.
.
המלצות תקציב הביטחון
מלחמה בלי תג מחיר
המלצות הביניים של הוועדה לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח של צה"ל בראשות יעקב נגל קראו להצטיידות חירום של צה"ל באלפי חימושים, רכש מאות כלי רכב משוריינים וייצור מוגבר של טילי יירוט. מה שלא היה בהמלצות שפורסמו השבוע, ולא במקרה, זו התייחסות לדרישות התקציביות של מערכת הביטחון לשנים הקרובות. ההמלצות נועדו להאיץ מימוש של מהלכים דחופים, ולכלול אותם כבר בתקציב 2025. אבל טיפול של הוועדה בגובה תקציב הביטחון, אפיון בניין הכוח לעשור הקרוב והמשמעויות הכלכליות הנגזרות מכך - המטרות שלשמן הוקמה - יגיע רק בדוח הסופי, בסוף השנה.
המלצות ביניים זה נחמד, רק שהן מתעלמות מפיל ענק שעומד בחדר: הפער העצום בין הסכומים שדורשת מערכת הביטחון — כ־220 מיליארד שקל על פני ארבע השנים הקרובות — לבין מה שהאוצר מוכן לתת. שר האוצר וחבריו לממשלה חותרים למלחמת נצח, אך מתנהגים כאילו אין לה מחיר. ואולי באמת הכסף לא משנה. כי כבר ברור שגם הדוח הסופי של ועדת נגל לא ייגע בצורך לגמול מדינאים ומצביאים מיהירות, חפיפניקיות, אוזלת יד וחוסר אחריות. בבוקר 7 באוקטובר גם תקציב ביטחון של 300 מיליארד דולר לא היה משנה את התוצאה. כל הכסף הזה לא שווה הרבה כשתרגולות לא מיושמות, מפקדים מתעלמים מהתרעות ומנהיגים שקונים שקט משכר בגבולות לא בוחלים בדבר כדי לשרוד בשלטון.
// יובל אזולאי
תקציב המדינה
החרדים תרמו תפילה
את "התוכנית הכלכלית" לשנת 2025 נהוג לקרוא במשמעות כלכלית, אבל ניתן לקרוא אותה גם במשמעות פוליטית־חברתית. אם כך, זו תוכנית שהכותרת הנכונה שלה היא "פתיחה מחדש של חוזים חברתיים". לפעמים מדובר בפתיחה־מחדש של הסכמים ממשיים, כמו ההחלטה לשנות את תנאי התשלום של הפנסיות התקציביות, או לא לבצע פעימה נוספת של עדכון השכר; לעיתים זאת פתיחה מחדש של נורמות ארוכות שנים, כמו זו שבה המדינה מתחשבת בשחיקת ערך הכסף; ובפעמים אחרות אלה עיוותים רבי שנים של המערכת, שעד כה היה מקובל להתעלם מהם כי כולם התרגלו, אבל הוחלט שלא עוד: ביטול פטור ממע"מ בתיירות, צמצום ההטבה לקרנות השתלמות, מיסוי רווחים כלואים, והפטור ממס למשכירי דירות.
כולנו מבינים שמלחמה ארוכה מצריכה שינויים. אבל יש חוזה אחד שנדמה שהממשלה לא נוגעת בו, והוא החוזה שבין האוכלוסייה החרדית לבין המדינה. גם יו"ר ש"ס אריה דרעי, שאמר אתמול בראיון לעיתון "הדרך" של מפלגתו כי "התפילות שלנו התקבלו, נעשו הרבה ניסים", יודע שתפילות אינן נטילת חלק בחוזה החברתי־כלכלי שנכתב מחדש בימים אלו. אם מחליטים לשנות את הסטטוס קוו ומסדרים מחדש את יחסי הכוחות שבתוך החברה הישראלית, הבה נסדר את כולם מחדש.
// שלמה טייטלבאום
אילון מאסק
מבטיח עתיד מפחיד
על אילון מאסק עבר שבוע מוצלח. בימים האחרונים האיש העשיר בעולם חשף מונית רובוטית של טסלה שתתחרה בוויימו של גוגל ובאובר, שיגר והנחית בשלום את הטיל הגדול ביותר של Space X, ושוב הדגים את פעילות הרובוט האנושי Optimus, הפעם כשהוא מגיש משקאות בבר (אם כי משתתפים באירוע טענו שהוא נשלט על ידי מפעילים אנושיים). זה היה שבוע כל כך טוב בשביל מאסק, שכמעט לא שמנו לב כיצד רשת X שבשליטתו ממשיכה להידרדר משערורייה למבוכה (והפעם — חסימת פרסומים מביכים על סגנו של דונלד טראמפ, ג'יי־די ואנס, בניגוד לאתוס חופש הביטוי של מאסק, והכישלון שלה לספק מידע קריטי בעת הוריקן מילטון.
