הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
"התרנגולות אוכלות זו את זו"
בעמק החולה, כשפותחים את החלון ונושמים אוויר צלול וקריר, אבן יורדת מהלב והנפש מתרחבת. לא רק בגלל המחשבה על כך שתושבי האזור יחזרו לכאן בקרוב ויזכו לחיות שוב בבתיהם אחרי שרובם שהו בגלות כפויה בחדרי מלון צפופים או בדירות שכורות, אלא גם בגלל המחשבה הפרטית, המשמחת, שסוף סוף יהיה אפשר לחזור לבקר בצפון. גבולות הארץ, שהצטמצמו לנתניה, גדרה, השפלה ומבואות ירושלים, מתחילים להתרחב מחדש.
אבל כשאני מטפס לאורך כביש 886 שעל רכס רמים, בדרך למושב מרגליות, הלב שוב מתכווץ. הכביש משובש, מנוקב חורים ובורות וקצותיו שבורים, תוצאה של הפגזות בלתי פוסקות וגריסה מתמשכת תחת שרשראות טנקים ישראליים. האדמה מסביב שחורה וחרוכה, שורות־שורות של עצים מפוחמים. ריח שרפה עומד באוויר ולא מרפה. פעם היה פה יער, את יופיו ניתן לראות במקומות שאותם האש לא כילתה. זה היה אחד האזורים היפים בארץ, מהמעטים שהזכיר רכסי הרים בצרפת ובאיטליה.
בשעה אחת בצהריים מושב מרגליות נטוש לחלוטין. ההרס ניכר בכל פינה. 30 מ־110 הבתים במושב ספגו פגיעה ישירה, עשרות אחרים ניזוקו. יוני יעקבי (56), אחד התושבים היחידים שהתעקשו לא לעזוב את מרגליות בשנה החולפת, מוביל אותי לסיור במושב החרב. אנחנו חולפים על פני בית שנפגע ישירות מרקטת בורכאן של חזבאללה, כזו שראש הנפץ שלה יכול להגיע למשקל מאות ק"ג. הבית הרוס לחלוטין. "המשפחה שגרה כאן כבר לא תחזור", אומר יעקבי. "הבית נהרס, וגם הלול. הם שכרו בית בנתניה ומצאו עבודה".
יעקבי: "אני אומר בלב לא קל שהפסקת האש היתה מחויבת המציאות. מה שאני כן מבקש זה שנהיה תקיפים. כל ג'יפ ליד הגבול שמסתכל עליי עם משקפת צריך לחטוף, אחרת כל מה שעשינו הלך לאיבוד"
8 צפייה בגלריה
יעקובי במטע המשמש שלו, צמוד לגבול. "ייקח לי שנתיים לנסות לשקם אותו, ועוד לא החלטתי אם אני רוצה לעקור או לשקם"
(צילום: מאור שלום סויסה)
8 צפייה בגלריה
לול הרוס במרגליות. "אין אפשרות לאסוף את הביצים, אז לא משתלם להאכיל את התרנגולות ונותנים להן לגווע"
(צילום: מאור שלום סויסה)
הלולים הם מקור הפרנסה העיקרי של תושבי מרגליות והמושבים סמוכי־הגדר באצבע הגליל. כ־75% מהביצים בישראל מוטלות באזור. היישובים קיבלו מכסת ביצים כמקור פרנסה, דרך להשאיר כאן את התושבים, וליד כל בית ניצב לול מטילות.
בכניסה למושב אנחנו עוצרים ליד לול שפגז חתך אותו לשניים. בין ההריסות עדיין חיות תרנגולות בכלובים. יעקבי מסביר לי שמכיוון שהלול קרס אי אפשר לאסוף את הביצים, "ומאחר שאין אפשרות לאסוף את הביצים, לא משתלם להאכיל את התרנגולות ונותנים להן לגווע בלולים. אלה שנותרו בחיים אוכלות את בשרן של הגוועות". המראה מעורר חלחלה.
