.
.
הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 בזמן הטקס הלאומי לציון שנה ל־7 באוקטובר, בקטע שהקריאו יחד ערין חבקה, אלמנתו של סא"ל סלמאן חבקה, ואשירה גרינברג, אלמנתו של סא"ל תומר גרינברג, הטלפרומטר שהציג להן את הטקסט שבק חיים. זה היה רגע מרגש, שבו אשה יהודייה ואשה דרוזית, שתי אחיות לשכול, מחזיקות ידיים ומספרות את הסיפור המופלא של הארץ הזו, ודווקא אז תקלה טכנית.
היו שם דקה או שתיים של מבוכה. בהתחלה אף אחד לא ידע מה לעשות. הקהל מחא כפיים, מנסה לעודד. לבסוף חנוך דאום, אחד המנחים, חזר לבמה, אמר כמה מילים והוביל לשיר הבא ("קח אותי" של היהודים). אחרי השיר דאום ורותם סלע שהנחתה לצדו ליוו את חבקה וגרינברג בחזרה לבמה והתעקשו לאפשר להן לסיים את הדברים. וטוב שכך. הנה מה שהן אמרו: "העתיד אומנם לוט בערפל ואנו ניצבים מול אתגרים קשים, אך אויבינו לא יוכלו לנו אם רק נתאחד. אך אחדות איננה אחידות. תומר וסלמאן היו שונים זה מזה בתרבותם ובאמונתם, אך מה שחיבר ביניהם היה גדול בהרבה. איבדנו את היקר לנו מכל, אך מעולם לא אבדה לנו התקווה".
הרגע הזה, שבו הדברים מתקלקלים דווקא כשכל העיניים על הבמה והקשב מלא, הוא לכאורה סיוטו של כל במאי שמרים אירוע גדול עם מאות אלפי צופים (לפחות). אבל ביום שני בערב הרגע הזה תמצת חלק מהכוח של הטקס הלאומי. הוא נערך בשידור חי, מול קהל חי. ובאירוע כזה, לא משנה כמה חזרות עושים, יש תקלות. והן שהופכות אותו לבאמת חי, ליפה, לאנושי. זאת בניגוד גמור לטקס הממלכתי ששודר מיד לאחר מכן, וטוב ששני הטקסים שודרו ברצף, כך הפערים ביניהם התחדדו היטב. כי הטקס של הממשלה הוקלט מראש והיה ערוך לחלוטין, נטול פגמים. כמו בובת שעווה, כמו תמונה שלוטשה יותר מדי בפוטושופ, כמו ספר שנכתב בידי בינה מלאכותית — אתה מסתכל על זה לרגע, אבל אז מבין שאין בזה נשמה.
1 צפייה בגלריה
ערין חבקה (משמאל), אשירה גרינברג וחנוך דאום. תקלה שהראתה איך נראה טקס חי, יפה, אנושי, בניגוד לאירוע הערוך שהציעה הממשלה
(צילום מסך מתוך יוטיוב)
2 לא במקרה הממשלה והעומד בראשה יצאו מראש נגד הטקס הלאומי. ישבתי מולו בוכה בלי שליטה. רציתי לחבק את כולם — ובה בעת לקרוע את המדינה מרוב זעם. ראש הממשלה שלנו לא רוצה את הציבור שלו אוהב את עצמו על כל חלקיו, וראש הממשלה שלנו לא מעוניין בזעם שיופנה כלפיו. הוא רוצה את הציבור מפולג, מסוכסך. הוא רוצה אותנו זועמים אלה על אלה. הוא רוצה אותנו בודדים. מפוררים. כנועים שותקים מיואשים מותשים.
