תנאי הפתיחה של ליאור וילצ'ינסקי לא נראו ככאלה שיצמיחו יזמית שתקים חברה מאפס, תשתלט על השוק שלה בישראל, ולבסוף תמכור אותה ב־150 מיליון דולר כשהיא עדיין מחזיקה בידיה 30% מהמניות.
או שאולי להפך. אולי דווקא תנאי פתיחה קשים כמו אלה שהיו לוילצ'ינסקי — נערה בת 13 שעלתה מבלארוס ב־1990 עם אחיה בן השבע ושני הוריה, בלי שפה, בלי מקצוע, בלי רכוש, "רק כמה רהיטים ופסנתר" — דחפו אותה להפוך לסיפור הצלחה.
כשהיא מתארת את השנים הראשונות שלה בארץ, אין בה מרירות אלא התבוננות מפוכחת, "רוסית" כפי שהיא עצמה מגדירה אותה. "ההורים שלי הימרו על החיים שלהם כשבאו לפה", אומרת וילצ'ינסקי. "הם עזבו מיד כשנפתחו גבולות ברית המועצות לשעבר, ארזו אותי ואת אחי הקטן ועלו לארץ. אמא שלי אירינה היתה מורה לאמנות ואבא שלי ולדימיר מורה לפסנתר, קלאסי לא? רק שאי אפשר להתפרנס מזה בישראל, בטח בלי שפה".
ומה איתך?
"אני הייתי הילדה הרוסייה שהגיע לגני תקווה, העולה הראשונה בבית הספר שכולם מסתכלים עליה. די מהר, כשהעלייה גברה, התחילה גזענות גדולה. ראיתי איך מסתכלים עליי, מה אומרים עליי, אילו סטיגמות היו על הילדה הזרה שכולם קוראים לי 'רוסייה'. לא הבנתי למה קוראים לי כך אחרי שברוסיה קראו לי יהודייה. זה היה עלבון, והבנתי שאני צריכה להחביא את מי שאני. בכיתה ט' עברתי ללמוד בתלמה ילין, ילדה יהודייה־רוסייה שלומדת פסנתר כל החיים שלה".
באיזה שם עלית לארץ?
"לנה. והפכתי לליאור".
מה עוד עשית כדי להחביא את המוצא?
"הפסקתי לדבר עם ההורים שלי רוסית, לא הייתי עונה להם. החברים שלי היו רק ישראלים. התביישתי המון שנים והחבאתי את המוצא. כששאלו אם אני מרוסיה עניתי 'מה פתאום, אני צברית, עם מבטא רוסי כבד'", היא צוחקת. "בכלל, בגיל ההתבגרות את מחפשת את עצמך, את לא יודעת מי את, והיתה שם התנגשות. זה לא היה כיף. הלבשתי על עצמי שריון מאוד עבה והתחבאתי. לקח לי המון שנים למצוא את הקול האמיתי שלי ולהתחיל לדבר על תקופת הקליטה פה ועל החלק שלה בזהות שלי. רק בשנים האחרונות התחלתי לעשות את זה".
למה רק בשנים האחרונות?
"כי הרגשתי יותר בטוחה במי שאני. ושזה בסדר".
גם ההורים היו צריכים להתמודד עם הגירה ומצב כלכלי לא משהו.
"מה זה 'לא משהו'? לא היה להם כלום. אבא שלי, שהיה מורה לפסנתר באקדמיה, נכנס כאן לעבוד ביחידה לוגיסטית של בנק מזרחי ועבד שם לילות עד הפנסיה. הוא התרגל לזה, אבל בואי נגיד - אין בזה נשמה. אמא שלי עשתה כל עבודה שיכלה, עד שלמדה עברית והתחילה ללמד בבית ספר. כולנו היינו בהישרדות, כל אחד היה עסוק בהישרדות שלו.
"שנה אחרי שהגענו, ההורים התגרשו. הבית שלנו התפרק עוד לפני שמצאנו את המקום שלנו במדינה החדשה, ואני ואחי עברנו עם אמא לראשון לציון. בדירה שם לא היו רהיטים, ולא היה כסף לרהיטים, אז אמא סידרה לי שמיכה על הרצפה במקום מזרן ומיטה. הייתי בכיתה י', עזבתי את תלמה ילין וגם הפסקתי לנגן. בפעם השלישית נכנסתי לבית ספר חדש עם ילדים חדשים".
