ד״ר שירה סובול (43) היא עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת בקליניקה פרטית, מנחה ומדריכה אנשי מקצוע ובהם פסיכולוגים, רופאים ושופטים בתחום התמכרויות וסיכוני גיל ההתבגרות. היא גם מרצה וחברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת בר־אילן, שם השלימה את כל שלושת התארים שלה. לדברי סובול, מצב הדחק המתמשך, שבו מצויה החברה הישראלית מאז 7 באוקטובר מדמה מצב של התמכרות לסמים ומוביל לתגובות מוקצנות לאירועי הקצה של החודש האחרון.
"אירועי הקיצון של התקופה האחרונה הם כמו סם עוצמתי", היא אומרת. "בתקופה שבה אנחנו בדאון או בלחץ או בחוסר ודאות מתמשך, החיסולים, החילוצים ולהבדיל ההישגים באולימפיאדה משחררים לנו הורמונים כמו אדרנלין ודופמין, ומעניקים לנו תחושה מיידית של עוצמה ושליטה. זו דריכות משתנה. זה ממלא את החלל שנפער בתוכנו מאז השבת השחורה, כשנתפסנו לא מוכנים והושפלנו. לרגע אנחנו מרגישים שאולי השבנו את האמון במוסדות, ואפילו נדמה שאנחנו מאוחדים סביב איזושהי אופוריה קולקטיבית וגאווה לאומית. אבל כמו בכל היי, גם הירידה מהסם הזה מלווה בתחושת ריקנות ואכזבה, ועד מהרה מגלים שהבעיות היסודיות שלנו עדיין קיימות — הקיטוב, החשש מהסלמה, עסקת החטופים שמתעכבת. הסם נלקח כמנגנון הגנה, כדי לא לגעת בשבר שנמצא בפנים, בטראומה, בכאב. וגם במקרה הזה יש כל מיני ניצחונות קטנים שכאילו מחפים על כל אלה, אבל לא באמת".
.
בואי נחזור רגע אחורה. מה הקשר בין אירועי קיצון להתמכרויות?
"המשמעות של אירועי קיצון כמו אלה שאנחנו חווים כיום היא הימצאות בטראומה וסטרס מתמשכים, ואחת ההשלכות הבולטות ביותר של שני אלה היא שימוש לרעה בחומרים והתמכרות. התמכרות יושבת תמיד על הפונקציה הפסיכולוגית של self medication, כלומר האדם מנסה לרפא את עצמו ואת הכאב הטראומטי שלו. זה יכול להיות כאב ילדות, או, כמו עכשיו, המצב חסר האונים שאנחנו מצויים בו מאז 7 אוקטובר ואולי כבר מאז הקורונה בעצם. אנשים פונים לכל מיני חומרים, התנהגויות או פעילויות כדי להרגיע את הנפש ולשרוד את המציאות היומיומית. בעבר, ההסתכלות על מצב כזה היתה פתולוגית, אבל היום אנחנו מבינים שגם אם פעולת השימוש עצמה מסוכנת ומזיקה, הצורך, כלומר מה שעומד מאחוריה, טבעי ואנושי".
כיצד מתבטאת התמכרות כזו?
"למשל בעישון, שתייה, בהייה במסכים, אכילה רגשית, קניות. בגדול, כל צריכת היתר הזו היא פתרון מוצלח למתח ומצוקה לטווח הקצר, וחשוב לנרמל אותה, כי כולנו צורכים, וזו אכן התנהגות נורמלית לתקופה שהיא לא נורמלית. שני המדדים העיקריים להבחין בין שימוש לגיטימי ונורמלי לבין שימוש ממכר הם תלות ותפקוד. תפקוד משמעו שאני מתקשה להפסיק למרות ההשלכות הקשות — למשל כשהתפקוד הכלכלי שלי נפגע או כשאני עושה את זה על חשבון דברים שחשובים לי, וזה בא על חשבון פניות לילדים או היבטים אחרים של תפקוד שוטף. תלות לעומת זאת, משמעה שאני מחליטה שאני מפסיקה ולא מצליחה. חשוב למנוע את המעבר מהשימוש המנורמל הזה לשימוש שהוא ממכר ופוגע".
איך עושים את זה?
