.
.
.
.
.
לא רק הדירוג ירד
הפתעה! מצבנו רע
השנה הארורה הזאת נגמרה בהודעה של סוכנות מודי'ס על הורדת הדירוג של ישראל בשתי דרגות. אף אחד לא הופתע מהמהלך הדרמטי. "לא הופתע" ו"דרמטי" הם לכאורה ניגודים, אבל הם משקפים נאמנה את השנה החולפת. כי ידענו בדיוק לאן אנחנו הולכים, והלכנו אל התהומות.
ובמילים אחרות, ממשלת נתניהו עושה כל שביכולתה כדי לנווט את הספינה הישראלית להתנגשות בקרחון. ראש הממשלה מפורר את הסולידריות הבסיסית של החברה ואת האמון הבסיסי במדינה בכך שהוא מפקיר את החטופים ומדגים איך נראות החלטות ביטחוניות שנגועות באינטרסים פוליטיים ואישיים. איתמר בן גביר מנסה להדליק את יהודה ושומרון ומעצב משטרה שמתעלמת ממליציות חמושות מסוכנות ונלחמת באזרחים שומרי חוק. בצלאל סמוטריץ' מתעקש ממש להרוס את הכלכלה, ועל הדרך גם הוא רוצה את השטחים בוערים. יואב קיש מתעלל בתלמידים, מפורר את המערכת, מנסה לכבוש את המועצה להשכלה גבוהה ומחריב אפילו את המוסד היפה של פרס ישראל. כולם חותרים לחוק השתמטות שבז לחיילי המילואים ולקורבן שהם משלמים. כולם מסכלים כל ניסיון להקים ועדה חקירה ממלכתית שתחקור את אירועי 7 באוקטובר ותסיק מסקנות כדי שזה לא יקרה לנו שוב. מירי רגב לא מסתפקת בלהתעלל במשתמשי התחבורה הציבורית, היא מחליטה להתעלל גם בניצולי הטבח באמצעות טקס. ובעצם כל מעשיה של הממשלה טבולים בזדון, פוליטיקה ואינטרסים. בכל הציבור הם מתעללים, בכולו. גם בבוחריהם.
אז אי אפשר להיות מופתע מכך שהעולם מבין את זה. גם רוב הישראלים מבינים את זה. וכולם מבינים שאנחנו במצב דרמטי. אנחנו מתחילים שנה עם צניחה בדירוג, עם מתחים חברתיים אלימים, עם יוקר מחיה גואה, עם אוכלוסיות שלמות שמתפרקות (בני משפחות החטופים, מי שמפונים מבתיהם כבר שנה, תלמידי התיכונים שלא למדו מסודר כבר חמש שנים ועוד ועוד). אז כן, לרגע אפשר להתאחד סביב סילוקו של אחד האויבים הגדולים שלנו. זה לא מספיק, וגם את זה רוב הישראלים מבינים. התיקון צריך להיות במקום אחר. והוא חייב לקרות השנה. אין עוד זמן. // גולן פרידנפלד
ההפיכה חוזרת
המאבק חייב להתחזק
השנה האחרונה, השנה של המלחמה, פרמה את החברה הישראלית לאורך כל שסעיה. ובעניין אחד היא החלה בסימן שאלה והסתיימה בסימן קריאה. אם אחרי 7 באוקטובר עלתה השאלה אם ההפיכה המשטרית תחזור, כעת התשובה חד־משמעית: כן, ובכל הכוח.
נניח לרגע לשאלת הקשר הסיבתי בין ההפיכה לטבח; ספק אם גם ועדת חקירה ממלכתית תוכל להשיב על השאלה הזו. אבל ברור שההפיכה שנועדה לרסק את הדמוקרטיה כדי לסלול לממשלת נתניהו נתיב לדיקטטורה כהניסטית הושקה מחדש, גם אם באמצעים אחרים — פחות חקיקה, יותר מינויים, יותר השתלטות על מוסדות ומרחבים ציבוריים, יותר שטנה ורעל שמומטרים בידי הממשלה ושלוחיה על כל מי שמשמיע ביקורת, עניינית ומוצדקת ומנומקת ככל שתהיה. ולמה להסתפק ביועצת המשפטית לממשלה אם אפשר להפוך גם את בני משפחות החטופים לאויבים.
לכן הקרב על הדמוקרטיה חייב להמשיך להתנהל בכל דרך, להעלות הילוך ולסכל את ציר נתניהו, בן גביר, סמוטריץ' ויריב לוין, שאיכשהו אין לו משהו חשוב יותר לעשות במלחמה חוץ מלחזור לייעודו ההרסני, הניסיון למוטט את מערכת המשפט. בלי המאבק הזה, בלי הדמוקרטיה, נהיה גם אנחנו מדינה משיחית ג'יהאדיסטית, ועם נשק גרעיני. // משה גורלי
התקציבים לחרדים
בלימה דרמטית
אפילו בשנה הנוראה הזאת היה תהליך אחד חיובי: כל ניסיונות הסחטנות התקציביים והחקיקתיים של המפלגות החרדיות נכשלו. הן לא הצליחו להעביר חוק גיוס שקר כלשהו. בג"ץ הקפיא את ההקצבות לאברכים חייבי גיוס. הן לא התביישו לנסות לבזוז 600 מיליון שקל לתוספות שכר למורים ברשתות החינוך המפלגתיות, אבל אלה נבלמו בגלל אי־סדרים ברשתות וסירובן לעמוד בדרישות הליבה. ש"ס נאלצת לחלק את כרטיסי המזון של אריה דרעי באופן שוויוני. אפילו חוק הג'ובים הרבניים נעצר. כך ממשלת החלומות החרדיים נהפכה מבחינת המגזר לממשלת בלהות.
