הלהיט הכי גדול בעולם כרגע (מקום ראשון בספוטיפיי העולמי) הוא "APT", דואט בין ברונו מארס ורוזה, חברת להקת הקיי־פופ בלאקפינק. וזה לא טריוויאלי. אומנם זה שיתוף פעולה בין שניים מכוכבי הפופ הכי מצליחים בעולם, אבל מדובר בשיר שחצי ממנו מבוצע בקוריאנית. אם עד עכשיו כוכבי הקיי־פופ הקוריאנים (ואחיהם היפנים, כוכבי הג'יי־פופ) היו צריכים לבצע שירים באנגלית כדי לעשות את הקרוסאובר לפסגות המצעדים במערב, הרי שעכשיו נראה שהם יכולים לבוא כמו שהם, בשפת אמם.
"APT" אינו הראשון בטרנד, אלא עליית מדרגה מהותית: שיתופי פעולה של כוכבי הז'אנר עם ראפרים אמריקאים מתקיימים עוד מתחילת העשור הקודם, כשיוצר הלהיט הוויראלי "Gangnam Style", הראפר הקוריאני PSY, הופיע יחד עם הראפר הוותיק MC האמר והוציא את השיר "Hangover" יחד עם סנופ דוג; בשנים האחרונות BTS ובלאקפינק, הרכבי הקיי פופ המצליחים בעולם, הקליטו שירים עם ניקי מינאז', קארדי בי, Juice WRLD וליל נאז אקס; והשנה הראפרית מייגן דה סטליון הוציאה את הלהיט הדו־לשוני "Mamushi" עם הראפר היפני יוקי צ'יבה, שהפך לטרנד ויראלי בטיקטוק וכבש את המצעדים. באלבומה החדש, שיצא השבוע, היא גם מארחת את RM, חבר BTS — לאחר שבעבר הלהקה כבר אירחה אותה ברמיקס ללהיט "Butter".
על הנייר, לא יכולים להיות ז'אנרים רחוקים יותר מהיפ־הופ אמריקאי וקיי־פופ. ההיפ־הופ נולד ברחובות, מתוך מיעוט שחווה אפליה וגזענות במשך דורות שלמים, והשתמש במוזיקה כדי לחתור תחת המוסדות שמדירים אותו. לעומתו, הקיי־פופ הוא מפעל ממשלתי, ומדינת דרום קוריאה משקיעה משאבים בכוכביו — מאקדמיות שבהן סוכנויות מלמדות אותם כיצד ללטש את הכישורים שלהם ועד ציוד טכנולוגי מתקדם להפקה ולהקלטות — כדי שישמשו שגרירים של התרבות הקוריאנית וערכיה. הטאלנטים של התעשייה (שמכונים "איידולים") שומרים על מראה נקי וצעיר, מקפידים על אינטארקציה פתוחה ונעימה עם המעריצים שלהם, ושרים על רגשות אוניברסליים בלי להיכנס לקונפליקטים המורכבים שמעוררים אותם.
לכאורה, התדמית הנקייה וטהורת המידות הזאת לא קשורה לדמויות הקשוחות והבוטות של ההיפ־הופ האמריקאי, ששרות "זין על המשטרה" ומתעדות חיים רוויי פשע ואלימות. ובכל זאת, שיתופי הפעולה במרוצת השנים הראו כי קיימים מכנים משותפים בולטים. כך למשל, גם ראפרים וגם כוכבי קיי־פופ מפגינים נהנתנות ומשוויצים במסיבות ומותגי יוקרה בשירים ובקליפים שלהם — בשני הז'אנרים הצלחה כלכלית היא ביטוי חיובי של עצמאות ואינדיבידואליזם. "אתם יכולים לקרוא לי אמן, אתם יכולים לקרוא לי איידול", שרים BTS בלהיט "Idol" בתגובה למי שקוראים להם מוצר תעשייתי, ומוסיפים: "לא אכפת לי, אני חופשי". באותה רוח ניקי מינאז' שרה ברמיקס שלה לשיר ש"אני הבוס של עצמי".