"הדבר הכי חשוב הוא לשים לב למצב הרגשי לפני שנכנסים לבולמוס של השימוש. לשים לב מאיזה מקום זה מגיע. זה כמו שהולכים לסופר רעבים, וקונים הכל. אם אני מאוד נסער או כואב מהחדשות הקשות ואני עכשיו מאוד חרד, אז עדיף שאחכה. כשאני יודע שאני חרד אני יכול להרחיב את האלטרנטיבות שלי להתמודד עם המצב הרגשי. כשאני לא מבין מה עובר עליי אין מרחב של שוטטות, של התבוננות, וההתנהגות שלנו הופכת להיות מאוד אוטומטית, אבל אם נתבונן פנימה במה שמפעיל אותנו, נוכל לפתח אלטרנטיבות לוויסות הלחץ והחרדה. למשל, להחליט שאני מתקשרת לחברה כדי לדבר איתה, לעשות מדיטציה או לצפות באולימפיאדה.
גם חיילים שחוזרים מהקרב חווים התמכרות?
״כן. בריאיון עם אלירן מזרחי (לוחם שהתאבד יומיים לפני שהיה אמור לחזור לעזה, ר"ד) — הוא תיאר את הלחימה כ'סם שאין איך להשיג אותו יותר', ואת השיבה משדה הקרב כ'גמילה קשה'.
״טיפלתי בכל כך הרבה חיילים, ורבים מהם מדברים על הרצון לחזור לקרב, כי בקרב יש כל הזמן אדרנלין ודופמין, אתה כל הזמן בדריכות, אתה בלב העניינים, ויש לך תפקיד משמעותי. אלא שכשאתה יוצא, אתה צריך לעבור גמילה. מטופל אחד אמר לי, 'מזה שלחמתי והצלתי את חייו של חבר שלי, הייתי צריך לחזור ולהחליף חיתול עם קקי לתינוק שלי'. הדיסוננס מאוד קשה. והגמילה הנפשית היא גמילה לכל דבר ועניין, בדומה למה שאני רואה אצל מטופלים אחרים שמכורים לסמים, יש שם עצבנות, אי־שקט וחרדה. ממש תופעות של קריז".
מה כל ההתמכרויות האלה עושות לנו בהיבט הנפשי?
"כשהמוח נמצא בדריכות ישנו שחרור מוגבר של הורמוני סטרס כמו קורטיזול ואדרנלין, שלמשך זמן שוחקים אותנו פיזית ונפשית. כשאת כל הזמן בלחץ אז ברור שלאט לאט את נשחקת, וזה מערער את תחושת הביטחון הבסיסית שלנו ומקשה עלינו לתכנן את העתיד. אנחנו כל הזמן חווים תחושת חרדה מוגברת ודאגות וזה עלול להסלים לדיכאון. זה מוביל לשינויים במצב הרוח, לעצבנות יתר. את רואה אנשים עם תנודות רגשיות מאוד קיצוניות. מחקרים גם מראים שסטרס מתמשך פוגע ביכולת הקוגניטיבית שלנו, כלומר שאנשים שחיים תחת לחץ עלולים לחוות קשיי ריכוז ובעיות זיכרון וירידה ביכולת לקבל החלטות. כמובן זה עלול להשפיע על התפקוד היומיומי במשפחה, בלימודים, בעבודה".
איך זה משפיע על יחסים בינאישיים?
"אנשים פחות סבלניים אחד לשני, יותר בכעס, בלי סבלנות לשמוע את הצד השני. את רואה איך אנשים נעשים קצרים גם בשיח הפוליטי ובשיח החברתי. אנשים מוצפים, ולכן הם מוגבלים ביכולת ההכלה שלהם. הם כמו סיר עם מים רותחים או קומקום שעולה על גדותיו והמים נשפכים. המצב הזה גם מוציא מאנשים את האכול ושתה כי מחר נמות. למשל, ממש בימים האחרונים אפשר לראות אנשים נקיים מסם שנכנסים פתאום לרגרסיה. רואים אנשים ששומרים הרבה זמן דיאטה מתחילים לאכול בלי סוף, יש הרבה בגידות, זו חוויה נפשית חירומית שמוציאה מאיתנו חלקים מאוד קיצוניים בנפש".
ומה הנזקים לטווח הרחוק כשחיים למשך זמן במציאות שבה הקיום מצטמצם פשוט כי אי אפשר לתכנן קדימה?
