הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 שבועות מוזרים היו השבועות האחרונים. אם אתם גרים במרכז, סביר להניח שבמהלך היום פגשתם בעבודה אנשים טרוטי עיניים שכל לילה התעוררו ורצו למקלט כל עוד נפשם בם. ואז שוב. ואז שוב. בזמן שהם לא מתחמקים מטילים תימניים אנשים רק מחפשים מה לקנות, מהר לפני שהמע״מ עולה. אחת קונה מקפיא עמוק, כי ממילא תכננה לקנות אחד בהמשך השנה. אחר קונה כמה זוגות נעליים ומספר לעצמו שהשנה ירוץ יותר. אנשים קצת איבדו את זה. ובצדק איבדו — החיים בישראל יכולים להוציא מדעתם גם את השלווים שבנזירים הבודהיסטים. החיפוש המתמיד איך להביא את המכה, לחתוך בתור, לעקוץ את השיטה, פגש את הפחד הקיומי מפני כל האיומים כולם, ואת הניסיון להתחמק בכל דרך מהגזירות הכלכליות שאוטוטו נופלות לנו על הראש - ויחד הם יצרו לנו את הווריאנט הישראלי. המוכר של הגבינות בשוק מראה לי בכל שבוע כמה עוד כסף הוא עשה בביטקוין. אנשים באינספור פורומים בפייסבוק משתפים לינקים לוובינרים של מומחי נדל״ן מטעם עצמם שמסבירים איך כמעט בלי הון עצמי אפשר לקנות דירה על הנייר ולעשות עליה סיבוב של מאות אחוזים בתוך שנתיים. איזו מדינה תהיה כאן בעוד שנתיים? זה פחות חשוב. העיקר שנביא את המכה. מדינה בטרפת.
קהילת "הקהל" ממלאת אותי ברוח שאני מתקשה למצוא במקומות אחרים. על ההבדלים המהותיים בינינו - הם דתיים ואני חילוני - גובר המשותף: כולנו בני המחנה הליברלי
2 ממיטת בית החולים בחניון התת־קרקעי של בית החולים הדסה עין כרם התקשר השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר השיכון יצחק גולדקנופף וביקש ממנו שלא להצביע נגד חוקי התקציב. "חוק הגיוס בהכנה, נביא אותו", אמר לו נתניהו. כך נראית מנהיגותו בתחילת 2025. עולב העולבים (גולדקנופף, אגב, סירב, ונתניהו מצא הצלה אצל אחד, אלמוג כהן, שהופך להיות העידית סילמן של איתמר בן גביר).
בתחילת המלחמה עמדה לנתניהו ההזדמנות להיפרד משותפיו הקיצוניים לממשלה ולהרכיב ממשלה אחרת. עם גנץ, לפיד וליברמן. ממשלה שהיתה מייצגת רוב מוחלט של הציבור הציוני, של הציבור המשרת והנושא בנטל. נתניהו בחר אחרת. כעת הוא נאלץ לאכול יום־יום מהתבשיל שבישל. שותפיו הבינו היטב מי שולט בממשלה, והם מנצלים את כוחם עד תום. חלק מהם מחזיקים את נתניהו בגרונו, אחרים במבושיו.
הבעיה העיקרית היא שאת המחיר משלם הציבור, והחטופים. השר לביטחון לאומי, סוכן הכאוס בן גביר, ממשיך באסטרטגיה שלו לשחק על הקצה כל הזמן, לא משנה מה הנושא ומה תהיה מידת הנזק. בשבועיים האחרונים הכניס לסיפור גם את משטרת ישראל. הוא הורה למפכ"ל לעבור על חוק יסודות התקציב, לתת הוראה להזרים תוספות שכר לשוטרות והשוטרים, ומשנבלם בידי משרד האוצר — הגוף היחיד שמוסמך בחוק לתקצב גופים ממשלתיים — התחיל לשגע את המערכת. מבחינת בן גביר, גם אם הממשלה תיפול בגללו, לא נורא. הוא רק ירוויח. בבחירות הבאות יטען שנתניהו הוא לא מספיק ימין, שרק הוא מסוגל למשוך את נתניהו לימין האמיתי, המלא מלא מלא מלא, ושבלעדיו נתניהו עוד יחלק את ירושלים. כל עוד לא נכנס לזירה הפוליטית מישהו מימין לבן גביר, נדמה שהקהל שלו נוהה אחריו. את הבוחרים שלו לא מעניינים מושגים כמו אחריות תקציבית, משמעת קואליציונית או מינהל תקין. הם הצביעו לפופוליסט, כי הם מעוניינים בפופוליזם. השבוע זה היה כל כך מוגזם, שאפילו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כינה את בן גביר פופוליסט. ויקומו המלפפונים ויכו את הגנן.
