.
.
נדמה שכולם שונאים את "ג'וקר: טירוף בשניים", סרט ההמשך ל"ג'וקר". בעוד הסרט המקורי מ־2019 היה להיט ענקי בקופות, שגם זכה לתשבחות וזיכה את חואקין פיניקס בפרס האוסקר לשחקן הראשי, הסרט החדש מדשדש בכל החזיתות: בסוף השבוע הראשון לצאתו הוא הכניס 40 מיליון דולר בלבד בארצות הברית — כ־60% פחות מקודמו. ובמטאקריטיק, האתר שמשקלל ביקורות מרחבי הרשת, הוא זכה לציון 45. למה? כנראה כי הוא חותר תחת כל מה שנחגג בסרט הקודם כסוג של ניצחון מעוות.
הקהל לא אוהב שינויים קיצוניים, בין שאלו ידוענים שמשנים באופן דרסטי את המראה החיצוני שלהם, כמו אדל או דייב בטיסטה, כוכבות פופ שמתבגרות והופכות למיניות, כמו מיילי סיירוס וכריסטינה אגילרה, או גיבורי דיסני שמשנים את צבע עורם בעיבוד המחודש לקלאסיקה. ואותו כלל תופס גם לגבי המשכונים שהולכים רחוק מדי מהמקור.
ב"ג'וקר" ליווינו את ארתור פלק, קומיקאי כושל שסובל מפרצי צחוק בלתי נשלטים, שנדחק לשולי החברה בידי המערכת וסביבתו הקרובה, ומידרדר נפשית ומוסרית עד שהוא יוצא למסע הרג, שבשיאו הוא יורה למוות בפריים טיים במנחה תוכנית אירוח פופולרית. הוא אומנם נתפס, אבל זוכה לתשואות מההמון הפרוע והזועם, שמזדהה עם התגובה האלימה שלו למצב הכלכלי הקשה ועם התחושה שנעשה צדק לשכבות המוחלשות שאף אחד לא סופר.
.
ארתור מבין שעליו לקחת אחריות למעשיו כג'וקר למען קורבנותיו ושיקומו האישי. אבל זה מאלץ גם את המעריצים, בסרט ובמציאות, לפקוח עיניים ולחוש אשמה או בושה על כך שהריעו לאלימות
ארתור זכה למעמד של גיבור תרבות גם בעולם של הסרט, וגם בעולמנו האמיתי. בשם הסנטימנט האנטי־עשירים והאנטי־ממסדי (שאפשר להתווכח על טיבו בסרט), הקהל החליק לגיבור שלו את העובדה שהוא רצח אנשים, כולל עוברי אורח תמימים, וגם איים על השכנה שלו איתה הוא דמיין שיש לו יחסים קרובים. אף שמדובר במתמודד נפש, שמהווה סכנה לסביבתו ואינו זוכה לטיפול שהוא זקוק לו — ההפרעה שלו נחגגת כחתרנות מסעירה.
ב"ג'וקר: טירוף בשניים" ארתור שוהה במחלקה סגורה, שמתנהלת יותר ככלא נוקשה ואלים מאשר כמרכז לאנשים עם הפרעות נפשיות. בתחילת הסרט אין זכר לג'וקר, האלטר־אגו שלו. הסוהרים מנסים להוציא ממנו בדיחות תמורת סיגריות, אך ללא הצלחה. אין על פניו בדל חיוך. רק כשהוא נתקל בהארלין "לי" קווינזל (ליידי גאגא), מטופלת במחלקה הפתוחה שמשתתפת בשיעורי מקהלה שם, הוא מביע סוג של שמחת חיים, שהולכת ומתגברת כשמאפשרים לו להשתתף בשיעור. מתברר שלי היא מעריצה אובססיבית של הג'וקר, שאוהבת להצית דברים, ובאופן כללי לעורר מהומות. וכשהשניים הופכים לזוג, הסרט נהפך למיוזיקל — שינוי הטון הראשון שעצבן לא מעט מעריצים.