קשוח.
"תקופה קשה, אבל תראי מה יצא", היא מחייכת. "זה לא נמשך המון זמן, אבל ככה התחלנו. אמא עבדה בכל עבודה אפשרית גם מחוץ לבית הספר כדי להשלים הכנסה, כולל בניקיון חדרי מדרגות. היא פייטרית. אבא עבד קשה בלילות וישן בימים, זו היתה הפרנסה שלו. כשקיבל קביעות בבנק הוא נרגע, אבל כסף אף פעם לא היה בבית. לא זוכרת שהרגשתי מחסור, אולי כי יש דברים שמראש לא חשבתי שאני יכולה לרצות. ובטח לא היו מותרות. בפעם הראשונה שטסתי עם אמא שלי ובן הזוג החדש שלה לחו"ל, כשהייתי בת 16, לקחנו מנות חמות והכנו אותן עם מזלג כזה, שמרתיחים איתו מים. ככה לא יהיו הוצאות על אוכל, רק מוזיאונים. ומאוד מהר התחלתי לפרנס את עצמי".
מה זה אומר?
"מגיל 16 עבדתי, כי לא חשבתי שאני יכולה לבקש מההורים כסף כדי לקנות משהו. בהתחלה עבדתי בבורגר ראנץ', אחר כך מלצרתי באיזה בר בראשון. מימנתי לעצמי לימודי נהיגה, והרכב הראשון שקניתי, שהיה יותר מבוגר ממני, כבר היה מכסף שלי. אני חושבת ששם השתרש בי הרצון להיות עצמאית ואחראית לעצמי. לא רציתי להיות תלויה באף אחד, העדפתי שאם אני רוצה משהו, אוכל להשיג אותו בעצמי".
ולימודים?
"היו קונפליקטים כשהייתי צריכה ללמוד לבגרויות וגם לתת משמרות. אבל לא התבלבלתי".
כלומר?
"למדתי. ילדה רוסייה צריכה ללמוד לבגרויות. זה עניין מאוד מדובר בבית. קודם לימודים, אחר כך השאר".
ובצבא היית קצינת קישור, לא הסתובבת באזורי הטכנולוגיה.
"מי בכלל ידע מה זה 8200? לא היה לי מושג. רק אחרי הצבא, כשהחלטתי שאני משפרת בגרויות, עשיתי 5 יחידות מתמטיקה, קיבלתי קרוב ל־100 והבנתי שאני ריאלית. זה הסתדר לי עם הרצון להיות עצמאית בחיים האלה, אז החלטתי ללמוד מדעי המחשב. סיימתי את הלימודים בדיוק כשבועת הדוט.קום התפוצצה. בגלל שלא הצלחתי למצוא עבודה בתחום, הקמתי עסק של סושי שהכנתי ומכרתי באירועים קטנים במשרדי הייטק. לא מה שחלמתי לעשות, אבל זו היתה היזמות הראשונה שלי. עד שסוף סוף מצאתי עבודה בהייטק".
"הייתי הילדה הרוסייה, העולה הראשונה בבית הספר שכולם מסתכלים עליה. די מהר התחילה גזענות והחבאתי את מי שאני. הפסקתי לדבר עם ההורים רוסית, כל חבריי היו ישראלים, והפכתי מ'לנה' ל'ליאור'. התביישתי המון שנים במוצא"
5 צפייה בגלריה
עם אביה ולדימיר בילדותה בבלארוס. "שנה אחרי שהגענו, ההורים התגרשו. הבית שלנו התפרק עוד לפני שמצאנו את המקום שלנו במדינה החדשה"
"מה מרגישים כלפי חשבונית"
אחרי פאזת הסושי, וילצ'ינסקי (48) נכנסה סוף סוף לענף והתגלגלה לעבוד בדוטומי, סטארט־אפ שהקים יאיר גולדפינגר, ממייסדי ICQ, ונמכר לימים בכ־300 מיליון דולר. בדוטומי עבד גם רמי גבאי, שבהמשך יקים איתה את חשבונית ירוקה. "רמי ואני למדנו יחד לתואר במדעי המחשב והיינו חברים מאוד טובים, דרכו הכרתי את החבר שלו, גבי, שהפך לבעלי", היא מספרת.