יעקבי ומשפחתו, ולצדם משפחה אחת נוספת, נשארו במושב גם בשיא המלחמה. הוא דור שני במרגליות, אביו עלה מעיראק והיה ממקימי היישוב בשנות החמישים. גם בסמוך לחצר ביתו יש לול, שלו ושל אביו, אבל הוא מבקש לקחת אותי למטע המשמשים שלו, בסמוך לגדר הגבול, מתחת לרכס שעליו בנויים כפרים שיעיים. בתי הכפר הלבנוני חולא כמעט נוגעים בגדר, ומכל אחד מהכפרים באזור אפשר לתצפת בקלות על תושבי המושב. לכן, אומר יעקבי, "ביום שפרצה המלחמה רוב התושבים פה ברחו. אשתי, שעובדת כסייעת בקיבוץ שדה נחמיה, נשארה איתי ונסעה מכאן כל יום לעבודה".
הוא מוביל אותי למטע. מתישהו נפל שם טיל וחיסל את מחשב ההשקיה שצמוד לגדר. "לא יכולתי להגיע למערכת ולהחליף מחשב ונאלצתי לזנוח את המטע", הוא אומר. עיניו נוצצות למראה העזובה והענפים הפרועים והפרי שלא נקטף ונרקב על הקרקע. "ייקח לי שנתיים לנסות לשקם את המטע", הוא אומר, "עדיין לא החלטתי אם אני רוצה לעקור או לשקם".
מעבר לגבול נמצאים שני כלים כבדים, מעין דחפורים, שסללו כביש עפר היישר מהכפרים אל הגדר כדי לסייע לחדירה לישראל. "הכלים האלה עבדו פה ואיש לא מנע מהם את עבודות התשתית, למרות שהתרענו", אומר יעקבי. "לא משנה מה, אסור לנו בשום פנים ואופן להסכים לדברים מהסוג הזה ליד הגבול. אם זה יחזור, חבל על כל חייל שנהרג פה".
אז היה נכון להסכים להפסקת האש עכשיו?
"אני אומר את זה בלב לא קל, אבל הפסקת האש היתה מחויבת המציאות. הגענו למצב שמילואימניקים שירתו 250 וגם 300 ימים, ואתה רואה מה קורה לכוח ולמוטיבציה שלהם. היו חייבים לתת לאנשים קצת להתארגן מחדש. אני גם לא רואה טעם להיכנס לעומק, מה, נגיע עד ביירות? ולא משנה לאן תגיע, הם יצליחו לירות. דווקא כשהכוחות נכנסו לתוך לבנון והרחיקו את החזבאללה למרחק של חמישה קילומטרים מהגבול, מרגליות חטפה יותר מבתחילת המלחמה. מה שחשוב זה שניקו פה לידינו והסירו את סכנת החדירה. במצב האידיאלי היה טוב שנשב על ראש ההר, מלמעלה, בשטח לבנון, אבל אף אחד בעולם לא ייתן לך לכבוש חלק ממנה".
אבל למה לא לסיים את העבודה ולתת להם בראש עד הסוף?
"הייתי רוצה את זה, אבל כאן יש את מדינת לבנון, והיא לא מסכימה - וברגע שהיא לא מסכימה לא תיגמר המלחמה. מה שאני כן מבקש זה שהצד שלנו יהיה תקיף, וכל מי שמתקרב לגבול יחטוף. שלא נגיע שוב למצב שליד הגבול יהיה ג'יפ שמסתכל עליי עם משקפת. אם זה יקרה, כל מה שעשינו הלך לאיבוד".
אתה חושש שאנשים לא יחזרו לכאן?
"כן, מאוד. הנה, עכשיו בהפסקת האש עדיין לא חזרו. אולי יבואו רק לראות את הבתים, אבל לא יחזרו לפה בחצי השנה הקרובה. אנשים עדיין מפחדים".
בחזרה למושב, גם רוב הבתים שלא נפגעו באופן ישיר מלאים ברסיסים ונמצאים במצב של הזנחה חמורה. אנשים לא חיו כאן יותר משנה, והעזובה ניכרת בכל פינה. יעקבי מצביע על הבית ההרוס של רבש"צ המושב. "הם עלו עליו, זיהו אותו, שלחו לו טיל קורנט לבית. הם פשוט רואים משם כל אחד, זה פשוט מטורף".
