.
.
הסתה נגד משפחות החטופים
החוק צריך להגן
בשבוע שעבר קיבלנו עוד עדות חיה לסבל שלא יתואר שעובר על משפחות החטופים בגלל התופעה המכוערת של הפצת שמועות כזב (על מבצע שחרור שלא היה). במקרה הזה מפיץ השמועות בטיקטוק נעצר, והמשטרה מסרה ש"לא נעבור בשתיקה על פגיעה ברגשות משפחות החטופים". זה נחמד, אבל די בהצצה חטופה ברשתות כדי להבין שרגשות משפחות החטופים מזמן הפכו הפקר.
המשפחות קיבלו מהמדינה שורה ארוכה של הקלות, כדי לסייע להן ולהקל מעט על הסיוט המתמשך שבו הן שרויות: מתמלוגים וסיוע במימון טיפולים רפואיים, עד עזרה בדיור והגנה מפני פיטורים. רק בזירה אחת הן נותרו מופקרות וחסרי הגנה: זירת ההסתה הפרועה נגדם. זו מתנהלת ברחובות, ברשתות ואפילו בחלק מאמצעי התקשורת. המשפחות נאלצות להתמודד איתה יום יום, ואיתן גם החטופים שחולצו מהשבי ובני משפחותיהם.
מעצר שקרן הטיקטוק התאפשר הודות לחוק האוסר על הפצת מידע שיש יסוד להניח שהוא שקרי, העלול לעורר בהלה או להפריע את שלום הציבור. אבל מה במקרה של עובר אורח שמקלל חטופה שחזרה מהשבי? או אדם שמגדף אמא שבנה עוד בעזה ומאחל לה מוות?
מנסחי חוק העונשין לא דמיינו סיטואציה מטורללת כזו, ובחרו להגן במפורש רק על עובדי ציבור מפני העלבה, ולו העלבה בתנועת גוף. משפחות אומללות לא זכו להגנה כזו. ובכל זאת, בספר החוקים יש סעיף שעוסק בהסתה לאלימות (144 ד'2), ולפיו פרסום קריאה למעשה אלימות או דברי שבח ועידוד שיש אפשרות ממשית שיביאו למעשה אלימות עשויים לגרור מאסר.
כך שמעבר לחובה המוסרית, האנושית, למשטרה יש גם כלים לפחות לנסות לצמצם את החרפה של המתקפה הברוטלית על בני משפחות החטופים ועל חטופים ששוחררו. הפגיעה בהם היא מעשה בלתי נסלח בחברה שוחרת חיים. נכון, הפתרון הראוי בנסיבות שנוצרו הוא לחוקק חוק מפורש שיגן עליהם, ועל משפחות של קורבנות בעתיד, מפני מתקפה ברברית כזו. אבל קשה לצפות מהממשלה הנוכחית להרים את הכפפה. איש מחבריה אינו מגנה את המעשים האלה, שבאופן עקום משרתים אותם. מחברי האופוזיציה, לעומת זאת, אפשר היה לצפות שינצלו את כלי החקיקה כדי לעשות את המעט הזה. ולו כדי לראות מי יתנגד לחוק הזה.
// גלית חמי
גולדקנופף
לא הבעיה שלו
יו"ר יהדות התורה יצחק גולדקנופף דיבר השבוע על חוק הפטור מגיוס ברדיו קול חי ואמר כי "אני רוצה שעם ישראל יידע שאנחנו מאוחדים, עוזרים האחד לשני, אנחנו יושבים בממשלה, יושבים בקואליציה ואת החלק שלנו נותנים — ורוצים פעם אחת לדעת שאת החלק שלנו גם נקבל, מה שמגיע כמו שותפים. יש קערה גדולה, ממנה כל אחד ייקח מה שהוא צריך".
האמירה של גולדקופף, שנאמרה שנה לתוך המלחמה, בשבוע שבו נהרגו עשרה חיילי צה"ל, מעידה על הבעיה העיקרית שלו ושל חבריו — הם לא באמת תופסים את עצמם כחלק מהקולקטיב. לתפיסתם, אין עם אחד שנושא בנטל המלחמה והמשבר הכלכלי, אלא סקטורים שונים עם "קערה" אחת ש"ממנה כל אחד ייקח מה שהוא צריך".
אפשר לתהות מה בדיוק נותנים נציגי החרדים מלבד יציבות קואליציונית, ועל אילו ויתורים הם הסכימו מיוזמתם כדי להשתתף בנטל הקולקטיבי. מה שברור הוא מה הם רוצים לקחת. הם גם מתעלמים מהעובדה שהסקטור שלהם יכול להגדיל את הקערה, בין שבאמצעות גיוס לצבא, הרחבת מעגל התעסוקה או קיצוץ קצבאות למי שלא עובד. מבחינת גולדקנופף כל זה לא קשור אליו — זו האחריות של הסקטורים האחרים.
// יובל שדה
חברות התעופה בורחות
סוגרים נתיבי מילוט
רק כ־20 חברות תעופה זרות עוד ממשיכות לטוס לישראל, מתוך כ־150 חברות שנחתו כאן לפני המלחמה. אין כמעט חברת תעופה בינלאומית רצינית שממשיכה לטוס לכאן, ואלה שחדלו רק מאריכות את השהיית פעילותן. ביטולי הטיסות הפכו סמל מובהק נוסף לבידוד העולמי הנוראי שאליו שוקעת ישראל, על רקע המלחמה, שסיומה לא נראה באופק.