"כשהמוח נמצא למשך זמן במצב של הילחם או ברח (fight or flight) יש השפעה על העיבוד הקוגניטיבי ועל טווח הקשב. היום אחת המטופלות שלי בדקה את הטלפון תוך כדי שהבאתי לה כוס מים. מצב כזה מקשה לקבל החלטות ארוכות טווח. הוא גורם לך לחיות בתחושת דחיפות מתמשכת, של 'לא יהיה מאוחר יותר', ומשפיע על עוד הרבה דברים, בין השאר על היכולת לדחות סיפוקים. מצבי לחץ כרוניים משפיעים גם על תהליכי חשיבה וקבלת החלטות, כלומר, אנשים נעשים קצרים ואימפולסיביים או נמנעים מקבלת החלטות בכלל. זה מאוד סובייקטיבי ותלוי במאגרי החוסן הפנימי והסביבתי ובמאפיינים האישיותיים של האדם״.
יש אנשים שדווקא משגשגים במצבים כאלה?
"כן, יש אנשים שחיים בתוך סטרס דווקא מחיים אותם. בטווח הארוך זה יוביל גם אותם להיחלשות המערכת החיסונית, אבל יש כאלה שדווקא בזמן סטרס מתנדבים, וכך פורקים את המתח באמצעות הענקה, מה שגורם להם לחוש המון משמעות. הם משתמשים באירועי הקיצון האלה כדי לצמוח, למצוא משמעות ולגלות את עצמם מחדש, וכדי לא לקחת את הדברים כמובנים מאליהם".
יש הבדל באופן שבו מצב של איום מתמשך משפיע על בני נוער לעומת מבוגרים?
"בני נוער נמצאים בשלב הקריטי של גיבוש הזהות שלהם, ואני מניחה שאי הוודאות המתמשכת הזו מאוד מקשה את התהליך, שהוא גם ככה משברי ומורכב. הם בגיל שבו הם עוד לא פיתחו את האסטרטגיות להתמודדות עם מצבי לחץ, והם עוד יותר חסרי אונים. אני מאמינה שזה מסלים את הסיכון להתמכרויות, כי אם המתבגר לא יודע להתמודד עם המתח והלחץ, ואם הוא רואה את המבוגר בחייו בסטרס ובחוסר ודאות, זה עוד יותר מאיים עליו. מצב כזה יכול להביא מתבגרים לאסקפיזם, להתנהגויות של הרס עצמי, ובין השאר גם לשימוש בסמים. אצל מתבגרים ישנם אזורים במוח שעדיין לא התפתחו והסטרס הכרוני עלול להשפיע עליהם בטווח הארוך, ולהרחיק אותם מרכישת כלים בריאים להתמודדות עם מצבים קשים. בגיל הזה הפיתויים לברוח גבוהים, ולכן יש סכנה גדולה בפנייה להתנהגויות סיכון. אנחנו גם בחופש הגדול עכשיו אז בכלל. בני הנוער זקוקים ליותר תמיכה בתקופות האלה, או שבעצם ההורים זקוקים לתמיכה כדי לתמוך במתבגרים".
ואיך יוצאים מהמצב הזה?
"הריפוי יגיע מכך שנעמוד לנוכח הפצע העמוק. זה דורש תהליך מאומץ כמו גמילה והחלמה שיכלול חיזוק של החוסן הקהילתי שלנו ואיחוי הקיטוב שיש בינינו. קיים צורך קריטי בשיקום האמון במערכות הביטחון והשלטון. תידרש עבודת חריש שתכלול גם השקעה בתחום בריאות הנפש שקורס תחת הנטל. אנחנו יודעים שיותר ממחצית מהחיילים האמריקאים שהשתתפו בלחימה במלחמת וייטנאם התנסו בשימוש בסמים, והציפיה הייתה שבתום המלחמה ארצות הברית תוצף בחיילים מכורים. אבל באופן מפתיע, רק כחמישית מתוכם פיתחו התמכרות. אז הבשורה החיובית היא שבתום תקופת הדחק רובנו כנראה ניגמל משימוש היתר שלנו בחומרים כמו קנביס או מהתנהגויות כמו צריכה אובססיבית של חדשות, בהייה במסכים ואכילת יתר".