8 צפייה בגלריה
הבריכה השיקומית ההרוסה. שירתה בעלי צרכים מיוחדים, חטפה טיל, עכשיו מוקפת דיקטים כדי למנוע כניסת בעלי חיים
(צילום: מאור שלום סויסה)
8 צפייה בגלריה
בן־מובחר. "יש בעלי העסקים שהרימו את העסק, לקחו אותו ופתחו מחדש בתל אביב - ופתאום הם רואים רווחים הרבה יותר טובים"
( צילום: ירון שרון)
"שקרנים, חתמו לפני שגילו לנו"
בצומת כח, בסמוך למבנה המועצה האזורית מבואות חרמון, לא ניתן לראות את נזקי המלחמה. אבל רעש מפתיע של כלי טיס מפלח את השקט ומבריח את מאות הציפורים שהגיעו מביצת החולה, ולרגע הבהלה חוזרת. הפעם זה לא כטב"ם, אלא מטוס ריסוס שהמריא הבוקר אחרי הפסקה ממושכת.
בני בן־מובחר, ראש המועצה, מקבל את פנינו בלשכתו, שבה הוא מחזיק אוסף מצלמות סטילס ווידיאו, עשרות מצלמות בכל פורמט קיים – VHS, מיני די.וי ועוד. מתיק צילום מהוה הוא מוציא מצלמה שקיבל ימים אחדים קודם לכן ממנכ"ל משרד ראש הממשלה, יוסי שלי. את המצלמה קיבל בחפץ לב, אך לא העניק בתמורה את תמיכתו בהפסקת האש. "הייתי ואני עדיין נגד ההסכם. אני חד־משמעית לא מאמין להם", אומר בן־מובחר. "כל אלה שמעבר לגבול לובשים בגדים אזרחיים – אנחנו יודעים שהם לוחמים. התרענו כבר לפני שנים על האוהל שבנו בחוות שבעא, ביקשנו להוריד אותו. לא הורידו, אז הם בנו שם וילות ומשם ירו עלינו".
אבל התקיימה ישיבה יום לפני שנחתם ההסכם עם לבנון וחזבאללה, ושלחו לכאן את יוסי שלי כדי לפגוש אתכם ולהסביר את פרטי ההסכם.
"שקרנים. הם אמרו לנו שיישבו איתנו, אבל הם חתמו על ההסכם לפני שהגישו אותו לקבינט הביטחוני. נסענו לירושלים והיינו שם כמו בובות. ביבי כבר הקליט את ההודעה לתקשורת בזמן שעלינו במדרגות לפגישה, עוד לפני שהבנו במה מדובר כבר היתה הכרזה בתקשורת".
אבל מה אתה רוצה, שהמלחמה בלבנון תתנהל ללא סוף? מה עוד אפשר להשיג?
"הלוחמים, המילואימניקים, אמרו שיש צורך בעוד. גם הנשים שלהם התקשרו אליי בלילה של ההסכם וביקשו שייתנו להם להמשיך את העבודה. כל יום מוצאים שם קיני מחבלים. רגע לפני הפסקת האש הרגנו שם עשרות מחבלים במקום אסטרטגי. המטרה היא להמשיך לטהר ולהחליש. הם ישבו כאן על הגדר והציבור שלנו מפוחד ולא ישלח את הילדים לגנים. אנשים לא בטוחים שהפסקת האש תמשיך, ומה יקרה אם עוד חודש כוח רדואן יתחיל להתיישב על הגבול?".
בן־מובחר לוקח אותנו לסיור בבריכה ההידרופונית הסמוכה לבניין המועצה. הבריכה המקורה, שטמפרטורת המים בה היא 28 מעלות, מספקת מענה לאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים. לצדה בריכה נוספת שהמים בה מחוממים ל־34 מעלות, שמסייעת לפצועים בשיקום, אבל לפני כחודש פגע בגג שלה טיל קורנט והוא קרס. השברים עדיין פזורים על קרקעית הבריכה והפתחים בקירות שמקיפים אותה מכוסים בדיקטים למניעת חדירה של בעלי חיים. גם בית הקפה שנפתח לפני 7 באוקטובר מפורק כולו.