משם המשיכה וילצ'ינסקי למוטורולה, "עברתי לעבוד ב'קורפורייט' והבנתי מה אני לא רוצה לעשות בחיים שלי – לא להיות בורג קטן במערכת גדולה. כשעזבתי את מוטורולה קיבלתי החלטה שלא אהיה שכירה יותר. רציתי להיות עצמאית, לשלוט בזמן שלי, לעבוד מכל מקום שאני רוצה ומתי שאני רוצה. אני אדם גמיש ומסתדרת עם אנשים, אבל קשה לי שמחליטים בשבילי. אני אוהבת להחזיק את המושכות ולהפעיל את הקומון סנס שלי על המציאות".
מה היה הטריגר להקמת חשבונית ירוקה?
"זה התחיל ממשהו ממש קטן. ב־2011 רמי ואני עבדנו כפרילנסרים, ורמי אמר לי 'בכל פעם שאני מוציא דרישת תשלום אני ממלא פרטים, ואז אחרי שמשלמים לי אני צריך להוציא חשבונית מס ושוב למלא את הפרטים מחדש. למה אין דבר כזה פשוט כמו מילוי אוטומטי?'. ככה, משהו הכי שטותי, כאב קטן ומיותר, מספר את כל הסיפור של הקמת החברה".
זהו, חשבוניות למילוי אוטומטי?
"ככל שזה התפתח למדנו על עוד כאבים של עצמאים. רוב העצמאים פותחים עסקים כי הם טובים במקצועות שלהם - כצלמים, מפתחים, מעצבים או רופאים - אבל הם לא מנהלי כספים ולא מבינים שפה חשבונאית. הם לא יודעים לנהל עסק, להסתכל על מאזן בוחן, לטפל בהוצאות או מה צריך לעשות עם רשות המסים. אנחנו פיתחנו והצענו ממשק נעים, שאיפשר לאנשים לצאת בתחושה שזה לא כזה נורא. תחושה של 'אני מסוגל לעשות את זה, אז אני יודע לנהל את העסק שלי'".
איך הופכים חשבונאות ל"נעים"?
"למשל, אחד הניג'וסים הגדולים זה ניהול הוצאות. בעבר אספת את כל הפתקיות מתחנת הדלק, המוניות וחנות כלי העבודה, שמת בשקית ופעם בחודשיים הלכת לרואה החשבון שלך עם השקית כדי שידווח על ההוצאות. היום באפליקציה שלנו את מצלמת את החשבונית, וזהו. המערכת מוציאה ממנה את כל הנתונים, רושמת את ההוצאה, מסווגת אותה, ונגמר הסיפור. היא יודעת לשייך הכל: מי הספק, מה הסכום, מה המע"מ מתוך התשלום ומה סוג ההוצאה. וזו רק דוגמה קטנה. לאנשים אין כוח לזה, אבל בניהול נכון של עסק צריך להזדכות על המע"מ על ההוצאות, וברגע שזה פשוט את מתחילה לעשות את זה בשוטף.
"מאז כמובן התפתחנו הרבה מאוד. אנחנו מחוברים מאחורי הקלעים לכל הבנקים וכרטיסי אשראי, ואת יכולה להתחבר דרכנו לכל החשבונות שלך ולראות את ההכנסות וההוצאות בחשבון העו"ש. ויש לנו פלטפורמה לרואי חשבון ובנקאות פתוחה ומוצר חדש של מימון והקדמת תשלום על חשבוניות בשיתוף עם גרינלנד, שמוטמע במערכת שלנו".
אני חייבת לומר שכחברת הייטק, הבחירה בתחום של חשבוניות וסידורים מעצבנים של עצמאים היא חסרת זוהר, שלא לומר אפרורית. איזה עניין מצאת בזה?
"החשבונאות היא לא העיקר. המשימה היא לשפר את החיים של עצמאים, ופה יש מקום ליצירתיות. חשבוניות זה רק אחד המוצרים של משהו מעיק שחייבים לעשות, אבל הרעיון הוא להסתכל על הכל בצורה אחרת, כעל איך אפשר לעזור לעצמאים להגשים את עצמם ולהתרכז בעסק שלהם. כשחושבים על זה כך, זה לא משעמם ואפור".
ולמה בחרתם בשם חשבונית ירוקה?