1 צפייה בגלריה
מייגן דה סטליון ו־BTS. הראפרית גדלה על אנימה, מנגה ומשחקי מחשב יפניים, ולכן אוהבת לשלב השפעות מזרח־אסייתיות בשיריה
(צילום: מתוך X)
שני הז'אנרים גם מאופיינים באימוץ השפעות מתרבויות רחוקות מתוך עניין אמיתי בהן. החיפוש האינסופי של אמני היפ־הופ אחר דגימות מוזיקה מקוריות לשירים הביא ללהיטי ענק שמבוססים על קראוט־רוק (אלקטרוניקה גרמנית ניסיונית), מוזיקה קלטית, קלאסית ומה לא. באופן טבעי, אמנים כמו מייגן דה סטליון וניקי מינאז', שגדלו על אנימה, מנגה ומשחקי מחשב יפניים, בוחרים לשלב גם השפעות מזרח־אסייתיות בשיריהם.
גם מהצד הקוריאני יש עניין היסטורי מיוחד בתרבות המערב בכלל, ובהיפ־הופ בפרט. חברי להקת Seo Taiji and Boys, שנחשבים מייסדי תעשיית ה"איידול", צמחו במועדונים בסיאול, שקהל היעד שלהם היה אנשי צבא אמריקאים. הימים היו ימי תחילת שנות התשעים, שבהם ההיפ־הופ עשה את המעבר הסופי שלו ללב המיינסטרים. חברי הלהקה התאהבו בצלילים, למדו לרקוד ברייקדאנס, התלבשו כמו הראפרים האהובים עליהם ויצרו שירים עם ביטים קצביים וראפ.
ההערצה לז'אנר של להקות הקיי־פופ הראשונות, כגון H.O.T ו־1TYM, הובילה לכך שתרבות ההיפ־הופ הפכה לחלק אינטגרלי מחזון הפופ המושלם שהן עזרו ללטש. מאז כמעט בכל אחד מהרכבי הבנים והבנות שמטפחות תעשיות הקיי־פופ והג'יי־פופ יש חברים שמשמשים ראפרים, לצד חברים אחרים שמשמשים זמרים ורקדנים.
הדואטים בין כוכבים אמריקאים לקוריאנים משקפים את השינוי ביחסי הכוחות בעולם הפופ, ובעולם בכלל: חלפו הימים שבהם היתה מעצמת־על אחת שתרבותה שלטה בכיפה
ובכל זאת, לא כל מה שמותר לאמנים שמזוהים עם תרבות רחוב מותר גם לאמנים שנתפסים כסוג של עובדי ממשלה. לא מעט מבקרים טוענים כי השימוש הרב של אמני קיי פופ בסממני תרבות שחורה — משימוש בתסרוקות אפרו ועד חיקוי סלנג אפרו־אמריקאי — הוא ניכוס תרבותי חסר רגישות במקרה הטוב, ופוגעני במקרה הרע. דוגמה קיצונית לפשלה כזו, שמעידה כמה רחוקה דרום קוריאה מאמריקה, קרתה ב־2017, כשחברות להקת Mamamoo עלו לבמה לבצע קאבר ל־"Uptown Funk" של ברונו מארס, וכדי לחקות את המראה שלו מהקליפ צבעו את פניהן בשחור — דבר בל ייעשה בארצות הברית.
שיתופי הפעולה העדכניים בין כוכבים אמריקאים לקוריאנים עוקפים את המכשולים האלה, וגורמים לקרוסאוברים בין הז'אנרים להצטייר פחות כניכוס נצלני ויותר כעניין אותנטי והדדי. גם מארס וגם מייגן שמים בקדמת הבמה את חבריהם המזרח־אסייתיים, ולא ברקע כקישוט, חולקים איתם את השיר שווה בשווה וגם שרים בעצמם את מילות השירים בשפה הזרה (בניגוד לנוהג הישן רק לתת לאמן האסייתי לשיר באנגלית). בכך הם בעצם משקפים את השינוי שחל ביחסי הכוחות בעולם הפופ, ובעולם בכלל: חלפו הימים שבהם היתה מעצמת־על אחת שתרבותה שלטה בכיפה. אם אמריקה רוצה לשמר את כוחה, היא חייבת ללמוד לדבר בשפה זרה.
