמה, השלכותיה או התמשכותה, הוקע מיד כ"תומך טרור". ובמקרים רבים המוקיעים גילו שהדרך היעילה ביותר לפעול היא הלשנה או הגשת תלונה. התוצאה המעשית היתה גל הלשנות נגד עובדים וסטודנטים, רובם ככולם ערבים, שהוביל לפתיחת עשרות הליכי בירור נגדם ולעתים גם להשעייתם ולפיטוריהם ללא סיבה מוצדקת. חופש הביטוי והזכות להביע דעה, שהם מאבני היסוד של משטר דמוקרטי, ניגפו בפני צנזורה יעילה, לא פעם אכזרית.
"הטענות שלפיהן יש בהבעת עמדות כאלו משום פגיעה בשירות הציבורי או ברגשות הציבור בישראל הינן מופרכות ומסוכנות", אומר עו"ד בנא. "מאחורי טענות אלו מסתתרת תפיסה מוסרית מעוותת, שמבחינה בין דם לדם, ושלפיה אין ולא יכול להיות כאב וסבל מלבד זה של קורבנות 7 באוקטובר. לפי התפיסה הזו, לעובדת יהודייה בשירות הציבורי מותר תמיד להביע הזדהות אנושית עם כאב ישראלי־יהודי, ואילו ערבייה בשירות הציבורי מנועה מלהביע הזדהות דומה עם כאב ערבי־פלסטיני, וכשהיא עושה זאת הדבר מתפרש מיד כחוסר הזדהות עם הכאב בצד הישראלי. התפיסה הזו אומרת למעשה שאין מקום לערבים בשירות הציבורי".
אפשר להבין שאחרי 7 באוקטובר הציבור היהודי לא היה מסוגל להכיל הזדהות עם מי שראה בו אויב.
"גם אם רוב או אפילו כל הציבור הישראלי־יהודי סבור שהזדהות של עובד מדינה עם כאבם של ילדים פלסטינים חפים מפשע מהווה פגיעה ברגשותיו, זה עדיין לא הופך הזדהות כזו לעבירת משמעת ולמעשה אסור, וזה עדיין לא מקים כל סיבה לפיטורי עובד מדינה בעילה של פגיעה בשירות הציבורי. מה תעשה המדינה אם למשל יהיה בציבוריות הישראלית הלך רוח נגד הזדהות עם כאבן של נשים קורבנות אלימות? יפטרו כל עובדת מדינה שתביע הזדהות כזו?".

צילום: נחום סגל
טברי: "ידוע לנו על אשה צעירה שנרדפה משום שלפני שלוש שנים פרסמה תמונת סלפי ממסגד אל־אקצה, ועל נשים שנרדפו כי הן העלו לרשתות תמונות שבהן מופיע דגל פלסטין ברקע. כשלא מוצאים נגדן משהו שפורסם אחרי 7 באוקטובר, חופרים ברשתות וחוזרים אחורה בזמן"
850 תלונות מאז אוקטובר
עד כמה התופעה רווחת? נסרין טברי, מנכ"לית עמותת כייאן שפועלת לקידום נשים ערביות בישראל, אומרת כי בקו החירום של העמותה, שעד תחילת המלחמה שימש לדיווח על אלימות נגד נשים, התקבלו מאז אוקטובר 2023 יותר מ־850 תלונות על הסתה, רדיפה פוליטית, ואלימות נגד ערבים במקום העבודה או במוסדות אקדמיים.
טברי טוענת שהאוכלוסייה הנרדפת ביותר היא נשים צעירות שמרבות לפרסם ברשתות החברתיות. "רוב הפרסומים קראו להפסקת המלחמה והביעו הזדהות עם נפגעי עזה, חלקם מלפני 7 באוקטובר. במקרה אחר ידוע לנו על אשה צעירה שנרדפה משום שלפני שלוש שנים פרסמה תמונת סלפי ממסגד אל־אקצה שבו היא מתפללת, ועל נשים שנרדפו כי הן העלו לרשתות תמונות שבהן מופיע דגל פלסטין ברקע. כשלא מוצאים נגדן משהו שפורסם אחרי 7 באוקטובר, חופרים ברשתות וחוזרים אחורה בזמן, ואם מוצאים תמונה מהסוג הזה, מסיתים נגדן ומפיצים את המידע".