בן־מובחר אומר שבשלב זה הוא לא רואה סיבה שתגרום לתושבים לחזור לבתיהם, בעיקר לא משפחות שילדיהן התחילו את שנת הלימודים החדשה במקום שאליו פונו. "אחרי מה שהם עברו בשנה שעברה ואחרי הקורונה, לא נחוצה לילדים טלטלה נוספת. הם צריכים להישאר בבית הספר עד סוף השנה במינימום. וזה לפני שמדברים על הפגיעה במערכת החינוך כאן, שאולי היא הכי קשה מהכל. כ־67% מהמורים והמורות באזור קריית שמונה ביקשו ממשרד החינוך העברה לבתי ספר אחרים כדי לא ללמד פה בצפון. אז איזה חינוך יישאר לנו?".
ואז הוא מפרט את ממדי ההרס הציבורי ביישובים שבאחריותו: "במרגליות נהרס בניין המזכירות מפגיעת טיל ישירה. במושבים יובל ודישון נפגעו תשתית החשמל, משאבות המים וצנרת הביוב. ביישובים שהפכו בפועל לבסיסים צבאיים – יפתח, יובל, בית הלל – חיילים התמקמו במבני ציבור והרסו אותם לחלוטין. אין שם תאורה, אין גינון והכבישים הרוסים. חבר'ה צעירים בני 19, החיילים שלנו, נסעו בטנקים ברוורס ואין להם זמזם או מצלמה, אז נתקעו בעמוד ומורידים אותו. נתקעו בעץ, מורידים אותו. חורבן. על כל בית שנפגע יש ארבעה בתים מסביבו שנפגעו גם הם. זכוכיות, סדקים, ריהוט, טלוויזיות. אין בית שלא נפגע. ונגרם גם הרס מוחלט לתשתיות. מערכות ביוב לא פועלות, חולדות כרסמו את הצינורות, מערכת איסוף השפכים קרסה וזה לא יסריח רק אצלנו למעלה, אלא גם בכנרת.
"אם תיקח את שני הדברים האלה ביחד, חינוך ושיקום של היישובים, אני מעריך שיידרשו בין חצי שנה לשנה למשפחה לחזור לפה. זה תהליך להכין בית למשפחה שחוזרת - וזה לפני שדיברנו על הממד הנפשי".
באילו בעיות נתקלת?
"יש נסיגה דרמטית אצל ילדים, חרדות, משקעים. יש גם בעיות בזוגיות, אלימות במשפחה, תחושת בדידות אצל מבוגרים, ובכל זה ננסה לטפל בעזרת מרכז חוסן. אבל הדבר המרכזי שמדאיג אותי הוא כמות התושבים הצעירים שלא ישובו יותר. אני מייחל שיהיו תושבים חדשים שיחליפו אותם, אבל קשה לדעת אם יהיו אנשים אמיצים שירצו לגדל את ילדיהם תחת סכנה תמידית, כשהסוף לא נראה באופק".
מי בכל זאת יחזור לדעתך?
"החקלאים יחזרו, אבל בעלי עסקים נמצאים במצב קשה. במקום לתת להם פיצויים, היה אפשר לתת להם פטור מארנונה, כמו שנתנו למגורים. עסקים שלא עבדו, שאין להם הכנסות, בכל זאת לא קיבלו פטור וזה יצר מצוקה. אבל במקום לטפל בזה, על מה מדברים עכשיו בכנסת? איפה שר הכלכלה ניר ברקת? הוא עכשיו בהודו עם הצוות שלו, בזמן שבקריית שמונה עסקים קורסים. חלק מבעלי העסקים פה לקחו את העסק, הרימו אותו, נסעו למרכז הארץ ופתחו בתל אביב - ופתאום הם רואים רווחים הרבה יותר טובים. הרבה הורים שנאלצו לעזוב והם רואים שהילדים שלהם התקדמו משמעותית בשנה הזו וחיים בסביבה רגועה בלי לשמוע בומים יעדיפו שהילדים ימשיכו לקבל חינוך טוב ולא יחזרו לפה. בטח אם יש להם אפשרות כלכלית לשרוד".