הסיבה העיקרית לכך היא ההתנגדות הציבורית, חוסר הנכונות לסבול את הסחטנות של הציבור המשתמט בתקופת מלחמה. את הבעבוע הזה צריך לשמר, בכל החזיתות. וגם בגלל זה צריך בחירות מהר: כדי לשמר את המומנטום שעוצר סחיטה מגזרית שפוגעת בצדק ומזיקה למשק ולחברה הישראלית כולה. // שחר אילן
ההגירה מישראל
על מה נלחמים?
אנחנו עם רדוף, ועם קוטר. זה מוטיב מרכזי בחגים שלנו ובהיסטוריה היהודית כולה. הרדיפות גרמו לנו סבל רב, אבל גם פיתחו בנו חוסן שאיפשר לנו להתמודד עם משברים ולהגיע להישגים מרשימים. הקמת המדינה היתה אמורה להבטיח לנו שיהיו פחות משברים ויותר הישגים, והנה אנחנו שוב מתמודדים עם אסון כבד, ותחושת הרדיפה מרימה ראש, מעוררת באנשים צורך לחפש מקום אחר. נתונים שונים מעידים על עלייה בהגירה מישראל בשנתיים האחרונות, ורבים מאיתנו שומעים את זה מסביב, אם לא חושבים על זה בעצמם.
כל מי שיש לו ילדים חש אחריות לעתידם ורוצה לוודא שיחיו את החיים הטובים ביותר שהעולם מאפשר היום, או לפחות טובים יותר ממה שישראל מאפשרת כעת. אבל הקפיצה מהמחשבה הזאת למחשבה על הגירה היא מטרידה. בישראל, מדינה צעירה במונחים היסטוריים, מתחולל בימים אלה לא רק משבר ביטחוני, אלא גם משבר זהות. המאבק על אופייה של המדינה נמצא בעיצומו, וכדרכים של מאבקים הוא קשה ולעתים מייאש. אבל זה מה שעושים, נאבקים. כשבארצות הברית פוגעים בזכות להפלה או מחרימים ספרים, האמריקאים לא עוברים לקנדה. כשבאירופה הימין הקיצוני מתחזק, הליברלים לא ממהרים להגר. אנשים נשארים כדי להילחם על המדינה שלהם, ומבינים שעזיבה עלולה לגזור את דינה (תסתכלו על רוסיה אחרי בריחת אליטות הטכנולוגיה, האקדמיה והתרבות). גם אם אפשר להבין את העוזבים ברמה אישית, צריך לזכור גם את המשמעות הכללית. // סופי שולמן
סוף אינו סיום, והוא מלווה בתחושה קשה
ראש השנה תמיד מלווה בסיכומי שנה, אבל רגשית אנחנו נוטים להתמקד דווקא בצד של ההתחלה, בתחושת הדף החדש, בתקווה וציפייה והבטחות לעצמנו ולעתיד טוב יותר. השנה זה אחרת; אנחנו הלומים מהעובדה שהשנה הזאת נגמרה, ולא הרבה השתנה; החטופים עוד שם, המתים מתרבים, הכאב נורא, והמפונים עוד לא יודעים מתי יחזרו הביתה. אנחנו מציינים את סופה של השנה, עם שאלה גדולה: מה יהיה הסוף? ומתי?
בסוף השבוע התעוררה תחושה שאולי בכל זאת אנחנו מתקרבים לסיום, עם סופו של חסן נסראללה. אבל סוף אינו סיום. לפחות לא במציאות. בסרט או בספר הסוף קושר את הקצוות וסוגר את כל העניינים. במציאות אנחנו יודעים שסופו של נסראללה, למשל, אינו מבטיח את סיום המלחמה. שסופה של השנה הזאת מתקשה לעורר תקווה אמיתית לשנה טובה יותר; עם נסראללה או בלעדיו, שום דף חדש לא נראה באופק למדינה המדממת הזאת. כך אנחנו סוגרים את תשפ"ד בתחושת סוף מטרידה יותר, עמוקה יותר. אנחנו לא יודעים מתי יגיע סיום המלחמה, אבל תכף מציינים שנה לתחילתה עם ההבנה הגוברת שאנחנו עדים לסופה של החברה הישראלית כפי שהכרנו אותה. בכל זאת משהו כאן מסתיים. // דור סער־מן