במה ההסתה מתבטאת?
"מפרסמים את מקום המגורים של האשה, תמונות של הילדים, את מספר הטלפון שלה, מדווחים איפה היא עובדת, מתלוננים במקום העבודה. ברוב המקרים המעסיק לא רוצה להסתבך, אז הוא מפטר כדי לשמור על שקט תעשייתי והכנסות".
קשה לכמת במדויק את התופעה. מתחילת המלחמה עצרה המשטרה 616 חשודים בהסתה, אולם מספר זה כולל גם פלסטינים מהגדה וישראלים יהודים. לפי מרכז המידע של הכנסת, מתחילת 2024 עד סוף נובמבר אשתקד, אושרה חקירתם של 232 אזרחים ערבים שנחשדו בהסתה לטרור ברשתות, ונגד 42 מהם הוגש כתב אישום.
אבל מקרים רבים יותר התרחשו מתחת לרדאר, במוסדות ובמקומות עבודה שבחרו לטפל בעניין בלי לערב את רשויות אכיפת החוק. הלך הרוח הזה, אומרת טברי, הביא עד מהרה לכך שבוסים וקולגות הפסיקו לטרוח לאתר פוסטים שנויים במחלוקת שמכאיבים לאוזניים יהודיות פגועות ורגישות, והחלו פשוט לדרוש מערבים לגנות את חמאס ולהביע צער על הקורבנות כמעין מבחן נאמנות מאולתר.
"נותרו שתי אופציות. או שאת בעד המדינה או שאת נגדה", אומרת טברי. "אין כזה דבר שיש לך זכות להגיד 'יש לי עמדה, יש לי רגשות, אומנם אני אזרחית ישראלית אבל אני גם פלסטינית וכואב לי'. האמינו לך רק אם אמרת שכואב לך על ילדים יהודים ונשים יהודיות שנרצחו, אבל אם העזת להגיד שכואב לך גם על הנשים הפלסטיניות, על זה היו מכפישים ומסיתים, מזמינים לשיחות שימוע בעבודה, לשיחות במשטרה".
היא מספרת על מקרה בקבוצת ווטסאפ של עובדים בחברת הייטק ידועה, "שבה החלה שיחה על 7 באוקטובר, ועובדת ערבייה בחרה שלא להשתתף בדיון. מישהו מהקבוצה שהיה חבר מאוד טוב שלה שאל אותה למה היא לא מגנה את ההתקפה, ועשה את זה מול כולם ולא באופן אישי. כשהיא ענתה לו 'אתה מכיר אותי טוב, ממתי אני מתערבת בפוליטיקה?', הוא השיב לה שאי־נקיטת עמדה היא למעשה תמיכה בחמאס ונתן לה שתי אופציות: או שהיא תגנה את המתקפה, או שהוא יספר להורים שלה שהיא לסבית, ו'הם כבר יעשו את העבודה במקומנו'. תבין, להגיד למשפחה מוסלמית כמו של אותה בחורה שהילדה שלהם לסבית זה עניין בעל השלכות קיצוניות שיכול לסכן את חייה".
מה עושים במצב כזה?
"הפתרון היה ליידע את ההורים שלה מראש.בעצם לומר שמנסים לפגוע בה בגלל המלחמה".
כלומר להמשיך לשקר.
"כן, לפעמים צריך לשקר כדי לא להירצח. תבין את חומרת המצב".
במקרה של צעירה ערבייה שגרה עם בן זוגה בתל אביב ללא ידיעת הוריה, השתמשו הקולגות במידע האישי הרגיש כדי לסחוט ממנה התיישרות לפי הנרטיב הישראלי, וסירבה לדרישתם לגנות את הטבח ולא לדבר על הסבל הפלסטיני במלחמה. "גם כאן הפתרון היה ליידע את הוריה מראש ולמסגר את הפנייה בכך שנוקמים בבתם בגלל המלחמה", מספרת טברי.