יש פתרונות למצב, לפחות חלקיים: לובינג מול חברות תעופה וממשלות, הגדלת השתתפות המדינה בביטוח שלהן, הקמת "האב" ייעודי במדינה קרובה שיאפשר לישראלים תנועה חופשית יותר במרחב הגלובלי, אפילו מעבורות תכופות לקפריסין. בטוח שאנשי תחבורה ותעופה מנוסים היו מוצאים דרך יצירתית. אבל שרת התחבורה מירי רגב עסוקה בהפקת טקסים כפולים במועדים משונים, משרדה מאבד אנשי מקצוע רציניים, ואילו אזרחיה תקועים במדינת אי שמותקפת במאות טילים וסופגת פיגועים על בסיס יומי, עם יוקר מחיה מזעזע ובלי שום תחושת יציבות.
כך מתחדד הפער בין אלה שמצליחים למצוא כרטיס טיסה ויש להם 2,000 דולר לשרוף רק על הזכות להיחלץ מכאן לפרק זמן, לבין הרוב שפשוט תקועים פה. ומיום ליום גוברת התחושה שלממשלת ישראל יש אינטרס שייתקעו כך — אולי כדי להבטיח שימשיכו לשרת במילואים (לא החרדים), לעבוד קשה ולשלם מיסים. ואולי זו סתם הנאה סדיסטית. מתוך הרגל.
// יובל אזולאי
הקרן לשמירת שטחים פתוחים
שיישרף הטבע
כ־1,100 אתרי טבע עברו שיקום אקולוגי ב־12 השנה האחרונות בזכות הקרן לשמירת שטחים פתוחים, שאליה מפרישה כחוק רשות מקרקעי ישראל 1% מהכנסותיה מדי שנה. הפרויקטים הצילו בתי גידול לחיות בר, הסדירו תשתיות והנגישו מסלולים למטיילים. אבל עכשיו האוצר לוטש עיניים לקרן ורוצה שהיא דווקא תממן את הרס הטבע.
לפי חוק ההסדרים המתוקן שמציע האוצר, 50% מהסכום שנצבר בקרן (310 מיליון שקל, נכון ל־2023) ינותבו לפיתוח הסביבה העירונית — גינות, שטחי פנאי ושטחי ציבור, שאין להם כל קשר לטבע, ושכיום האחריות לפיתוחם ומימונם מוטלת על יזמי הנדל"ן שבונים בערים. וכך, שוב, היזמים ירוויחו על חשבון הציבור.
בתקופה שבה צפון המדינה ממשיך לעלות בלהבות של טילי חזבאללה, אסור לאוצר לגעת בכבשת הרש היחידה שיש לציבור כדי לשקם את מעט הטבע שיש לנו. זה הרבה יותר בוער מהצורך לצ'פר שוב את יזמי הנדל"ן.
// שני אשכנזי
שם חדש לא יעשה ריסטארט למלחמה
ראש הממשלה בנימין נתניהו מנסה לאחרונה למתג מחדש את המלחמה בתור "מלחמת התקומה". עם השם החדש הוא רוצה לעשות ריסטארט למלחמה שישכיח את המחדלים שלו. לא עוד "מלחמת חרבות ברזל" (שם שלא באמת תפס מעולם), אותה מלחמה שבה המדינה הפקירה את אזרחיה, הרגה בטעות חטופים ואיבדה לגיטימציה בעולם. מלחמת התקומה היא המלחמה המפוארת שבה חיסלנו את מנהיג חזבאללה חסן נסראללה ואז חיסלנו את מנהיג חמאס יחיא סינוואר, ובין לבין הבהלנו את הלבנונים, האיראנים, החות'ים ומי לא.
התקומה היתה דרכם של בני העם היהודי להגיד — השפילו אותנו עד עפר, ניסו לקבור אותנו, אבל אנחנו קמנו וניצחנו. זו מילה שמבטאת את יכולתנו לזקוף גו ולהילחם על מקומנו וזכויותינו ללא בושה ומחדדת את הזיקה שלנו לארץ ישראל — כי התקומה לא היתה זמינה לאבותינו בגולה. הביטוי "משואה לתקומה" מחדד את הסתירה בין שני המונחים הללו. ועל זה שם נתניהו כעת את הקלפים שלו.
נתניהו תמיד רצה ששמו ייאמר בנשימה אחת עם גדולי המנהיגים בעולם, ובפרט עם צ'רצ'יל, שהושיע את הבריטים מהנאצים. אבל כעת, כשמעמדם של ישראל ושלו בשפל חסר תקדים בעולם, הוא יסתפק בהשוואה לדוד בן־גוריון — שיזכרו אותו כמי שהצליח להקים מדינה לעם שעבר את הנורא מכל, והקים אותנו מחדש על בסיס עבר רחוק ומפואר. הבעיה היא שבן־גוריון היה חתום רק על התקומה, בעוד נתניהו נושא באחריות רבה גם לשואה — אלה המחדלים שלו שאיפשרו את 7 באוקטובר, והמחדלים שלו הם שמלבים את המלחמה מאז ביתר שאת.
נתניהו מזהה נכון את הצורך שלנו בתקומה — אבל אנחנו חייבים לקום לא רק מהמלחמה הזאת, אלא גם ממי שהוביל אותנו אליה.
// דור סער־מן