וינברג: "עברתי מלחמות ואף פעם לא יצאתי. אני לא יודעת לצאת מפה. יש אנשים שהטראומה שלהם היא להיות באזור מלחמה, בשבילי הטראומה היא להיות רחוקה מכאן. זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות"
8 צפייה בגלריה
וינברג. "אני זוכרת את הפגיעות בשבועיים שעוד הייתי פה. אחרי זה הפסקתי לספור"
(צילום: מאור שלום סויסה)
8 צפייה בגלריה
הפעוטון במנרה שספג פגיעה ישירה. אצלי בראש מהדהד השיר "בתי את בוכה או צוחקת"
(צילום: אפי שריר)
"מבוגרים שעוקרים אותם, מתים"
אנחנו עולים שוב על כביש 886 וגומאים את חמשת הקילומטרים שמפרידים בין מרגליות לקיבוץ מנרה. הרי נפתלי, חרף השרפות, עדיין מציעים נופים מרשימים של הגליל העליון. השער הצהוב של מנרה נפתח ובחור חמוש במדי צבא חוקר אותנו, מבקש לדעת אם יש לנו אישור כניסה. אני שואל למה, והוא מסביר שכ־150 מ־200 המבנים בקיבוץ נפגעו, ובוזזים התחילו להגיע לבתים הפרוצים ולגנוב מכל הבא ליד. לכן אסור להכניס אנשים ללא אישור.
במורדות הקיבוץ, שממוקם על צוק גבוה, יש עמדות ירי מוקפות בשקי חול. רק אתמול התחילו להזיז את סלילי התיל הדוקרניים שחסמו שבילים שמובילים לחלקו המערבי של הקיבוץ, שצמוד לגבול. מאחורי הגדר יש מבנה נטוש של יוניפי"ל.
בביתו של אחד החברים בכיתת הכוננות אנחנו פוגשים את ארנה וינברג (56), בת הקיבוץ. בתחילת המלחמה נשארה עם משפחתה בביתה, נכנסה ויצאה ממנו בחשאי בלילות כדי לא לחטוף טיל נ"ט, עד שבחלוף שבועיים הבית נהרס בהפגזה והם ניצלו בנס.
השעה קרוב לארבע אחר הצהריים ומתחיל להיות קר, אך וינברג לובשת חולצה קצרה עם הדפס למען שחרור החטופים ומכנסי עבודה מוכתמים בצבע. היא מתנדבת לערוך לנו סיור הריסות ולוקחת אותנו לפעוטון שחטף פגיעה ישירה מטיל באחד מקירותיו. אנחנו נכנסים אליו דרך דלת זכוכית שחלקה התחתון שבור. על הרצפה שברי זכוכיות וטיח, לצד ספרי ילדים, בימבה וצעצועים. בכיור נמצאים מוצצים ובקבוקים. על המתלים במסדרון כתובים שמות הילדים, כשמבחוץ פתאום נשמעים פיצוצים ויריות.אני נדרך אבל וינברג מסבירה שזה ירי של כוחותינו.
רוב חברי הקיבוץ נמצאים כרגע בקיבוץ גדות שבדרום עמק החולה. השם "גדות" וקולות הירי וגן הילדים הנטוש הם שילוב שמעביר בי רעד, הדהוד מצמרר של "בתי את בוכה או צוחקת", השיר שנכתב אחרי מלחמת ששת הימים ומתאר את ההקלה של הילדה מגדות אחרי הרחקת התותחים הסוריים שירו מהגולן על יישובי עמק החולה.
אז אין תותחים על ההר כרגע, רק חיילי יוניפי"ל ובקרוב באופן רשמי צבא לבנון, אבל לאיש אין ספק שכוחות רדואן יחזרו מתישהו. למעשה, כשמביטים בגבול מבינים שהמקום קרוב יותר לכפרים הלבנוניים מאשר ליישובים הישראליים בסביבה. וינברג לא חשבה לעזוב את ביתה.
את זוכרת מתי נפגע בית הילדים?
"לא. אני בכלל לא זוכרת את הפגיעות. אולי קצת, בשבועיים שעוד הייתי פה, במלחמה. אני זוכרת את הפגיעה בבית שלי, ואחרי זה כבר נהיה כזה שטף של פגיעות שמפסיקים לספור באיזשהו שלב. אני זוכרת גם את התאריך שבו הדירה של הבן שלי נשרפה, כי ממש באותו יום קברנו את הדוד שלי שנפטר, שגם הדירה שלו נפגעה משלושה טילים".