"אינך ראויה לעבוד בעירייה"
2 צפייה בגלריה


שלט שהוצב בכניסה לבצלאל בתחילת שנת הלימודים שעברה. "פחדנו להגיע לקמפוס במשך שבועות. הרגשנו שסימנו אותנו"
(צילום: באדיבות תנועת הצבי)
נסרין נטשה (34), אם לשלושה ילדים ממזרח ירושלים שעבדה כ־12 שנה כעובדת סוציאלית במחלקת הרווחה בעיריית ירושלים, גילתה בדרך הקשה שהבעת אמפתיה לסבלם של הפלסטינים בעזה הפכה מאז תחילת המלחמה לעסק מסוכן.
לאחר 7 באוקטובר נטשה שינתה את תמונת הפרופיל שלה בפייסבוק לעיגול שחור שמוקף בצבעי דגל פלסטין. המחווה, שלדבריה נועדה להביע אבל והזדהות עם קורבנות חפים מפשע, נהוגה גם בקרב פעילי שמאל יהודים. נוסף על כך, נטשה שיתפה סרטון שמתייחס לקורבנות הפלסטיניים במלחמה וכולל גינוי של הטבח, מונולוג של הכתבת כריסטיאן אמנפור מ־CNN שבו היא מגנה פגיעה באזרחים וחפים מפשע באשר הם, וסדרת איורים שמבוססים על סיפורים אמיתיים ומתארים את הרגע בו בן משפחה מבין שקרובו מת.
לאחר שמישהו הסב את תשומת לבם של האחראים לה בעירייה לתכנים, נקראה נטשה לבירור, ולאחר מכן לשימוע. בסוף 2023, כמה ימים לאחר השימוע, היא פוטרה בתואנה שהביעה הזדהות רק עם הכאב בצד הפלסטיני והתעלמה מהטרגדיה בצד הישראלי. "התנהגותה ופרסומיה ועיתוי הפרסומים ואופיים, שהזדהו עם צד אחד בלבד תוך התעלמות מהצד השני מלמדים שאינה ראויה להיות עובדת עירייה בתפקיד ניהול בתחום העבודה הסוציאלית", נכתב במכתב הפיטורין שגדע את הקריירה שלה בעירייה.
בשיחה עמה, נטשה טוענת שהיא חשה כאב גדול לקורבנות טבח 7 באוקטובר, אולם מגוריה במזרח ירושלים חושפים אותה מטבע הדברים בעיקר לנרטיב הפלסטיני לגבי המלחמה. "אני עובדת עם ילדים והם חשובים לי אז פרסמתי את הפוסטים האלה כי רציתי שהמלחמה הארורה הזאת תיפסק", היא אומרת. "לא חשבתי שמה שאני עושה לא נכון. לא הבנתי שאני מפרסמת תוכן בעייתי. רק רציתי להביע את התחושות הקשות שלי, והייתי בטוחה שזה פרסום אנושי והבעת כאב. אין פה קריאה לעימות או תמיכה בטרור".
אז למה בכל זאת לא בחרת לפרסם משהו על הקורבנות בצד הישראלי?
"זה שלא פרסמתי לא אומר שאני לא כואבת את הכאב של הצד השני. אמרתי בשימוע בצורה הכי ברורה שאני מזדהה עם הקורבנות בצד הישראלי. אמרו לי שלעובדת ציבור אסור לפרסם דברים כאלה, אבל עדיין — האם אין לי את הזכות להביע רגשות חמלה ועצב כלפי ילדים מתים?".
בדומה לאבו נאר, גם נטשה גילתה עד מהרה שלפיטוריה יש משמעויות מרחיקות לכת מעבר למה שדמיינה: כל ניסיונותיה להתקבל לעבודה בגופים שמקבלים תקציבים מהעירייה או שיש להם זיקה מקצועית או ארגונית אליה נדחו, לאחר שאותם גופים ביררו את נסיבות סיום עבודתה. גם פניות למעסיקים שאינם קשורים לעירייה נדחו מאותה סיבה. לאחרונה גם היא הגישה תביעה לבית הדין לעבודה בירושלים, בטענה שפיטוריה נעשו באופן שרירותי וללא סיבה מוצדקת.