בתנאים האלה איך אפשר להביא לעסקה להשבת חטופים? איך אפשר להעביר תקציב מדינה אחראי? איך אפשר לשכנע את הציבור שכולנו נושאים בנטל במידה שווה, ושאלה תהיינה שנים קשות אבל שאין ברירה ושאחריהן הכל יהיה הרבה יותר טוב?
1 צפייה בגלריה
קהילת רוכבי האופניים של ירושלים. "כשאני נתקל בחבר לקהילה אנחנו מנופפים לשלום זה לזה ומחליפים חוויות"
(צילום: אופניים בשביל ירושלים)
3 "כל עוד אנחנו במלחמה, כל יום ימותו חיילים", כתב לי חבר, שבעצמו סיים סבב מילואים בעזה לפני שבוע. זה היה ביום הלווייתו של סמ"ר יובל שהם, שנהרג בתחילת השבוע בתאונה מבצעית בצפון רצועת עזה. מוקפים באלפי בני אדם, כשמשמים יורד מבול, ספדו לו אביו ואמו בהר הרצל. רבים מהנוכחים היו חברי הקהילה שלהם. קהילת "הקהל" המופלאה של שכונת בקעה בירושלים. אותה הקהילה שבה חברים גם הוריו של ענר שפירא, ושל הירש גולדברג־פולין. קהילה מיוחדת. של שכול וכאב, של אמונה ותקווה, של אור ואהבה ושלום.
אביו של יובל, פרופ' אפרים שהם, סיפר כיצד במשך 15 חודשים כתב את ההספד הזה בליבו והתפלל שלעולם לא יגיד את המלים בקול רם. והנה כעת, כשהוא עומד מעל לקבר בנו, הוא מרגיש שאין לו מילים. יובל נולד כשאפרים עצמו גויס בצו 8, לפני 22 שנה. הימים היו אחרים. במקום חרבות ברזל, מבצע חומת מגן. במקום עזה, טול כרם. אחרי 48 שעות בלי שינה הגיע לוחם המילואים העייף אפרים לחדר הלידה, ובו נרדם למרגלות המיטה. רגע לפני שיובל הגיח, האחיות העירו אותו. בחלוף שני עשורים ושנתיים הוא נאלץ לעמוד מעל קבר בנו. איש רוח וספר שאהב טנקים, קרא לו אביו.
פרופ' שהם היה יכול לדבר רק על בנו שנפל. אבל הוא בחר לסיים את ההספד במילים אחרות. "מהמקום הזה, מהדברים הללו שכל כך קיוויתי לא לומר לעולם, מהדברים הללו, אני קורא למקבלי ההחלטות ובראש ובראשונה לראש הממשלה — אדוני ראש הממשלה זה לא סוד שאנחנו לא רואים עין בעין. אבל כאן, מעל קברו הטרי של בני אהובי, בננו אהובנו, איש שרוח אלוהים היתה בו ואיננו, אני תובע ממך — אני תובע ממך — בשמו ובשמם של כל כך הרבה אחרים, עשה עסקה. עשה עסקה. יקירינו נלחמים בעזה במשך 15 חודשים כדי שהחטופים יחזרו. הלחץ הצבאי אולי מסגר את הדברים אבל לא הביא לשחרורם. יש רוח בעם ויש רוב בעם. חתור לעסקה עכשיו".
המילים וקולה השבור של אמו, אשרת, סדקו את הלב. "הילד איננו, ואני אנה אני בא", היא ציטטה מספר בראשית. היא כאבה את החיים שאבדו, את ההחמצה הגדולה. למדינה, לקהילה, לעם, ולמשפחה. היא התגאתה בבנה שנפל, בערכיו, בדרך הישרה שבחר בה. את דבריה סיימה בקול זעקה. "אסור שהרוחות הרעות של מה שמתקרא המנהיגות הרעה שקמה עלינו תשפיע עלינו. על האנשים הישרים והטובים — חייבים להמשיך ללכת ולדבוק בדרך הישר והטוב. כמוך, בלי פשרות, בלי פחד. לדרוש בקול מההנהגה לעשות הישר והטוב. לסור מרע. לדרוש להביא את אחינו ואחיותינו הביתה כי כך צריך. לעשות טוב, לבקש שלום, לרדוף אותו כמוך, יובלי".