"גם כי זה היה אקולוגי - חשבונית דיגיטלית במקום נייר - וגם כדי לשדר נוחות למשתמש, שלא צריך יותר פנקסי חשבוניות. אפילו היה לנו מחשבון של כמה עצים חסכת בזכות שימוש בחשבונית דיגיטלית".
כמה טכנולוגיה יש במוצר?
"אנחנו חברת מוצר שיש טכנולוגיה מאחוריה, אבל הטכנולוגיה היא רק כלי ליצירת שימושיות פשוטה. חברת SaaS קלאסית (Software as a service), עם כמה מסלולי מנויים, מ־29 שקל לחודש עד 75 שקל לחבילות משוכללות וגדולות יותר. אין פטנט, החדשנות שלנו היא בעיקר בתפיסה. יכול להיות שגם אחרים טיפלו בכאב של העצמאים, אבל לא בדרך הזאת. חשוב לנו שאנשים שמשתמשים במערכת שלנו גם ירגישו משהו כלפיה".
ירגישו?
"לכאורה, מה כבר אפשר להרגיש כלפי חשבוניות? אבל יש רגש של שייכות שנובע מהמסוגלות, מהיכולת לטפל לבד. לכן גם עיקר שירות הלקוחות שלנו הוא בהתכתבות, בשפה מאוד לא מחויטת ונגישה. אני ממש עושים הדרכות על זה, כי הרבה פעמים לקוחות לא יודעים מה לשאול. ויש מעטפת של קהילה בפייסבוק, וגם מגזין עם תוכן לעסקים קטנים. מי שלא זוכר באיזו מערכת הוא משתמש כנראה לא נמצא איתנו. מי שאיתנו זוכר".
"עצמאים פותחים עסק כי הם טובים במקצועות שלהם, אבל הם לא מנהלי כספים, לא יודעים להסתכל על מאזן או לטפל בהוצאות. אנחנו הצענו ממשק נעים, שנותן לאנשים תחושה שזה לא כזה נורא. תחושה של 'אני מסוגל לנהל את העסק שלי'"
5 צפייה בגלריה
וילצ'ינסקי עם שותפה לייסוד החברה, רמי גבאי. "אנחנו קוראים לו 'הנץ'. הוא מזהה ברגע פתרון לבעיה טכנולוגית שאחרים לא פתרו במשך ימים"
(צילום: עומר פרידמן)
5 צפייה בגלריה
אפליקציית מורנינג. "המשימה היא שיפור חיי העצמאים, ופה יש מקום ליצירתיות. זה לא אפרורי"
"ואז הגיע הבום של הקורונה"
לפני עשרה ימים, החברה שהוקמה כדי "לעשות נעים עם חשבוניות" נמכרה לחברת הפינטק האיטלקית TeamSystem תמורת 150 מיליון דולר. וילצ'ינסקי וגבאי, המכהן כסמנכ"ל הטכנולוגיות, הצליחו לנהל ולפתח את חשבונית ירוקה במשך עשור ללא משקיעים מבחוץ אלא כבוטסטראפ - חברה רווחית המסוגלת לממן את עצמה. המשקיעה היחידה בחשבונית ירוקה - ששינתה את שמה לפני כשנתיים ל"מורנינג" – היתה קרן פורטיסימו, שהשקיעה ב־2021 20 מיליון דולר, לפי שווי של 50 מיליון דולר.
לכן, גם אם האקזיט אינו בסכומים אסטרונומיים אבסולוטית, שני המייסדים הגיעו אליו כשכל אחד מהם מחזיק, באופן נדיר בעולם הסטארט־אפים, בכ־30% ממניות החברה (פורטיסימו מחזיקה ב־40%). "זה כמעט במספרים האלה", מדייקת וילצ'ינסקי, "יש עוד 6% שמתחלקים בין העובדים".
מה הופך אותך ואת רמי לזוג עסקי מצליח שהחזיק 13 שנה יחד?
"לרמי קוראים אצלנו 'הנץ'. הוא מזהה ברגעים פתרון לבעיה טכנולוגית שאחרים לא פתרו במשך כמה ימים. אני יותר שקולה, מחפשת הרמוניה, חשוב לי שדברים יזרמו בצורה טובה, שבישיבה כולם ישמיעו את דעתם. רמי חד, יכול להשתעמם בישיבות, חותך ומחליט נורא מהר. בזה אנחנו ממש משלימים אחד את השני".