מעיריית ירושלים נמסר: "עניינה של הגברת נמצא בדיון במסגרת הליך משפטי שהיא יזמה. העירייה תתייחס ותציג את טיעוניה בפני בית הדין ותמתין להחלטתו".

האקדמיה מתייצבת בחזית
האווירה המקארתיסטית לא פסחה גם על האקדמיה, שבדרך כלל קנאית לחופש הביטוי בה. את היוזמה לקחה דווקא התאחדות הסטודנטים הארצית, שימים אחדים לאחר 7 באוקטובר פרסמה הודעה על הקמת חמ"ל למיגור ההסתה ברשתות. "אנחנו קוראים לכל מי שעדים להסתה לטרור ותמיכה בו ברשתות החברתיות לשלוח את הפרסומים לטופס דיווח אנונימי, ואלה יטופלו בהקדם מול כל הצירים הרלוונטיים, הביטחוניים והאקדמיים", נכתב בהודעה.
הכלי המשפטי שאיפשר למוסדות אקדמיים "לטפל" במידע שהתקבל מאותן הלשנות הוא סעיף 17 לחוק זכויות הסטודנט שבו נכתב שאסור לפגוע בכבוד הסטודנטים, המורים, והעובדים של המוסד האקדמי, ובמעמדם. התשובה לשאלה אם פרסום עמדות פוליטיות ברשתות מפר את הסעיף שנועד לשמור על יחסים תקינים בקמפוס לא לגמרי ברורה, אבל הסדק הזה נוצל היטב.
מבדיקת ארגון עדאלה שסיפק ייעוץ משפטי לחלק מהסטודנטים שהואשמו בהעלאת תכנים "בעייתיים" לרשתות, מאז אוקטובר 2023 הוזמנו לבירורים ושימועים לפחות 124 סטודנטים ערבים מ־36 מוסדות אקדמיה בישראל. עד כה, 35 זוכו מההאשמות נגדם, 11 קיבלו "עונש חינוכי", 23 הושעו לתקופה של עד שנה, ו־11 הושעו לתקופה של יותר משנה או הורחקו לצמיתות. אוניברסיטת חיפה, ש־43% מהסטודנטים בה הם ערבים, היתה הראשונה להזמין סטודנטים לבירורים ושימועים עוד לפני פתיחת שנת הלימודים שהתעכבה בגלל המלחמה. מיד לאחר מכן, וככל הנראה גם בעקבות מכתב שהוציא שר החינוך ובו דרש "להשעות באופן מיידי כל סטודנט או עובד שיתמוך במעשי הטרור הברבריים ולקיים שימוע בתוך 72 שעות לאותם מסיתים", התיישרו כמעט כל המוסדות האקדמיים בישראל לפי המדיניות החדשה.
פרופסור איילת בן־ישי מהחוג לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה אומרת שקל לראות את תוצאות המדיניות באחת הכיתות שבה היא מלמדת, אשר בה רוב הסטודנטיות בה ערביות. "הסיבה המרכזית לכך שהסטודנטיות שלי מפוחדות היא תהליך ההפחדה שהחל כבר ב־8 באוקטובר. הגיעו מכתבי אזהרה, ולפחות שש סטודנטיות הושעו מיד. כששמענו על כך, אני ועוד יותר מ־20 מרצים כתבנו להנהלת האוניברסיטה שהתנהגות כזאת לא ראויה ואינה מקצועית, ושהחלטות צריכות להתקבל באופן מסודר בוועדות המשמעת, אבל המצב הזה גרם לסטודנטיות להרגיש מפוחדות וחסרות אונים. הן חוו תחושה של ניכור והשפלה בזמן שהן מודעות לכך שכדי להשיג תואר הן מוכרחות ללמוד באוניברסיטה ישראלית".