4 קשה להאמין שכל כך הרבה ימים כבר חלפו מאז ההלוויה של הירש, באוגוסט, והחטופות והחטופים עדיין שם. כבר אז, כתבתי שקהילת "הקהל", ממלאת אותי ברוח שאני מתקשה למצוא במקומות אחרים. על ההבדלים המהותיים בינינו — הם דתיים ואני חילוני אדוק — גובר המשותף. כולנו משתייכים למחנה הליברלי. כולנו מאמינים שאדם צריך לחיות באמונתו ולא להפריע לאחר. כולנו מאמינים שכל חלקי החברה הישראלית בלי יוצאים מן הכלל צריכים לשאת באחריות לביטחונה, לעתידה, לשגשוגה.
כבר אז נוכחתי לראות עד כמה אני מפסיד שאין לי קהילה שכזו בחיי. זו לא חייבת להיות קהילה שנבנית סביב בית כנסת. זו יכולה להיות קהילה שנבנית סביב רעיון (למען האמת, גם בית כנסת מבטא רעיון. ובמקרה של קהילת "הקהל", מדובר בבית כנסת שמאפשר תפילה שוויונית לנשים וגברים גם יחד). אז אחרי 44 שנות פחד מקולקטיבים, התחלתי להקהיל את עצמי. טיפין טיפין. ולפחות בינתיים זה עושה לי טוב.
הצטרפתי, למשל, לקהילת רוכבי האופניים של ירושלים. זו קהילה קטנה שמונה כמה מאות משוגעים לדבר. הם מארגנים רכיבות קהילתיות בכבישי העיר כדי להוכיח כמה נחוצים כאן שבילי אופניים טובים יותר, הם הקימו בשכונה שלי אוטובוס אופניים — קבוצה של הורים וילדיהם שרוכבים יחד בימי שישי לבית הספר וכך מרגישים יותר בטוחים — הם עולים לכל זום שהעירייה עושה על כל שביל חדש.
לפני חודשיים קניתי אופניים דרך קבוצת רכישה שיזמו חברי הקהילה. אלה אופניים עם מנוע עזר חשמלי, כי אחרי כמה שנות רכיבה כאן העליות של העיר קצת שברו אותי. חברי הקהילה איחדו כ־50 רוכשים. הצלחנו להשיג הנחה משמעותית מאחת מחנויות האופניים הבולטות שבעיר, ומאז שהאופניים הגיעו אין מבסוט ממני. בכל פעם שאני נתקל בחבר לקהילה שרוכב על האופניים שלו אנחנו מנופפים לשלום זה לזה ומחליפים חוויות.
במקביל, התחלתי בחיפוש אחר בית הקפה החביב עלי בעיר. מה שיכול להישמע מנותק לחלק מהאנשים הוא פשוט חיפוש אחר בית כנסת חילוני. מקום שאתה מגיע אליו באופן קבוע, מזמין את אותו הדבר, ולאט לאט אתה מכיר את כולם, וכולם מכירים אותך. בזכות החיפוש הזה יצא לי להכיר יזמים ירושלמים צעירים עם עיניים נוצצות שהקימו מקום משלהם וסביבו קהילות קהילות, כל אחת שונה מאחיותיה. בקפה ליבא שבמדרחוב שץ הקטן נקבצים דתיים־לאומיים. בקיוסק של דוד לאור נפגשים אנשי בקעה. בקפה רוסטרס בשוק מתכנסים בכל שישי פרלמנטים קבועים מכל רחבי העיר. בסיבריס שברחוב עזה תמצאו את ההיפסטרים שאוהבים את הקפה שלהם חמוץ. בבית העם מתחבאים מהקור הסטודנטים של ניסן נתיב והתיאטרון החזותי וסם שפיגל. לקפה סירה מגיעים בכל שבת בבוקר אנשי הפועל ירושלים. בקפה בארוק השכן יושבים מי שפעם היינו קוראים להם פריקים.
אני עוד לא יודע לאיזו מהקהילות האלה אני שייך. יום אני כאן, ויום שם. לעתים אני אוהב לשבת לבדי, ולשתות בשקט. אולי לכתוב את הטור הזה, אולי סתם לשמוע מוזיקה ולנסות לתפוס קרן אור של שמש ביום חורף ירושלמי. החיפוש הזה, אחר שייכות לקבוצת אנשים עם רעיון מסדר אחד, זה משהו שלא אחז בי בעוצמה הזו לפני שפגשתי בקהילת "הקהל".
במדינה שמנהיגיה מקפידים לפורר אותה לפירורי פירורים, לקהילות שלנו יש תפקיד חשוב מאי פעם. הן מקור לכוח ולנחמה, הן שמגדירות את המכנה המשותף במקום לחדד את קווי השוני והפילוג. פעם, לפני כמאה שנה, אלה היו קהילות שהקימו את המדינה הזו. בישראל של תחילת 2025, אולי אלה יהיו הקהילות שיושיעו אותה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
