.
.
הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 בנובמבר 2023 ד"ר שמואל אברמזון, הכלכלן הראשי במשרד האוצר, נאלץ להניח על שולחן הממשלה תחזית כלכלית. התחזית הזו נכתבה לצורך הדיון שנערך בממשלה על פתיחת תקציב 2023, והגדלתו כדי לממן את המלחמה.
כלכלנים ממש טובים בלהסביר דברים בדיעבד, אבל לחזות קדימה? זה כבר סיפור אחר. בדיקה ארוכת־טווח שנעשתה לפני כמה שנים במגזין “האקונומיסט” הראתה שתחזיות כלכליות נוטות להחמיץ משברים כלכליים גדולים, ולרוב מתבררות כקולעות רק אם מדובר ברבעון או שניים קדימה, לכל היותר.
לכן, לנסות לחזות מה יקרה לכלכלה הישראלית בתנאים כל כך קיצוניים של אי־ודאות זו משימה שנדונה לכישלון. ד"ר אברמזון, כלכלן מנוסה, ידע את זה, ולכן הניח על שולחן הממשלה משהו אחר. לא תחזית ספציפית, אלא מנעד של תרחישים כלכליים - תרחיש הבסיס, התרחיש האופטימי, והתרחיש הפסימי. כל אחד מהם פירט מה יקרה לכלכלה אם המלחמה תתפתח בדרכים שונות.
קריאה בדיעבד של מנעד התרחישים הזה מלמדת עד כמה ד"ר אברמזון צדק בנוגע למה שיקרה לכלכלה הישראלית בהתאם להתפתחויות אפשריות. אחד מהתרחישים שהציג. לצערנו, הכלכלה נמצאת קרוב מאוד לתרחיש הפסימי.
2 נסו לחזור לרגע לנובמבר 2023. צה"ל נכנס קרקעית לרצועת עזה רק בסוף אוקטובר, נובמבר היה חודש הלחימה העצימה, ולקראת סופו המלחמה נעצרה לשבוע כדי לקיים עסקת חטופים. במשק היו 300 אלף חיילי מילואים מגויסים, ועוד כ־400 אלף אנשים שנעדרו משוק העבודה. בתי המלון התמלאו בפליטים מקומיים, ירי רקטות מעזה שיבש את החיים בכל הדרום והמרכז, וירי רקטות וטילי נ"ט מלבנון שיבש את החיים בצפון. זו המציאות שבה ד"ר אברמזון כתב את המסמך שהניח על שולחן הממשלה.
במציאות הזו הוא הבין שאין טעם להתעכב על תחזית מעודכנת ל־2023. במקום זה השקיע את מאמציו בתחזית קדימה, לאיך תיגמר 2024, וחיבר שלושה תרחישים. לפי תרחיש הבסיס, השלב האינטנסיבי ביותר של המלחמה ייגמר בסוף הרבעון הראשון של 2024, כלומר איפשהו עד פסח. משם, היקף גיוס המילואים יצטמצם בהדרגה והמלחמה תדעך עד סוף 2024, אז תיגמר סופית. בתרחיש הזה, הכלכלה הישראלית נפגעת מאוד בשלבים הראשונים אבל מתאוששת יפה בהמשך, ובסך הכל קצב הצמיחה השנתי ב־2024 צפוי להיות כ־1.5%. זה לא נעים — פחות מחצי מקצב הצמיחה השנתי הפוטנציאלי שלנו — אך גם לא נורא, בהתחשב בנסיבות.
בתרחיש האופטימי, המלחמה נגמרת באופן ברור ומוחלט עד פסח 2024. על פיו, ד"ר אברמזון העריך שמה שיקרה הוא מה שקרה אחרי מלחמת לבנון השנייה; גם היא הייתה מלחמה קשה מאוד, שנמשכה בערך חודש וגבתה הרבה מאוד קורבנות, וגם במהלכה הצפון היה מושבת והמשק נעצר. אבל אחרי שנגמרה הכלכלה הישראלית התאוששה כל כך מהר, שמי שיסתכל לאחור על קצב הצמיחה השנתי של 2006 — כמעט 6% — כלל לא יראה את המיתון שהיינו בו בקיץ. בתרחיש האופטימי, זה מה שהיה אמור לקרות לנו אילו מלחמת חרבות ברזל הייתה מסתיימת עד פסח הקודם, והכלכלה הישראלית הייתה צריכה לצמוח השנה בקצב של יותר מ־2%.