בן־ישי מספרת על שיעור שהעבירה באחרונה ופוצץ לאחר שהוקרא בו סיפור מדע בדיוני שתיאר את חיפה כעיר פלסטינית. העימות שנוצר הסלים במהירות, עד כדי כך שאנשי הביטחון של האוניברסיטה הוזמנו. אבל דווקא תגובתן של הסטודנטיות הערביות בכיתה הבהירה לה עד כמה מצבן מעורער. "כשהגיעו אנשי הביטחון הסטודנטיות היו בטוחות שבאים לעצור אותי", מספרת בן־ישי. "הן ממש התחילו לבכות, ואמרו לי שאני נורא אמיצה והן לא מבינות איך זה שלא עצרו אותי. זה קורה בגלל שההתנהגות של האוניברסיטה ממסגרת את כל הסטודנטים הערבים כפורעים בפוטנציה — איום ביטחוני רדום מעצם ערביותם. זאת תחושה איומה ללמוד כך. ומצד שני מופעל על הסטודנטיות המון לחץ מהמשפחות שלהן לא לדבר ולא 'להסתבך'.
"כלומר, מבחינתן ומבחינת המשפחות שלהן האוניברסיטה היא מרחב יהודי, גם אם הן לא תופסות אותו כמרחב עוין — ואצל חלק מהן הוא לגמרי נתפס כעוין כי יש בו קודים מאוד ברורים לגבי מה אומרים, איפה מדברים, ואיך. כמרצה באקדמיה זה בעייתי עבורי, כי אני כן מעוניינת לשמוע את הדעות שלהן ואת המחשבות שלהן. בדיוק כמו שאני ממשיכה ללמד את מי שיצא נגדן בשיעור. לא הרחקתי אותו מהכיתה אלא שוחחתי איתו אחר כך, וכך אני גם מצפה מהן לא לחשוש ולא לפחד. אבל לא כך האוניברסיטה. היא מעדיפה ערבים מדוכאים".
2 צפייה בגלריה


בן־ישי. "ההתנהגות של האוניברסיטה ממסגרת את כל הסטודנטים הערבים כפורעים בפוטנציה — איום ביטחוני רדום מעצם ערביותם"
(צילום: אלעד גרשגורן)
"פלישה למרחבים האינטימיים"
העמדה החשדנית של המוסדות האקדמיים כלפי סטודנטים ערבים מקבלת תמיכה מיוזמות חקיקה שעולות מהאגפים הקיצוניים של הקואליציה. בימים אלה ממש מקדמת חברת הכנסת לימור סון־הר מלך מעוצמה יהודית תיקון לחוק שלפיו יוטלו הגבלות על קיומו ופעילותו של תא סטודנטים המוגדר כתומך בטרור או במאבק מזוין נגד מדינת ישראל. במקביל התיקון לחוק מטיל סנקציות של הרחקה ושלילת זכאות לתואר על סטודנטים שהורשעו בתמיכה או בהסתה לטרור, וקוראת להתנות את הקבלה למוסדות אקדמיים בכך שהמועמדים לא הורשעו בהסתה לטרור. הנושאים מטופלים במסגרת החוק הקיים, אבל עצם העלאת ההצעה ממסגרת קבוצת אוכלוסייה מסוימת כחשודה מראש. הצעת חוק ברוח דומה, שכוונה נגד אנשי סגל אקדמי, קודמה בתמיכת שר החינוך עצמו, יואב קיש, וגם בה ההגדרה העמומה של "תמיכה בטרור" נועדה בעיקר להטיל מורא ולקרוץ למחנה המצביעים שלו.
עורכת הדין מאי דיאב מעדאלה סבורה כי המדיניות שאימצו לא מעט מוסדות אקדמיים נובעת מכך שרבים מהעומדים בראשם רואים בהם קודם כל מוסדות ישראליים ורק לאחר מכן מוסדות אקדמיים. "אנשי אקדמיה היו שותפים למנגנוני מעקב והלשנה של התאחדות הסטודנטים וארגוני הימין. הם פלשו למרחבים הפרטיים והאינטימיים ביותר ללא סמכות ולמרות שאותם סטודנטים לא ביצעו כל עבירה אתית או משמעתית, ופתחו בהליכים שלצדם גם עונשים חסרי פרופורציות ואף הרחקה לצמיתות ושלילת הישגים אקדמיים", היא אומרת. "בתלונות שבהן אנחנו טיפלנו לא מצאנו התבטאויות שחרגו מגבולות השיח החוסה תחת ההגנות החוקתיות של חוקי חופש הביטוי. דווקא המרחב שבו מובטח חופש אקדמי היה מחמיר יותר מזה של המשטרה והפרקליטות".
