הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1
באוגוסט 1989, לפני 35 שנה בדיוק, שני כלכלנים צעירים מהאוניברסיטה העברית פרסמו הצעה מהפכנית: ליצור מדד שישקף את השינויים בתנודתיות בבורסות. מנחם ברנר ודן גלאי, היום פרופסורים בעלי שם, הציגו אז את הרעיון במאמר קצר וטכני, ארבעה וחצי עמודים בסך הכל, חלק מהם מלאים תרשימים של עצי החלטות בינומיים. הפואנטה של כל התרשימים האלה היתה יחסית פשוטה, ומעשית: ברנר וגלאי הבהירו את הצורך במכשיר שיעזור למשקיעים לגדר את עצמם לא רק מפני השינויים בבורסה, למשל ירידות חדות, אלא גם מפני שינוי בקצב השינויים בבורסה, זה השינוי בתנודתיות.
ההצעה הזו חלפה מעל לראשם של 99% מבני האדם, ובצדק, אבל קלעה בול לקהל היעד שלה — אנשי וול סטריט. או ליתר דיוק, אנשי בורסת האופציות של שיקגו. שלוש שנים אחרי פרסום המאמר הבורסה הזאת השיקה את מדד VIX, שמשקף את התנודתיות הצפויה בחודש הקרוב במדד המניות הפופולרי ביותר בארצות הברית, והיום אולי בעולם כולו, S&P500, שכולל את 500 המניות המובילות באמריקה. ל־VIX נדרשו כמה עשרות שנים כדי לצאת מהנישה של אנשי המקצוע, אבל כשהוא הצליח לעשות את זה הוא הגיע גם לציבור הרחב, שם הוא מוכר כ"מדד הפחד".
אני לא יודע איך השם הזה נולד, אבל הוא הגיוני — ובעייתי. מבחינת רוב הציבור השקעות בבורסה הן דבר די מפחיד, ולכן רוב הציבור (לפחות בישראל) נמנע מלהשקיע ישירות בעצמו. אנשים מעדיפים להשאיר כסף בעו"ש או לסגור אותו בפיקדון עם ריבית מעליבה או להיכנס לבורסה באמצעות מתווכים (קופות גמל להשקעה, פוליסות חיסכון, קרנות נאמנות) ולשלם דמי ניהול גבוהים. וכשמדברים על מדד הפחד, זה רק משדר לציבור שטוב מאוד שהוא שומר מרחק מהבורסה, כי תראו איזה פחד.
השבוע ראינו את זה היטב. אחרי שנה של שעמום יחסי, שבה המדד כמעט שלא זז, השבוע הוא זינק כל כך בחדות שכמעט שבר את הגרף, עם עלייה של 140% בתוך שבוע. הפעם האחרונה שבה מדד הפחד עלה כל כך הרבה (למעשה, קצת יותר) היתה בין פברואר למרץ 2020, כשהתחלנו להבין שהגרלנו מגפה של פעם במאה שנה. זו רמת הפחד כרגע, לנוכח ירידות חדות בבורסות בארצות הברית וביפן. עבור אנשים שעושים את צעדיהם הראשונים בבורסה, או עבור אנשים שכבר צברו הון יפה ורואים את הכסף שלהם מתאדה, זו חתיכת פחד. זה כבר על גבול החרדה.
.
2 אם לישראל היה מדד פחד משלה, גם הוא היה שובר שיאים השבוע. לפני כמה ימים מצאתי את עצמי ממלא דלק במכונית אפילו שלא הייתי צריך, רק שיהיה מכל מלא, כי לכו תדעו.
עשיתי את זה אחרי שראיתי את המדריך להיערכות למתקפה של חזבאללה ואיראן שפרסם גיל טבת, מדריך שטח לקבוצות, באינסטגרם שלו. מילוי דלק היה רק הסעיף הראשון ברשימה; טבת המליץ לוודא שהרכב שלכם יכול להיהפך לתחנת חיים, כזו שתוכלו להעביר בה כמה שעות טובות, אם נופל החשמל — לטעון את הטלפון, להצטנן במזגן, לאכול משהו. בשביל זה כדאי, בין השאר, לרוקן את הבגז' מכל מה שצברתם שם. וכדאי גם לחדש מלאי של תרופות חיוניות, ותמיד לצאת מהבית בנעליים, או לפחות עם גישה קלה לנעליים, למרות החום.