הוא מת בגלל הפגיעה?
"לא. הוא נפטר כי אנשים מבוגרים, כשאתה עוקר אותם מהמקום שבו הם חיו במשך עשורים רבים, פשוט לא מחזיקים מעמד. הם נקטלים בזה אחר זה. הראשונה שנפטרה היתה חמותי, שב־9 באוקטובר הוצאתי אותה מהקיבוץ ובינואר היא נפטרה. היה הזוי להביא אותה לקבורה פה, אבל מאז קברנו עוד חמישה אנשים שמתו מחוץ לקיבוץ, אולי בעצם שישה".
את הלוויות עשיתם פה, במנרה, תחת אש?
"יש מושג חדש ומזעזע, עדות לנרמול של דברים, שנקרא 'לוויה מדלגת'. עושים מעין טקס פרידה למטה בעמק, בדרך כלל באזור הכנרת שאליו רוב הקהילה פונתה, ואז רק אנשים ספורים עולים לבית הקברות במנרה או בכפר גלעדי".
למה את לא עוזבת אם את יודעת שחזבאללה יחזור לגבול?
"עברתי כאן מלחמות ואף פעם לא יצאתי מכאן. אני לא יודעת לצאת מפה. יש אנשים שהטראומה שלהם היא להיות באזור מלחמה, בשבילי הטראומה היא להיות רחוקה מכאן. זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי. מגיל מאוד צעיר אני רגילה להיות בתוך מקלט, ואני פשוט לא יכולה להיות רחוקה מפה כשקורים דברים".
בכל זאת אחרי שבועיים עזבת.
"כי הבית שלי הוא הכי מערבי בקיבוץ, ניצב מול עמדה של האו"ם וחשוף לחלוטין לאש נ"ט. אם הייתי נשארת שם הייתי מסכנת את כל הכוח שנמצא בקיבוץ, כי אם היה קורה לי משהו היו צריכים לבוא לחלץ אותי ולהסתכן. זה לא סביר ולא מוסרי. אבל אני נמצאת פה הרבה מאוד, עשיתי פה כל מיני דברים. בימים הראשונים הגעתי להוציא אוכל ודברים מבתי הילדים, בהמשך הבאתי דברים נוספים לאנשים מהקיבוץ שהתפנו ולא ידעו לכמה זמן הם יוצאים. הוצאתי חפצים מהבתים שלהם, תרופות, אפילו בגדים ורהיטים".
מה את חושבת על הפסקת האש?
"זה מורכב. מצד אחד אני רוצה שלום, אני מאמינה בשלום ורוצה הסכמים מדיניים עם כל מי שאפשר. אני כל הזמן זוכרת שהיו מלחמות באירופה, בדרום אפריקה, ולבסוף נעשו שם הסכמים, ואני זוכרת את זקני הקיבוץ מספרים על יחסי שכנות טובה עם הכפרים השיעיים ממול. מצד שני, בלי ביטחון מוחלט אנחנו לא יכולים לקיים פה חיים ולא יהיה פה עתיד לדורות הבאים ולא יהיה אפשר לגדל פה ילדים. אנחנו צריכים לדעת שאיש לא יוכל להגיע אליהם דרך מנהרה ולסכן את חייהם".
סויסה: "שכחנו איך זה לחיות בבית. אני לא זוכרת איך להתארגן, להתנהל ביומיום. אם אני חוזרת לעיר עכשיו אני לא אוכל להמשיך לעבוד בגלל המרחק, והעבודה זה מה ששומר עליי שפויה"
8 צפייה בגלריה
אוטובוסים שנפגעו בקריית שמונה, רגע לפני הפסקת האש. דובר העירייה מפציר בתושבים "לא לבוא לפה, מדובר בהפסקת אש זמנית"
(צילום: מאור שלום סויסה)
"קשה לחשוב על חזרה הביתה"
לקראת שעות בין ערביים אנחנו יורדים לקריית שמונה. העיר שוממת, רק חיילים מסתובבים בה, והיא פקוקה במשאיות צבאיות שפורקות אספקה ותחמושת ובעשרות טנקים שחונים במבואותיה. במאי הווידיאו של "כלכליסט" מאור שלום סויסה, שגדל בקריית שמונה ומתלווה אליי, רוצה שנקפוץ לבית הוריו. הם עדיין גרים בקריית שמונה, אבל פונו מביתם וחיים כבר יותר משנה בבית מלון בטבריה. אנחנו נעצרים בכניסה לחצר של ביתם הפרטי, שבביקורים קודמים שלי שם היתה מטופחת וכעת היא מוזנחת לחלוטין. ליד הבית עומד בית סבתו של סויסה, שנפטרה השנה במלון בטבריה, הרחק מביתה, כמו הזקנים שעליהם סיפרה וינברג מקיבוץ מנרה.