ארתור נמצא כשיר לעמוד לדין, והסנגורית שלו רוצה לטעון שהוא סובל מפוסט־טראומה, שהובילה להפרעת אישיות דיסוציאטיבית (מה שמכונה בעגה העממית אישיות מפוצלת). אם תצליח לשכנע את המושבעים, ארתור יוכל לעבור למקום שבו יקבל טיפול טוב יותר, אולי אפילו לצאת לחופשי. אבל לי מדרבנת אותו לדבוק בזהות של הג'וקר, בטענה שזה "האני האמיתי" שלו, ובמקום להאמין לסנגורית שהוא חולה או פגום — הוא צריך לחגוג את זהותו כמרדן פורץ דרך נערץ.
במהלך המשפט, המשודר בטלוויזיה, ארתור מופיע כג'וקר ונהנה מהתשואות ומיחס חם מאסירים אחרים. אבל כשעדויות על העבר שלו מצטברות, על כך שאמו התעללה בו, פיזית ומינית, ולמרות זאת שירותי הרווחה החזירו אותו אליה, וכשקולגה שבחר לא לחסל מתאר את הפוסט־טראומה שלו מאז הטבח שג'וקר ביצע מול עיניו — ארתור מתחיל לפקפק בפרסונה שבנה לעצמו. ולבסוף, לאחר שאסיר שהעריץ אותו משלם על כך בחייו, ארתור גם נשבר: במשפט הוא מסיר את האיפור מפניו, ובנאום הסיום שלו לוקח אחריות על מעשיו כארתור, לא הג'וקר. הוא מספר למושבעים ולקהל סיפור אחר, שמנתץ את ההילה המעורפלת מהסרט הקודם והופך אותו מנבל גדול מהחיים שמתענג על ההרג לאדם שבור שפעל באלימות קיצונית. במקום לטעון לאי־שפיות, כמו שההגנה תכננה, הוא לוקח אחריות מלאה למעשיו. אין ג'וקר, אין אישיות חצויה, אין גלוריפיקציה של מחלות נפש או של אלימות, ישנו רק ארתור, אדם שהרגיש בלתי נראה ועשה דברים איומים.
אבל הקהל מתעב את השינוי הזה. כשארתור מספר ללי שהוא רק ארתור, היא עוזבת אותו. וכשהוא מוצא את עצמו שוב בכלא, אחד האסירים דוקר אותו בזעם משום שהפנה עורף לדמות האהובה שלו; מבחינתו עדיף שהג'וקר ימות כדי שהמיתוס שלו ימשיך להתקיים.
"ג'וקר: טירוף בשניים" חוזר לסיום של "ג'וקר" — ומפרק אותו. נראה שיוצריו מנסים לקחת אחריות על חלקם ברומנטיזציה שעשו לאלימות ומעבירים ביקורת על ההתלהבות שבה סרטם הקודם התקבל. ולכן התפיסה החדשה של הג'וקר מקורקעת יותר במציאות, מתרחקת מהדימוי הנוצץ שלו ועושה את הדבר החשוב באמת — נותנת קול לקורבנות שלו.
אבל אנחנו חיים בעידן שבו נטילת אחריות נתפסת כטעות טקטית שרק משרתת את האויב. מהסיבה הזו מפגינים רבים נגד ישראל חושבים שהכיבוש מצדיק את מתקפת 7 באוקטובר, ואילו ישראלים רבים חושבים שהמתקפה נגדנו מצדיקה הרג של עשרות אלפי חפים מפשע בעזה. כל צד מתעקש על הזיהוי הבלעדי שלו בתור הקורבן המוחלט, כי רק כך הוא יוכל להתנער מהאחריות לעוולות שהוא מחולל. ואם מישהו מעז להצביע על תמונה מורכבת יותר — הוא מוקע כבוגד.
ב"ג'וקר: טירוף בשניים" ארתור מבין שהוא צריך לקחת אחריות ולשלם על מעשיו כדי לפצות על מה שעשה לקורבנות, וכדי שהוא עצמו יוכל באמת להשתקם. אבל המהלך הזה מאלץ גם את המעריצים — ביקום של הסרט ובעולם שלנו — לפקוח עיניים לגבי עצמם, לחוש אשמה או בושה על כך שהריעו לאלימות ולנקמה, ואפילו להשתנות. כך שלא פלא שהסרט מעצבן כל כך הרבה אנשים. אבל אם אנחנו רוצים לראות אי פעם שינוי חיובי בחברה, עלינו להיות מסוגלים להכיל ביקורת ושינויים, ולהתחיל קודם כל בעצמנו.