טבת ניסה להיות עדין בהמלצות שלו, מתוך מחשבה שאנשים מבינים היטב את המצב הנוכחי וההשלכות שלו, הם בסך הכל צריכים כמה רעיונות קטנים. ובכל זאת אנשים כתבו לו שהוא מבהיל לחינם. התגובות העידו על כך שאנשים מעדיפים לא לחשוב על מה שעלול לקרות. כשממליצים להם להצטייד בטרנזיסטור, אמצעי תקשורת שקשה מאוד לשבש ושאפשר לקחת לכל מקום, הם מגיבים ב"מה? מה רדיו?". כשמנכ"ל נגה, החברת שמנהלת את רשת החשמל הישראלית, אומר שעלולה להיות עלטה, הם ממשיכים לצחוק על מי שקונה גנרטורים. כשטבת מזכיר להם שהממ"דים לא נועדו לשמש מחסן אלא להגן מפני טילים, הם נראים מופתעים. אנשים מעדיפים לא לחשוב, כי לחשוב זה מפחיד, אבל הם עדיין מפחדים, רק באופן הרבה פחות מסודר ויעיל.
כן, הציבור צריך דלק באוטו ונעליים בהישג יד. אבל הוא צריך גם הנהגה טובה בהישג יד, שתעזור לנו להיערך ולגדר סיכונים, בדיוק כמו ש"מדד הפחד" עושה
3 אני נגד לחיות בחרדה מתמדת. היא עלולה להזיק מאוד. ראינו את זה גם השבוע, סביבנו — היו מי ששקעו להמתנה מורטת עצבים למתקפה והתקשו לתפקד, ומי שהמשיכו בשגרה, עד כמה שאפשר. אני כותב את הטור הזה בבית קפה ירושלמי, ומסביבי המון אנשים, קוראים עיתון, שקועים בטלפון, כותבים עבודות לאוניברסיטה, מדברים, מתלוננים על יוקר המחיה. חיים. צריך להבין את השלכות המצב, להיות ערוך לתרחישים לא מופרכים, אבל לא ליפול לשיתוק. הדרך העיקרית לחיות עם חרדה היא פשוט לחיות.
אחת הדרכים לעשות זאת כמו שצריך היא לצמצם את צריכת החדשות. אני קצת יורק לבאר שממנה אני שותה, אבל צריך לזכור שהתקשורת מעולה ביצירת חרדה, גם כשאין סיבה לבהלה ובוודאי כשיש. כשמדד הפחד עולה גם הרייטינג עולה. אלה סיבה ומסובב. לכן רוב הכותרות יעסקו במתקפה, מתי היא תבוא ומי אמר עליה מה, ופחות יציעו עצות מועילות להתנהגות נכונה, לפני וברגע האמת.
לכן אחרי שמילאתי דלק ורוקנתי קצת את תא המטען (לא הצטיידתי בשישיות מים ובנייר טואלט, נראה לי שיש לי מספיק בבית) השתדלתי להתרחק מהחדשות ולצפות באולימפיאדה. ושם היה שבוע נהדר, למשלחת הישראלית ובכלל. דרמות והפתעות ומופעי אנושיות נפלאים ומרגשים בכל מקום, באולם ההתעמלות, במרוץ אופני הכביש לנשים, על מסלול ה־100 מטר, ברום הרף של הקפיצה במוט. אין כמו ספורט.
חבר טוב אמר לי שהעובדה שאנשים צופים באולימפיאדה והולכים לים בזמן שאנחנו מתכוננים לאלפי טילים שיכו בנו היא עדות חותכת לכך שאיבדנו את זה, כמדינה. אני לא מסכים. אני חושב שזו התנהגות אנושית סבירה וטבעית, ללכת לישון עם האולימפיאדה ולמחרת, ברגע שמתעוררים, לשלוח יד לטלפון לבדוק אם כבר התחילה מתקפה. האולימפיאדה והים הם מעין ניצחון שפוי של הציבור. הייתי שמח לו היתה לנו הנהגה שהייתי יכול לסמוך עליה שהיא מכינה את כל המערכות האזרחיות והצבאיות למקרה ש..., כדי שלא רק הציבור ינצח. אני לא בטוח שזה המצב, אבל להיכנס לפאניקה בטח לא יעזור לי.