בואי נחזור רגע להתחלה. איך החלטתם מי יהיה המנכ"ל?
"זה היה הכי טבעי. הוא גאון בטכנולוגיה, אז החלטנו שהוא יעסוק בטכנולוגיה, שזה העיקר, ואני בכל השאר. לימים הנפח של 'כל השאר' השתנה, אבל כל אחד נשאר בחוזקות שלו".
מתי הגיעה קפיצת המדרגה הראשונה?
"ב־2017. היו לנו אז 10 עובדים וכבר 20 אלף משתמשים, ורמי ואני ישבנו בחדר בפארק המדע ודיברנו על החברה. הבנו שיש לנו משהו טוב ביד ויכולנו להמשיך ככה לאט לאט, אבל באותו רגע החלטנו 'בוא נעוף על זה'. זה היה רגע מזוקק של יאללה, הגיע הזמן. אני מניחה שזה קשור גם לנסיבות חיים. עד אז עבדנו במקביל כפרילנסים כדי להתפרנס, ואת הסטארט־אפ עשינו בזמננו הלא חופשי. ופתאום הילדים כבר היו פחות קטנים, ויכולנו להיות פול־טיים על החברה. הבנו שאנחנו יכולים יותר והחלטנו לעבור לתל אביב, למרכז של ההייטק הישראלי".
ומה השתנה בתל אביב?
"נכנסנו למתחם הלאבס בעזריאלי שרונה, בקומה ה־59, הסתכלנו על העיר מלמעלה ואמרנו 'מפה אפשר להגיע רחוק'. זה הגביר את התיאבון והביא אנרגיה חזקה מאוד של עשייה. מסביבנו היו המון סטרט־אפים והתחושה היתה שהכל נפתח. שכרנו משרד קטן של 6 עמדות עבודה, וכעבור שלוש וחצי שנים כבר היינו חצי קומה".
איך זה קרה?
"ב־2020 פתאום פרצה הקורונה. בהתחלה חששנו שהכל נעצר וכל מה שבנינו עומד להיהרס, אבל בסוף זה היה אחד הדברים הטובים שקרו. הכל התפוצץ בצורה חיובית. חברות פיטרו עובדים, צורת ההעסקה השתנתה, והרבה אנשים החליטו להגשים את הרצון להיות עצמאים. בקורונה חווינו צמיחה גדולה: בסוף 2020 כבר היו לנו 70 אלף משתמשים, עלינו על הרדאר והתחילו להגיע הצעות השקעה".
הרגע שכל יזם חולם עליו.
"אבל הדינמיקה ביני לבין רמי היתה טובה, וחששנו שגורם נוסף יערער אותה. עד שהגיעה קרן פורטיסימו. ראינו את הצמיחה הגדולה שחווינו ואמרתי לרמי 'בוא נתפוצץ'. אפשר לעשות את זה יותר מהר ויותר גדול. היה לנו חיבור חזק עם יובל (כהן) ואורי (זהבי) מפורטיסימו, ובשבילי חיבור עם אנשים זה סופר־קריטי. הם השקיעו בנו בתחילת 2021, למרות שלא באמת היינו צריכים כסף, כי היינו חברה קטנה אבל רווחית. יצור נדיר בתעשיית הסטארט־אפים, בטח באותה תקופה".
למה את מתכוונת?
"הטרנד אז היה של צמיחה משוגעת בלי קשר להכנסות, בתקווה שבסוף המספרים יסתדרו. גם הקרנות היו אשמות בזה, כי הן דרשו צמיחה מאוד גדולה משנה לשנה, וצמיחה כזאת אפשר להשיג רק בהשקעה מאוד גדולה ועם גיוס של המון עובדים - שלכולם בסוף צריך לשלם משכורת. הגישה הזו השתנתה מאז שהבועה התפוצצה לפני שנתיים".
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
- איתמר בן חמו התחיל את השנה עם כדור שקרע את אבריו הפנימיים בעזה. הוא גומר אותה עם מכירת החברה שלו ב־100 מיליון דולר, ומדבר על זה
- "במערכת החינוך אי אפשר אפילו להזכיר את המחירים שמשלמת האוכלוסייה בעזה": דן שגיב, מנהל תיכון תלמה ילין, מודאג
- איך זה שדווקא במלחמה ישראלים לא יהודים כובשים את תוכניות הריאליטי?