סויסה נחרד למראה החצר המוזנחת והגדר שנהרסה כליל, כשלפתע נשמעים קולות פיצוצים מחרישי אוזניים. סויסה מוביל אותנו למקלט הציבורי שנמצא בסמוך, מקלט ילדותו. יש בו דרגשי שינה, שירותים, מזגן, טלוויזיה, אבל אין בו איש כעת ועל השולחן נזנחו חבילת פתי בר ובקבוק מים. הוא נזכר בשעות ובימים הארוכים שבילה במקלט. "זאת הילדות שלי", הוא אומר ועיניו נוצצות.
אנחנו יוצאים ונוסעים לפגוש את דורון שנפר, דובר עיריית קריית שמונה המיתולוגי, שממלא את התפקיד יותר מ־20 שנה. אנחנו תופסים אותו בזמן שהוא מצלם את עצמו לסרטון וידיאו שבו הוא ממליץ לתושבי העיר לא להגיע אליה. "מומלץ לא לבוא לפה, מדובר בהפסקת אש זמנית", אומר שנפר למצלמה. "ואם בכל זאת אתם מעוניינים לבוא ולראות את הבתים שלכם, חשוב שתדעו שיש חשש לשברי טילים ויירוטים בכל מקום בעיר". הוא מתכופף ומרים שבר של טיל, מסיים את הסרטון ולוקח אותנו לסיור בין הבתים הפגועים.
אנחנו עוברים בתחנה המרכזית, שם נהרסו שלושה אוטובוסים של אגד מפגיעת טיל באמצע הלילה, רגע לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף, וממשיכים לבניין שיכוני רכבת ישן שנשרף כולו וננטש אחרי פגיעה ישירה. כמו בן־מובחר ממועצת מבואות חרמון, גם שנפר טוען שהחזרה לעיר תתרחש רק בקיץ, אחרי שהילדים יסיימו את שנת הלימודים הנוכחית, וגם זה בהנחה שהפסקת האש תחזיק מעמד. "כרגע בתי הספר משמשים כמרכזים לוגיסטיים וכמקומות לינה לחיילים, וצריך להכשיר אותם בחזרה לייעודם המקורי", הוא אומר.
גם המדינה עדיין לא החלה להתמודד באופן מעשי עם תיקון ההרס ושיקום התשתיות האזרחיות והחזרה לפעולה של מערכי השירותים לאזרח, מחינוך ועד רופאי משפחה. הכל ממתין למינהלת הצפון המדשדשת, ולהכרעות תקציביות, ולהחלטות על גובה מענקי השיבה ומועדיהם - שלא לדבר אפילו על מיפוי מדויק של כל מה שצריך תיקון, ואומדן העלויות.
אנחנו עוזבים את קריית שמונה הריקה, ואני חושב על זה שהצפון יישאר ארץ מוכה עוד זמן רב, כשבדיוק סויסה מקבל טלפון מאמא שלו, אסתר (55). היא מתקשרת כי נודע לה שתידרש בקרוב לעזוב את המלון בטבריה, "ואני מתקשה להבין איך נסתדר כשנחזור לעיר", היא אומרת.