אבל מה שמעניין השבוע במאסק הוא לא מה שקרה עם המיליארדר, אלא מה שעתיד לקרות במידה שטראמפ (שזוכה לתמיכה משמעותית של מאסק) יזכה בבחירות. בראיון ל”פוקס ניוז” אמר הנשיא לשעבר שימנה את מאסק ל"מזכיר קיצוץ ההוצאות" בקבינט שלו. מדובר באמירה מדאיגה מאוד, לאור הרקורד העדכני של מאסק במאמצי קיצוץ ההוצאות ב־X, שבסיומם פוטרו כ־80% מעובדיה. אם טראמפ ינצח בבחירות ומאסק יקבל את המינוי, הוא עלול לצאת למסע קיצוצים דומה בממשל האמריקאי, ואם התוצאה תהיה דומה למה שקורה ב־X - אפשר יהיה להיפרד מארצות־הברית שהכרנו.
// עומר כביר
לוח החופשות
קוסמטיקה במקום רפורמה
במסגרת ההסכמים הקיבוציים עם המורים חופשת סוכות התארכה השנה לשבועיים, מה שמכביד מאוד על ההורים. המהלך נעשה דווקא במטרה להקל על ההורים, כשבתמורה בוטלו כמה ימי חופשה הזויים כמו ימי איסרו־חג ותענית אסתר. תופעת השמיכה הקצרה הזו רק ממחישה כמה בעייתי לוח החופשות בישראל. למרות שאנחנו אלופי המדינות המפותחות בימי לימוד ללא תחרות, עומס החופש על ההורים עצום. הסיבה היא חוסר תיאום בין חופשות ההורים והתלמידים. כדי לפתור את זה יש צורך ברפורמה כוללת. אין להסתפק בטיפול בימי החופשה בלבד, אלא יש צורך בעסקת חבילה שתכלול את קיצור שבוע הלימודים בבתי הספר, קיצור חופשות, הפחתת שעות העבודה של המורים, תוספת שכר והקטנת הכיתות. עסקה כזו תפנה את ההורים לעבודה ותביא להגדלת התוצר במשק, והיא גם יכולה להקל על שילוב תלמידי החינוך המיוחד בחינוך הרגיל, ובכך לחסוף כסף רב.
// שחר אילן
ההשתהות היא נשק יעיל לא פחות מטילים
לפני שפרצה המערכה האזורית מול איראן, רובנו דמיינו ששתי המדינות יחליפו ביניהן מהלומות בדמות טילים ושאינספור שחקנים אחרים ייכנסו לתוך הקלחת. במקום זה נראה שמה שאנחנו והאיראנים עושים כרגע זה בעיקר דבר אחד — ממתינים. המתנו שהאיראנים יגיבו על הפגיעה בקונסוליה בדמשק, ואז המתנו לתגובה אחרי החיסול של הנייה, וכעת הם ממתינים שאנחנו נקבל החלטה בנוגע לתגובה שלנו, שאחריה נחזור להמתין, וחוזר חלילה.
המתנה שכזאת מורטת עצבים. הישראלים רגילים לראות בעצמם אנשים חסרי סבלנות, שמעדיפים את גישת "זבנג וגמרנו". משפט מפתח ישראלי הוא "נו, אנחנו נמתין פה עוד הרבה זמן?!" ומי לא מכיר את חוויית חדרי ההמתנה בישראל, שבהם כולם מנסים לחתוך את כולם כי יש להם רק שאלה קצרה - אז קדימה, למה אנחנו לא תוקפים כבר, שהם יתקפו בחזרה ושנגמור כבר עם כל הטירוף הזה?
זה מפני שהמלחמה הזו הפכה את הסבלנות למכשיר עינויים. בשנה האחרונה הפגנו כמות לא סבירה של סבלנות, למצב לא סביר שבו כולנו ממתינים שוב ושוב לעוד בשורת איוב. זו אינה המתנה שלווה ורגועה, אלא מורטת עצבים, כשבינתיים הקרבות ממשיכים להתחולל בעזה ובלבנון, חיילים נהרגים ונפצעים והחטופים טרם שבו.
תמיד דיברנו על תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, שהייתה בלתי נסבלת אך נמשכה שלושה שבועות בלבד והסתיימה בניצחון מוחץ. עכשיו ההמתנה הפכה להיות המהות, וכלום כבר לא יהיה מוחץ.
// דור סער־מן