לפי דו"ח שפרסם עדאלה, האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל שבירושלים שבה לומדים כ־2,500 סטודנטים, זימנה לשימוע את מספר הסטודנטים הגבוה ביותר — 12 בסך הכל (הזימונים לשישה מהם בוטלו בסופו של דבר — א"ל). לשם השוואה, אוניברסיטת חיפה, שבה לומדים יותר מ־18 אלף סטודנטים, זימנה לבירורים ושימועים רק שישה סטודנטים.
באווירת הפחד ששוררת, הסטודנטים עצמם פוחדים להיחשף בשמם. "אחרי שפרצה המלחמה הרגשתי רדוף בקמפוס בבצלאל", מספר סמי (השם שמור במערכת). "סטודנט שבעבר תקף ערבים בקמפוס פתח ערוץ טלגרם שבו פרסם מידע אישי שלנו — שמות, כתובות, מספרי טלפון, וגם תמונות. הוא כינה אותנו 'טרוריסטים' וקרא 'לטפל בנו'. לאחר מכן התחלנו לקבל איומים ישירים על החיים שלנו בווטסאפ. פנינו להנהלת בצלאל, אבל במקום להגן עלינו הם העבירו את הנושא למשטרה וגם שם לא נעשה כלום. נשארנו לבד מול כל האיומים ופחדנו להגיע לקמפוס במשך שבועות. אחרי שחזרנו גילינו בו שלטים עם הכיתוב 'אין כניסה לתומכי טרור', בעברית ובערבית. זה היה כאילו מישהו סימן אותנו, ממש מול כולם. גם בכיתות המצב היה קשה. תקפו אותנו מילולית, והתייחסו אלינו כאילו אנחנו לא שייכים. אם מישהו פרסם תמונה של דגל פלסטין מיד סימנו אותו כ'תומך טרור'. חברה שלי אפילו נדרשה להוריד סווטשירט עם הדפס של אבטיח (שהאימוג'י שלו סימן תמיכה בפלסטינים — א"ל)".
ואיפה ההנהלה היתה בתוך כל זה?
"הנהלת בצלאל לא עשתה כלום כדי להגן עלינו. הם הציגו את המצב כאילו יש 'אלימות משני הצדדים', אבל אנחנו יודעים שזה לא נכון. ההנהלה יכלה לעשות הרבה יותר, אבל היא פשוט התעלמה. היום אני מרגיש שאם מישהו יפגע בי בקמפוס, איש לא יגן עליי".
כל המרצים שאליהם פנינו בבצלאל סירבו להתראיין לכתבה חוץ מתמר ברגר, מרצה בכירה במחלקה לארכיטקטורה. "בבצלאל מיהרו להשעות סטודנטים וסטודנטיות פלסטינים בהיקף חסר תקדים", היא אומרת. "כשהבנו את זה, ביקשנו לכנס את הדקנאט (גוף הסטודנטים וצוות העובדים המסייע לסטודנטים — א"ל). כקבוצה של מרצים, התקוממנו וביקשנו הסברים, ובסופו של דבר אני חושבת שזה מאוד השתפר, ויש מאמץ גדול להרגיע את הרוחות".