"שכחנו איך זה לחיות בבית. אני לא זוכרת איך להתארגן בבית, איך לשלם חשבונות, איך להתנהל ביומיום בכלל. אני גם חושבת על העבודה ועל העתיד שלי. אם אני חוזרת לעיר עכשיו – אני לא יכולה להמשיך לעבוד, זה יהיה בלתי אפשרי. היום אני נוסעת חצי שעה מהמלון בטבריה לעבודה שלי בקיבוץ אשדות יעקב, ואני מאוד אוהבת גם את העבודה וגם את הקיבוץ. זה אחלה מקום, האנשים מדהימים ומזל שיש לי את זה כי זה מה ששומר עליי שפויה.
"אני עובדת כסייעת בגן שהקימו עבור ילדי המפונים שמתגוררים בקיבוצים מסביב וכואב לי לחשוב שאאבד את העבודה הזאת. אולי כדאי לי לחכות לסוף השנה לפני שאעשה שינוי. בכלל, קשה לי לחשוב על חזרה הביתה אחרי שנה וחודשיים במלון. ניהלו לנו את החיים בתקופה הזאת, ועכשיו אנחנו חוששים מהשאלה איך נסתדר לבד".
אין רצון לחזור לעצמאות בבית שלך?
"אני מרגישה שהתייאשתי. לא יודעת איך נוכל להתחיל הכל מחדש".
את פוחדת לחזור?
"אני מוכנה להישאר עוד שנה בבית המלון, בתנאי שנוכל לחזור לעיר בטוחה ולחיים נורמליים. גדלתי במציאות קשה, וגם הילדים והנכדים שלי גדלו כך, לצערי. נראה לי שייקח עוד זמן עד שנמצא שקט אמיתי".
בחזרה מהגלות
קריית שמונה. מה נשאר מהעיר שבה גדלתי
הנסיעה לאורך כביש 886 על רכס הרי נפתלי מעציבה אותי מאוד. יותר משנה שלא נהגתי בדרך הזו, שבה נסעתי כמעט בכל סוף שבוע לביקור אצל הוריי בקריית שמונה. בימי שגרה הכביש חושף אותך לנופים המוריקים של הגליל ומוליד התרוממות נפש: הכרמים ליד נחל קדש, עמק החולה שמציץ בין העצים החולפים, הרי לבנון. אבל עכשיו הנסיעה בעיקר מעוררת עגמומיות. הגפנים בכרמים השחירו, חלקי אספלט נתלשו והותירו בורות, עדות למשוריינים שנסעו עליהם, והנוף ממערב שהשקיף ללבנון חסום בחלקו בבטונדות שנועדו להגן על הרכבים בכביש מאימת הקורנטים. רכב שרוף לצד הדרך מזכיר כמה הם מסוכנים.
בירידה מהרכס לכיוון קריית שמונה ניצבת סוללת תותחים בלב שדה חרוש, בתוך העיר שברי רקטות ברחובות, ועשבים שוטים השתלטו על המדרכות וגינות הבתים. מימין נגלה אליי לפתע פתחו של בית העלמין שבו קברנו את סבתא בחיפזון ביוני האחרון, ואפילו את המצבה לא הספקנו לראות. אבל אני שמח לגלות שהעיר לא חרבה וההרס לא מוחלט, כפי שעולה מתיאורים שונים. בית הוריי עדיין עומד על תילו, רק שער הכניסה נפל והגינה היפה שאבי טיפח כבר לא מה שהיתה, בלשון המעטה. גם הבית הצמוד, של סבתא, שאותו ביקשה לראות בפעם האחרונה לפני מותה ולא הצליחה בגלל המלחמה, עומד יתום ומוזנח.
לרגע אחד, לפני שאנחנו עוזבים והתותחים רועמים שוב במסגרת ה"עלק" הפסקת אש, אני עוצר את הרכב, פותח את החלון ונותן לאוויר המשכר של העיר בתקופה הזו של השנה להיכנס. ואז לרגע אני מוצף געגוע וזיכרונות מהמקום היפה הזה שבו גדלתי. ואני מתמלא גם בתקווה שאוכל לבקר בו שוב כבר בחורף הזה עם הבן שלי, לנסוע בכבישי הצפון, להביט בנופים, לשבת בגינה של סבא שלו ולטעום את האוכל של סבתא שלו, ההורים שלי, שישובו מהגלות הממושכת והמתישה לבית שלהם ויתחילו לבנות שוב את חייהם, אולי הפעם בלי רעשי רקע.
// מאור שלום סויסה