זה לא קרה. מה שקרה בפועל הרבה יותר קרוב לתרחיש הפסימי. לפיו, החלק האינטנסיבי של המלחמה אכן היה צפוי להסתיים בפסח הקודם (כפי שהיה בפועל), ואולם משם המלחמה תימשך, בעצימות משתנה. לא רק עד סוף 2024, אלא לתוך 2025, עד לאמצעה, כלומר עד פסח הבא. בתרחיש הזה, הצמיחה ב־2024 תהיה אפסית — 0.2% בלבד.
בשבוע שעבר, כשבנק ישראל פירסם את תחזית הצמיחה העדכנית שלו, היה ניתן לראות עד כמה ד"ר אברמזון צדק. לפי התחזית העדכנית של בנק ישראל, בשנת 2024 קצב הצמיחה צפוי לעמוד על 0.5% בלבד, לא סופי. לא סופי משום שלכו תדעו מה עוד מחכה לנו בחודשיים וחצי שנותרו עד סוף השנה.
מלחמות קצרות איפשרו להניע מהר מחדש את גלגלי המשק, כדי לתמוך ברמת החיים ולממן את הביטחון. מלחמה של שנה ללא הכרעה, בלי סוף באופק, נוגדת את תפיסת הביטחון שלנו
3 בשעה שבבתי הקברות נערכות אזכרות לציון שנה לטבח תוך כדי שמתקיימות בהם הלוויות חדשות; בעת שאנחנו נעים בין תחושת ניצחון לריצה למקלטים; בזמן שהמלחמה מעבירה הילוך ולא נראית כאילו תסתיים בקרוב — למי בכלל אכפת מתחזיות כלכליות? למה חשוב להעריך מה יהיה קצב הצמיחה של הכלכלה?
ערב הנחת תקציב המדינה לשנת 2025 על שולחן הממשלה, יש מקום לשים פוקוס גם על הכלכלה לרגע. אחרי הכל, צמיחה כלכלית פירושה עלייה ברמת החיים, ובהיקף ההכנסות של הממשלה מהמסים שלנו, בין היתר כדי שתוכל לממן את המלחמה עצמה. בלי תשלומי המסים לא היה ניתן לממן את ימי המילואים הרבים, את הדלק למטוסים והטנקים, את המיירטים בהגנה או את הפצצות בהתקפה. לא לחינם נתניהו עצמו תמיד אמר שהעוצמה הביטחונית שלנו נובעת מהעוצמה הכלכלית שלנו.
כמה זמן עוד תוכל הכלכלה הישראלית לתפקד בצל מלחמה מהסוג הזה, שהיא בעיקר מלחמת התשה שנמשכת ונמשכת בלי הפוגה? עוד שנה? שנתיים? לפי תחזית בנק ישראל, היחס בין חובות הממשלה לתוצר של הכלכלה הישראלית צפוי לזנק לכ־70% כבר בסוף השנה הנוכחית (אחרי שהיה בסביבות ה־60% ערב תחילת המלחמה). הנתון הזה מסמן איזה אורך נשימה יש לממשלה להמשיך לממן את המלחמה. עד כה עלותה הוערכה ב־250 מיליארד שקל. עד איזה סכום נוכל לממן אותה בהצלחה? 500 מיליארד שקל? 800 מיליארד? אולי טריליון? באיזה שלב התוספת לתשלומי הריבית על חובות הממשלה תהיה כה כבדה, שמכל שקל חדש שנשלם כמס שום דבר לא ילך לשירותים ציבוריים, אלא רק לתשלומי ריבית? בקרוב ד"ר אברמזון יצטרך להציג לממשלה תחזית חדשה. אז צפוי שנקבל תשובה חלקית לשאלה הזו.