5 צפייה בגלריה
מנכ"ל TeamSystem פדריקו לפרו (מימין) ויובל כהן. "מבחינתי חיבור עם אנשים זה סופר קריטי"
(צילומים: TeamSystem, עומר הכהן)
מן הסתם גם פורטיסימו דרשה מכם לצמוח.
"פורטיסמו רצתה שנצמח, אבל סייעה לנו לבנות ארגון חזק ועדיין רווחי. הם עזרו לנו לבנות הנהלה חזקה, לבחור את האנשים הנכונים ולבנות תקציב קדימה. ובאמת החלטנו להשקיע בצמיחה במשך שלוש שנים, כדי שאחריהן נהפוך הרבה יותר גדולים. עברנו למגדל מידטאון בתל אביב, לקחנו קומה שלמה למשרדים וגייסנו אנשים שבאים לעשות משהו חשוב ולא רק להעביר את הזמן. פורטיסימו נכנסו כשהיינו עם 50 עובדים והיום אנחנו עם 100, ומ־70 אלף משתמשים הגענו ל־150 אלף. יש הבדל גדול בין חברה של 50 עובדים לחברה של 100".
כשפורטיסימו נכנסה כבר הבנתם שהמשחק משתנה ושאתם עם הפנים לאקזיט.
"עדיין לא חשבנו על זה, ידענו שיש לנו עוד כמה שנים לרוץ. היינו עסוקים בבניית חברה גדולה, יציבה, וצומחת – שחוזרת בשלב כלשהו להיות רווחית".
יש הרבה סטארט־אפים חזקים בתחום הזה, שפועלים בשווקים הגדולים מחוץ לישראל.
"יש את האני בוק (שהקימו עוז ונעמה אלון ודרור שמעוני), שהיא חברה מדהימה שגייסה המון כסף אבל פועלת בשוק האמריקני. יש את לילי בנק (של לילך בר דוד ולירן זליכה), שגם היא בארצות הברית. ובעולם יש ענקיות כמו האני בוק ו־Xero, שהתחילה באוסטרליה ופונה לדוברי אנגלית. בעצם הכל התחיל מהמחשבה הזאת, שמעצבן שכסטארט־אפ ניישן ישראלים לא נהנים מהתוצרים האלה. אף אחד לא נשאר בישראל ולא נותן פתרון לשוק המקומי. בהיבט הזה, ישראל היא כמו להיות סטארט־אפ ניישן בימי הביניים. יש מוצרים טכנולוגיים, יש חוויית משתמש מעולה, אבל הכל הלך החוצה".
קצת מצחיק שמיתגתם את עצמכם מחדש עם השם "מורנינג", וכולם עוד קוראים לכם חשבונית ירוקה.
"השם חשבונית ירוקה התאים מאוד למוצר. בינתיים פיתחנו עוד מוצרים לעסקים קטנים, וכשעלתה המילה 'מורנינג' בתהליך המיתוג מחדש זה תפס אותי. הפרשנות שלי היא שכל בוקר קמים לעצמאות מחדש. אבל אנחנו עדיין מציינים חשבונית ירוקה בסוגריים, עד שהשם החדש יוטמע".
איך אתם בתמונת התחרות בענף?
"כשהתחלנו היו בארץ רק שתי חברות מתחרות, ICount ו־invoice4u, אבל התחרות שלנו היא גם מול חברות בתחום החשבוניות לעסקים וגם מול חברות סליקה, שעושות חלק ממה שאנחנו עושים".
אקזיט במכירה לחברה איטלקית נדיר בהייטק. איך בעצם הגיעה הרוכשת TeamSystem?
"הם פשוט פנו אלינו. זו חברה שמפתחת פתרונות לניהול עסקי עבור עסקים קטנים ובינוניים, ויש להם צוות שאחראי לרכישות באירופה ובאגן הים התיכון. ההיכרות הראשונה עם הרוכשים היתה לפני שנה וחצי. הם היו אמורים להגיע לפגוש אותנו פה באמצע אוקטובר 2023, מה שכמובן לא קרה בגלל המלחמה. בסוף אנחנו ביקרנו אותם במילאנו במרץ, ומשם לקח זמן לתהליך להבשיל".