חברי יונתן היטיב לדייק באותו ערב כשאמר: "זה היה הטקס הכי ישראלי שראיתי בחיים שלי". המכוניות השרופות. הכלניות שחוזרות לפרוח בשדות. תמונות הנרצחים. גברים ונשים, מבוגרים וילדים, אשכנזים ומזרחים, יהודים וערבים. אנשים שרק רצו לרקוד, אנשים שרק רצו להפריח עפיפונים בקיבוץ, אנשים שרצו להציל אחרים. לא היו שם "השמות הגדולים" של השנה האחרונה, אלא דווקא הסיפורים שערוצי התקשורת, אנחנו, קצת פספסנו.
גם הבחירה של השירים, של הזמרות והזמרים. הסדר. המילים. הצילומים. הדוברים. תמונות האנשים בקהל. אפילו המתופפת בירכתיי הפריים. זו היתה ישראל היפה. הפצועה. הכואבת. טקס שהקפיד על ווליום מדויק. לא שקט מדי, ולא רועש. לא מצועצע, ולא צעקני. טקס שכולו אגרוף לבטן, אבל בה בעת גם יד מנחמת, כי אנחנו לא לבד בכאב הזה. בלי אפילו אחד מתוך 120 חברי כנסת, בלי מצעדים צבאיים. כמעט בלי מחיאות כפיים, בלי תשואות, בלי נאום מיותר ונבוב של נשיא המדינה. רק פסיפס בלתי רגיל של ישראלים. נחושים. דואבים. אוהבים. ישראלים.
ככה זה כשלא מזייפים, ככה זה כשלא משקרים. לא לחינם ראש הממשלה לא רצה שנצפה בטקס הזה. לא לחינם הוא זרע בהלה גדולה כל כך במסדרונות השלטון ובקרב שופרותיו הנאמנים. הטקס הזה הציג אמת שהם מבקשים להסתיר. הטקס הזה יצר אחדות — אחדות שאינה אחידות אלא כזו שרותמת את ההבדלים למען קיום משותף — וזו סחורה שהם לא יודעים להציע, ושמנוגדת לכל מה שהם מציעים. ויותר מזה, הטקס הזה הציע תקווה. ואנחנו חיים תחת ממשלה שניזונה מייאוש, ושהתקווה מאיימת עליה. ממשלה שנלחמת בכל תקווה שצומחת מתוך הציבור, כבר שנה ועוד קודם לכן. זה באמת יכול לייאש.
לפי סמוטריץ', עד שישראל לא תתנחל בעזה וצה"ל יכבוש חלק מלבנון וייכנס לערים ערביות בישראל, לא ננצח. זה החזון שהוא פרסם השבוע. והוא מאיים על כולנו. נדרש חזון אחר
3 במסגרת ניסיונותיו להרחיק אותנו מן האמת ולכלוא אותנו במציאות המזויפת שהוא מנסה לבנות, ראש הממשלה מעוניין שיקראו למלחמה הזו "מלחמת התקומה". זה מה שהוא הציע בישיבת הממשלה השבוע, ביום השנה לטבח. "מלחמת התקומה".
איך אפשר לקרוא לה "מלחמת התקומה" בשעה שעשרות חטופים חיים עדיין מוחזקים בשבי? איך אפשר לקרוא לה "מלחמת התקומה" כשאלפי ניצולים מהטבח בדרום עוד לא שבו לבתיהם, ועשרות אלפי עקורים מבתיהם בצפון לא יודעים בכלל מתי ישובו, ולאיזה מין חיים? איך אפשר להשתמש במילה "תקומה" כשביום השנה ל־7 באוקטובר נורו טילים וכטמ"בים למרכז ישראל מארבע חזיתות שונות, עזה, עיראק, לבנון ותימן?
לא משנה כמה ראש הממשלה או שופרותיו יחזרו על המונח, אף אחד לא יקרא לה "מלחמת התקומה". ושום מיתוג מחדש לא ימחק את העובדה שילדים במדינת היהודים נאלצו להתחבא בארונות כשגופות הוריהם מוטלות לנגד עיניהם. שום קטעי וידיאו ערוכים היטב לא ימרקו את ההפקרה, את העובדה שאנשים ואזורים שלמים בארץ נותרו להילחם על חייהם לבדם, ונדרשים לעשות זאת גם שנה אחרי. שום פטפוטים על ניצחון לא יסירו את הכתם של מה שאירע בשבת השחורה ומאז, כתם מתמשך של מדינה שמפירה את החוזה עם אזרחיה.