מבצלאל נמסר: "כמו במוסדות אקדמיים אחרים, נתקלנו בתחילת המלחמה בהתבטאויות קיצוניות, שאינן מקובלות, של סטודנטים ברשתות החברתיות. במקביל לטיפול במקרים אלה, הובלנו תהליך למידה ושינוי תהליכי הבירור והמשמעת, כדי לתת מענה ראוי, אתי, שוויוני וחינוכי. אנו ממשיכים לפעול לאור ערכי כבוד האדם, השיוויון, וחופש הביטוי והיצירה האמנותית. עובדתית — סטודנטים בבצלאל לא זומנו לשימועים. חלקם זומנו לשיחות בירור, וחלק קטן לוועדות משמעת. בסופו של התהליך סטודנט אחד בלבד הושעה לסמסטר, בעוד שבמוסדות אקדמיים רבים הורחקו לצמיתות לא מעט סטודנטים.

צילום: שרון צור
עו"ד דיאב: "בתלונות שבהן אנחנו טיפלנו לא מצאנו התבטאויות שחרגו מגבולות השיח שמוגן בהגנות החוקתיות של חוקי חופש הביטוי. דווקא המרחב שבו מובטח חופש אקדמי היה חריף יותר מזה של המשטרה והפרקליטות"
שנת הלימודים הלכה
גם במרכז האקדמי לחינוך ועיצוב ויצ"ו בחיפה שבו כ־700 סטודנטים, הורגשה פעלתנות בתחום, ולא פחות משמונה סטודנטים ערבים זומנו לבירורים ושימועים מאז אוקטובר 2023. אחת מהם היא חנין (השם שמור במערכת), סטודנטית לצילום שזומנה לוועדת משמעת משום ששיתפה את הטריילר לסרט הדוקומנטרי "טנטורה" שהוקרן גם במסגרת פסטיבל דוקאביב, וכולל עדויות מ־1948 על טבח לכאורה שביצעו חיילי צה"ל בכפר הערבי טנטורה. בנוסף על כך היא שיתפה סרטון של הריסות בעזה, ובהיותה ממוצא ארמני השוותה את מצב האוכלוסייה ברצועה למצבם של בני עמה בנגורנו קרבאך.
"המורים שלי הם אמנים שאוהבים ביקורת והם עודדו אותי לצלם דברים פוליטיים. מאוד הפליא אותי שזימנו אותי לוועדה. הם יודעים שאינני תומכת בטרור", אומרת חנין. בהחלטת ועדת המשמעת בעניינה נכתב: "הוועדה סבורה כי הפוסטים הקשים שאותם הפצת והזדהית איתם ברשתות החברתיות בעיתוי הנוכחי, שהשוו מדינה הנלחמת בארגון טרור למשטרים חשוכים שבהם בוצע טיהור אתני של חפים מפשע, מערערים מן היסוד את תחושת האמון והביטחון שלנו כחברה שבה לכל אחד אחריות הן במרחב הפרטי שלו והן כסטודנט במוסד אקדמי". במקרה זה הוועדה הסתפקה בנזיפה ואזהרה.
מויצ"ו נמסר: "הוועדה ראתה בחומרה את התבטאויות הסטודנטית, והחליטה שמדובר בהפרת תקנון המשמעת ועבירת משמעת. בויצ"ו ימשיכו להגן ולשמור על חופש הביטוי, אבל בד בבד יתייחסו בחומרה להתבטאויות המנוגדות לחוק".
העונש שניתן לעמל (השם שמור במערכת), סטודנטית למשפטים במכללה במרכז הארץ, היה חמור בהרבה. לאחר שהעלתה סטורי שבו נכתב "אלוהים שמור על עזה ועל האנשים החפים מפשע שם", היא זומנה לארבע ועדות שימוע. על אף שהסבירה שדבריה שיקפו רק הזדהות עם סבל, היא הושעתה מכמה קורסים, ועקב כך הפסידה שנת לימודים. מכיוון שההליך נרשם בתיקה האישי, היא גם מתקשה כיום להתקבל להתמחות. "עבדתי במשרד עורכי דין וסייעתי לאנשים מעזה, לפועלים ולחולים, להגיש בקשות לישראל. לאחר שהמידע הגיע למקום העבודה שלי, הבוס ביקש ממני שלא לדבר בערבית במשרד והיחס כלפי השתנה. כשהבנתי שאני לא רצויה התפטרתי", היא מספרת.