בחרתם בחברה אירופאית כי רציתם לפנות לשוק בחו"ל?
"היו לנו בעבר מחשבות לצאת לשוק הגלובלי, אבל רק בתנאי שלא נאבד את הפוקוס כאן. רצינו לצאת לאירופה, כי בארצות הברית השוק מוצף, אבל לבסוף הבנו שלחברה כמונו יהיה קשה לצאת לחו"ל ולהתחיל מאפס במקום שבו אנחנו לא מכירים את התרבות והרגולציה".
אז לא נרכשתם כדי לתרגם את הפעילות לשוק האיטלקי?
"לא, ככל שידוע לנו. יש לרוכשים שלנו באיטליה חברה מאוד מצליחה דומה לשלנו, וקבוצת חברות דומות בעולם. יש להם תפיסה של רכישת מובילי השוק במדינות שונות, והם רצו להשקיע גם פה. הם כבר ביצעו למעלה מ־20 רכישות בעבר. השוק כאן בתקופה של שינוי רגולציה ומעבר לדיגיטל, והם מזהים הזדמנות. אולי הם ייקחו מאיתנו דברים לחברות אחרות. אני עוד לא יודעת להגיד".
מה יוצא לכם מהרכישה, מלבד ההאקזיט?
"אני נשארת לנהל את החברה, רמי נשאר סמנכ"ל טכנולוגיה. אם יהיה שינוי, הוא יהיה לטובה. נוכל להיעזר בידע שלהם, בטכנולוגיה, ב־AI, בדאטה, אלה תחומים שיעזרו לנו להתפתח בצורה מהירה למוצרים נוספים".
5 צפייה בגלריה
וילצ'ינסקי עם בן הזוג גבי ושלושת ילדיהם, עילי (מימין) אמיר ורוני. "אני לא רוצה לשנות את חיי, לקנות אוטו או בית יותר גדול. ראוותנות מרתיעה אותי"
"5% נשים, בקושי"
וילצ'ינסקי חיה היום בנס ציונה עם בן זוגה גבי ושלושת ילדיהם (עילי בן 16 וחצי, אמיר בן 13, ורוני בת 9). את רכבת ההרים שעברה עם החברה לקראת האקזיט היא משווה ל"לידה של תינוק ראשון. את לא יודעת לקראת מה את הולכת, את מאוד מתרגשת, לא מצליחה להכיל את זה שיש תינוק ובסוף מתרגלת. הרגע הכי מרגש היה להודיע לעובדים. זה היה השיא".
כל הכסף הזה שפתאום נוחת עלייך זה כיף? תחושה שההשקעה השתלמה?
"הסיפור הוא לא רק כסף. זה הישג אדיר מבחינתי לפחות משתי סיבות: הראשונה היא שהוכחנו שאפשר להקים בארץ סטארט־אפ שהוא בוטסטרפ רווחי ומצליח עבור השוק המקומי. זה אחד ההישגים הגדולים.
הסיבה השנייה היא שמרגע שנכנסתי ללימודי מדעי המחשב במכללה למינהל ראיתי המון גברים. אולי 5% היו נשים, גם זה בקושי, ושאלתי את עצמי איפה כל הנשים ולמה הן לא פה. גם בהמשך, בעולמות הסטארט־אפ, ראיתי נורא מעט נשים בטכנולוגיה, ובעולם היזמות עוד פחות. בכל מיני תוכניות מוכוונות נשים, כמו גוגל קמפוס פור מאמס, סוף סוף ראיתי סביבי הרבה נשים יזמיות וזה היה נפלא, אבל מחוץ למסגרות האלה שוב שאלתי את עצמי לאן כולן נעלמו".
אז איפה כולן?
"אין לי תשובה ברורה. יש יזמיות נפלאות סביבי, אבל אנחנו עדיין מיעוט. למרות שיש נשים סופר־מוכשרות וחריפות, אין הרבה נשים בטכנולוגיה. אולי מה שחסר זה אמונה בעצמנו, תעוזה ונכונות לקחת סיכון".
לך יש את זה מהבית?
"אולי להפך. שני ההורים שלי שכירים כל החיים, הלכו מאוד בתלם. תחשבי על הראש הסובייטי, שרק קביעות בעבודה חשובה לו. הם חשבו שאני לא נורמלית שאני עוזבת עבודה בטוחה ומכניסה בהייטק והולכת ליזמות".