ובכל זאת, התעלול האחרון של ראש הממשלה גם מפחיד. כי עדיין יש רבים שנוהים אחרי כל מילה שהוא מוציא מהפה כאילו היו דברי אלוהים חיים. השבוע, ביום השנה, כשהחטופים עוד בשבי והמלחמה עוד בעיצומה, שלא לומר מתרחבת, כבר ראיתי שלטי ענק בירושלים עם תמונות עצומות של בנימין נתניהו והכיתוב "העם איתך, מנהיג". התקומה שהוא מדבר עליה? היא אינה תקומתנו, היא תקומתו.
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
4 לא בכדי נתניהו שקוע במיתוג חדש של המציאות; זה קורה משום שאחרי שנה, ובעצם אחרי כמעט שנתיים מהבחירות, היא עדיין לא מתעקמת כפי שהיה רוצה שתתעקם. סקר של מכון קנטאר בניהולו של דודי חסיד שפורסם השבוע הציב בפני הנשאלים שאלה פשוטה: "האם לדעתך ישראל ניצחה או הפסידה במלחמה מול חמאס?". 27% מהציבור סבורים שישראל ניצחה. 34% סבורים שהיא הפסידה. 38% אמרו שהם לא יודעים. זו המציאות: שנה לתוך המלחמה, יש יותר נשאלים שפשוט לא יודעים אם ניצחנו או לא מכאלה שחושבים שכן.
בצדק הם לא יודעים. גם אני לא יודע. האם ריסוק צבאי של חמאס, אבל בלי אסטרטגיה ברורה ליום שאחרי ברצועת עזה זה ניצחון או לא? האם כריתת ראש הנחש של חזבאללה, אבל בלי שברור מה ימנע מהאיראנים להקים אותו מחדש, זה ניצחון או לא? כשהקבינט דן בהצעה של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שמדינת ישראל וצה"ל יממנו וינהלו את חלוקת המזון והסיוע ההומניטרי לאוכלוסייה הפלסטינית בעזה, זה נחשב ניצחון או לא?
לסמוטריץ', בניגוד לראש הממשלה, לפחות יש חזון. והוא חושף אותו, כדי שנראה כמה הוא מסוכן. הוא פרסם אותו השבוע, במניפסט ארוך שבו הסביר מה ישראל צריכה לעשות עכשיו. לפי סמוטריץ', עד שישראל לא תתנחל מחדש בחבל עזה ועד שצה"ל לא יכבוש חלק מלבנון ויכונן בה רצועת ביטחון ועד שלא נשלוט במעברים בין סוריה ללבנון ועד שלא נקים ממשל חדש באיראן ועד שלא נכניס אוגדות של צה"ל לתוך הערים הערביות בתוך ישראל לאסוף שם כלי נשק לא חוקיים — לא ננצח. כמו "דיינו" בהגדה של פסח, רק הפוך.
וואלה, מה אגיד לכם, זה לא הניצחון שלי. הייתי שמח שכל אויבינו יכתתו חרבותיהם לאתים, אבל לא נראה לי שהם עומדים לעשות את זה. הייתי שמח למגר את כולם עד האחרון שבהם, אבל אני לא ילד בן 5, ואני מבין שאנחנו לא באמת יכולים לעשות את זה, לפחות לא מהר, ושאם משמעותו של הניסיון לעשות את זה היא מלחמה מתמדת, עשרות שנים, המחיר כבד מאוד מאוד. לא רק בחיי אדם, אלא גם ברמת החיים של כולנו כאן. ועוד יותר מזה — נראה את המחיר גם בצביונה של המדינה שאנחנו חיים בה, אוהבים לחיות בה ורוצים לחיות בה. זה חזון שאני לא יכול לקבל, ולא מוכן שיחלחל. כי הוא מאיים עליי. על כולנו.