4 למען הסר כל ספק: אני לא חושב שהשיקולים הכלכליים צריכים להכריע את המלחמה. אבל אני חושש מהיום שבו השיקולים הכלכליים כן יכריעו את המלחמה, רק משום שהיא תהיה מאוד ממושכת. אחד העקרונות החשובים בתפיסת הביטחון של ישראל הוא שאיפה למלחמות קצרות. הוא נובע מהחסרונות שלנו כמדינה: אין לנו עומק של מיליוני חיילים, ולכן מלחמה ארוכה תפגע קשות במשק; ואין לנו עומק של שטח גדול, ולכן מלחמה ארוכה תפגע קשות בעורף.
מלחמות קצרות איפשרו לשוב ולהניע במהרה את גלגלי המשק. גם כדי לתמוך ברמת החיים, אבל גם כדי לממן את מערכת הביטחון. מלחמה של שנה ללא הכרעה, בלי סוף ברור באופק, נוגדת את תפיסת הביטחון שלנו. המערכת הכלכלית שלנו לא תוכננה לתמוך במלחמות מהסוג הזה. אנחנו בטריטוריה ללא מפה, ולא יודעים איך נצא מכאן.
ייתכן שמהניתוח החדש של ד"ר אברמזון יעלה שגם שנתיים של מלחמה הן משהו שהמשק הישראלי יכול להחזיק בו מעמד. אולי זה בסדר שנגיע ליחס חוב־תוצר של 80%. אחרי הכל, בשביל מה היינו שמרנים תקציבית כל השנים האלה והורדנו את יחס החוב־תוצר עד לכדי 60%, אם לא כדי שנוכל להוציא המון כסף בעת הצורך? ועדיין, בדיון התקציב שאמור להיערך אחרי סוכות, שרי הממשלה צריכים לזכור שלמלחמה ממושכת מאוד יש מחירים נוספים, שקשה לזהות כשעוסקים במספרים מקרו כלכליים בלבד.
5 השבוע לקחנו את החתולים לחיסון השנתי. הווטרינר שאל אם נרצה גם לחסן אותם מפני כלבת, משום שאם אנחנו מתכננים לקחת את החתולים לחו"ל אז כדאי — כי שם מקפידים. תהינו למה שניקח את החתולים לחו"ל, ואז הוא הסביר שלאחרונה יותר ויותר משפחות מגיעות אליו לעשות חיסונים לקראת רילוקיישן לחו"ל. גם זה אחד המחירים של מלחמת־עד: יותר אנשים חושבים שאין להם מה לחפש במקום הזה.
בעבודה שמעתי את אחד המנהלים מפטיר באיזה רגע שאי־אפשר להמשיך כך, כשאירוע רודף אירוע וכל הצוותים מתוחים עד הקצה. עובדים מוכרחים לנוח, אמר. גם זה אחד המחירים של מלחמת־עד: התשה.
ההתשה היא קודם כל מנת חלקם של המילואימניקים, שחלקם השלימו מאות ימי גיוס ונקראו כעת לשירות בפעם הרביעית. אבל היא באה לידי ביטוי גם בבריאות הציבור. לפי סקר של משרד הבריאות מספטמבר, 38% מהישראלים דיווחו על ירידה באיכות התזונה, 20% על עלייה במשקל, 13% הגבירו צריכת אלכוהול. בקרב המפונים הנתונים קשים יותר.
כל אלה אינם נימוקים לסיים את המלחמה מיד. מוטב שהכלכלה הישראלית, וחיינו כאן, יהיו מבוססים על ביטחון אמיתי, ולא ביטחון מדומיין כפי שהיה עד 7/10. גם ירידה זמנית ברמת החיים היא משהו שרוב הציבור יהיה מוכן לקבל, ובתנאי שהוא משרת את המלחמה על הבית, לא את הפוליטיקה.
הדברים האלה הם קריאה לממשלת ישראל להגיע להכרעה. מלחמות צריך להכריע, לפני שהכלכלה תכריע אותן, או את הציבור. בוודאי במדינה קטנה כמו ישראל. וכדי להכריע, אין די במטוסים ובחיילים אמיצי־לב. יש צורך גם באומץ מדיני ופוליטי, ואותו אני לא מזהה כרגע בשום מקום. בקצב הזה, התרחיש הכלכלי הפסימי של ד"ר אברמזון עוד עלול להתברר כאופטימי מדי.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