4 לעלייה במפלס הפחד ובתנודתיות בבורסה יש גם יתרון — היא עוזרת למשקיעים לחדד את תאוות הסיכון האמיתית שלהם. כשאנשים מתחילים להשקיע הם נוטים להערכת יתר של אהבת הסיכון האמיתית שלהם, כלומר הם חושבים שהם אוהבים להסתכן יותר מכפי שהם באמת אוהבים להסתכן. כשהבורסה נופלת בחדות והמשקיעים רואים חלק גדול מהכסף שלהם נמחק, כלומר כשהסיכון מתממש, הם מגלים עד כמה הם באמת חיים איתו בנחת. זה הזמן שבו אנשים עושים התאמה מחדש, מחליטים אם לסכן את הכסף שלהם פחות או נושמים עמוק וממשיכים עם רמת הסיכון שאיתה התחילו, במחשבה שהם מסתכלים על הטווח הארוך.
בתחילת הקורונה, כשהבורסות צללו אפילו בעשרות אחוזים, רוב הציבור הישראלי הוכיח בגרות. אנשים לא פדו את קופות הגמל וקרנות ההשתלמות שלהם, לא משכו את הפנסיות. הם כן פדו קצת קרנות נאמנות, אבל ממש קצת, כ־42 מיליארד שקל, רק כ־3% מהכסף שמושקע באפיק הזה. הישראלים הצביעו בכסף שלהם שהם פה לטווח הארוך, ומוכנים לשאת את הסיכון.
אותו הדבר קורה, לדעתי, גם במישור הלאומי. חברות ההייטק הבינלאומיות שפותחות כאן מרכזי פיתוח יודעות היטב לאיזה אזור הן נכנסות. משקיעים זרים מבינים היטב מה הסיכונים. הישראלים עצמם יודעים יותר טוב מכולם איך נראה היומיום המטורף במקום הזה, והם לא עוזבים. זה לא אומר שלא צריך למלא את מכל הדלק באוטו, אבל זה לא אומר שצריך להפסיק לחיות. ההמלצות אולי מלחיצות, אבל ברגע שיש לכם דלק באוטו ונעליים בהישג יד, קל הרבה יותר להמשיך בשגרה.
זה בדיוק כמו מדד הפחד. הוא לא נולד כדי לזרוע פאניקה, אלא כדי לאפשר למשקיעים לזהות נכון את הסיכונים ולגדר את עצמם מפניהם. וזה מה שצריך גם במישור הלאומי: לוודא שיש לנו הנהגה טובה בהישג יד, שתעזור לנו לגדר סיכונים. הנהגה שבשבוע מופרע כזה לא עוסקת בחוק הרבנים ובהטרלות של השר לביטחון לאומי, ובוודאי לא בתוכניות לפיטורי שר הביטחון, אלא מוכוונת מטרה. הנהגה שווידאה אלף פעם שכל המערכות האזרחיות כשירות ומוכנות להתקפה, שהציבור מבין את המשמעות של המצב הנוכחי, שהכלכלה יכולה להמשיך לתפקד גם במקרה ש... אתם כבר יודעים לבד שאין לנו שום דבר מזה.
השבוע האולימפיאדה הזכירה לי שהייתי רוצה לראות בהנהגה האידאלית הזאת, זאת שמגיעה לנו, אנשים כמו יעל ארד. ארד, מדליסטית אולימפית והיום יו"ר הוועד האולימפי הישראלי וחברת הוועד הבינלאומי, היא אחת האנשים המרשימים שפגשתי בחיי. את מה שהיא עשתה עבור הספורט האולימפי בארץ בשנים האחרונות לא עשו לפניה. היא מנהלת מוכשרת, ממוקדת, עם חזון ועיניים על המטרה כל הזמן, וכשהיא נכנסה לוועד האולימפי היא ניקתה אותו מהעסקנים הפוליטיים והכניסה אנשי מקצוע. ההישגים כבר מדברים בעד עצמם. כאלה אנשים אנחנו צריכים בהנהגה. לפני המתקפה, תוך כדי, אחריה, כשיגיע הזמן לשיקום ובנייה מחדש. אחרת, כל מה שיישאר לנו הוא לעקוב אחרי מדד הפחד, ולהתפלל.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