5 לקראת תום הטקס הלאומי עלה לבמה יונתן שמריז מכפר עזה, שניצל כשהסתתר בממ"ד עם משפחתו. אחיו אלון נחטף ונהרג מאש צה"ל כשניסה לברוח מהשבי. שמריז הקים השנה את תנועת קומו, שארגנה את הטקס, ושמבקשת לעורר את הציבור ולבנות את ישראל מחדש, לא פחות.
שמריז אומר, בכל מקום — בטקס, בטוויטר, בתקשורת, בריאיון שעשיתי איתו — את כל המילים הנכונות. הוא מרגש אותי עד דמעות. ועדיין מרחפת השאלה מה יש לנו מעבר למילים. מה התוכנית האופרטיבית לבנות את ישראל מחדש, כשהשסעים פה כל כך עמוקים. הטקס הוכיח שאנחנו בהחלט יודעים להתאחד, אבל בעיקר סביב השכול וסביב מלחמה באויב משותף. זה לא מספיק; אנחנו צריכים להבין איך להתאחד גם סביב החיים. להבין איך מאפשרים לאנשים לשמוע ולהישמע, ואיך למצוא שפה משותפת לקבלת החלטות חרף המחלוקות.
אבל בטקס הזיכרון הלאומי ראיתי לראשונה זה זמן רב את הסיכוי שגם זה יקרה. ראיתי סיכוי לכך שאנחנו יכולים למצוא שפה משותפת לא רק במלחמה ובמוות. אחרי שנה מלאת הבלים ויוהרה והתנערות מאחריות, ראיתי משהו אחר. המון ישראלים שונים מתאבלים יחד, אבל גם חיים יחד. ראיתי ערבים ודרוזים וחרדים, גברים ונשים, עולים על הבמה ומופיעים על המסך ומשמיעים קול ומספרים את הסיפור שלהם ותופסים את המקום המרכזי המגיע להם בקרב הציבור הכללי. ראיתי קהל יהודי ברובו צופה באשה ערבייה משתפת באבלה על אחיה ומצטטת את אמה בערבית, בלי פחד, בלי חוסר נוחות. ראיתי בקהל גברים חרדים, יושבים בין כולם, מאזינים לשירת נשים.
שמחתי גם לראות את שמריז קורא, בזעם עצור, להקמת ועדת חקירה ממלכתית. כך עשה גם ראש עיריית בית שאן לשעבר רפי בן שטרית, אביו של אלרואי שנהרג בהגנה על מוצב נחל עוז. אין מה לפחד מהקריאה הזו; ועדת חקירה ממלכתית כשמה כן היא — ממלכתית. היא הכלי היחידי של הציבור, של העם, להגיע לחקר האמת. כל מי שמנסה למנוע את הקמתה ולקעקע את עצם הוויתה הוא שעושה פוליטיקה, הוא שלא מעוניין באחדות.
כך שהטקס היה התחלה נהדרת, עכשיו בואו נראה את ההמשך. בשל הזמן לארגן תנועה פוליטית רצינית, עם משקל, שתציע פתרונות. סמוטריץ' הבהיר היטב מה המניפסט שלו. גם המחנה השני, הישראלי, זקוק למניפסט חדש. לחזון שיענה ברצינות על כל השאלות הקשות — איך מגיעים לנורמליזציה עם שכנינו ומסיימים את הסכסוך עם הפלסטינים בלי להקריב את הביטחון, איך משלבים את החרדים במעגל החיים הישראלי, איך הופכים את ישראל למדינה שראוי לחיות בה ולא רק למות למענה. אלה אתגרים ענקיים. אבל מי שמקים תנועה שמתיימרת לבנות את ישראל מחדש וקורא לה קומו צריך לדעת לעמוד באתגרים האלה. אם האחדות שנוצרה השבוע לערב אחד, בפארק הירקון, תתורגם למעשה פוליטי, היא תהיה תחילת תקומתנו.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