אז מה הפתרון?
"כדי שיראו יותר נשים ביזמות ובטכנולוגיה בכלל, צריך להתחיל מגיל מאוד צעיר. עמותת 'שוות' למשל מארגנת הרצאות של נשים מצליחות בבתי ספר, פשוט מפגשים עם 'רול מודל'. יש היום יוזמות ועמותות שהאג'נדה שלהן היא לגרום לבנות להתחיל את זה בגיל צעיר. הבת שלי בת התשע, למשל, כבר אין לה שום מחשבה שהיא לא יכולה לעשות משהו שבנים יכולים".
מה עשית בשביל זה?
"היא פשוט רואה. אתמול היא באה למשרד ואמרה לי 'אמא, אני גאה בך'. וזה אחרי שברור שלקריירה שלי יש והיה מחיר. תראי, אני אפילו דומעת".
מה המחיר?
"לקח לנו הרבה מאוד שנים לפרוץ, כי לי היה חשוב להיות עם הילדים כשהם היו תינוקות. בשנים ההן לא רציתי לקחת משרד והייתי הולכת לפגישות עם מנשא או עובדת מגינות שעשועים. רק ב־2017, כשרוני היתה בת שנתיים, עברתי לתל אביב ויכולתי לשחרר קצת כדי להתרכז בבייבי הנוסף. ובגלל שאני גם קצת טוטלית, כשהחלטתי שאני מתרכזת בצמיחה של החברה עבדתי מהמשרדים בשעות מטורפות ולא הייתי הרבה בבית. ועדיין, מעולם לא פספסתי שום אירוע חשוב של הילדים. וגם הבנתי שהאשם תמיד יהיה שם, ואצטרך לחיות עם זה. אבל הילדים בסוף מרוויחים אם הם רואים בבית מערכת יחסים טובה בין ההורים, שתומכים אחד בקריירה של השני".
מי חיפה עליך?
"למזלנו הסבים והסבתות גרים באזור ומאוד נוח לבקש מהם עזרה, אבל בעיקר בן הזוג שלי, שמאוד תומך בי מהרגע שעזבתי את כלוב הזהב של עבודה בהייטק עם משכורת יפה. וכשהחלטתי להשקיע את רוב האנרגיה בחברה, הוא התגייס.
"גם לו יש קריירה, הוא מנהל חטיבת סחר בשסטוביץ', אז יש בינינו תורנויות בית בערבים ואין דרמות. ויש פרגון ותמיכה ואת זה הילדים רואים. זוגיות מפרגנת ושוויונית, שבה כל אחד מבני הזוג יכול להגשים את עצמו, זה גם מודל חשוב גם לבנים".
למה היה חשוב לך לשמוע "אני גאה בך" מהילדה שלך בת התשע?
"כי לבנים אין את המחשבה שהם לא יכולים. לנשים יש את תסמונת המתחזה, של 'אני לא מספיק שווה, אני לא יודעת'. חוסר הביטחון הזה בולם אותן".
רוני מבינה מה זה "אמא עשתה אקזיט"?
"כשסיפרתי לה, יום לפני החתימה, היא התחילה לבכות ואמרה 'אני לא רוצה שתעזבי את העבודה שלך'. היא לא מכירה אותי עושה משהו אחר, ככה היא מכירה אותי".
מה תעשי בכסף?
"קודם כל אעזור למשפחה - אבל הם צריכים לאפשר לי. אישית אני לא רוצה לשנות את החיים שלי, לקנות אוטו או בית יותר גדול. ראוותנות מרתיעה אותי, אז זה לא יקרה. אני לא רוצה שהכסף ישנה אותי, בטח לא את הילדים".
חתיכת תיקון בהשוואה למצב הכלכלי שלכם כשהגעתם לארץ.
"וואחד תיקון. אבל זה יותר שחרור רגשי מהדאגה לקיום. אני לא צריכה לדאוג יותר לקיום, יהיה בסדר".
והתחושה של המהגרת האאוטסיידרית, זו שקצת לא שייכת?
"באמת בהרבה תחנות בחיים שלי לא הרגשתי שייכת, והתיקון שלי הוא בזה שבניתי משהו שאני משתייכת אליו ומרגישה בו הכי בנוח. אני כבר לא צריכה להשתייך למקום אחר".
