הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
ביום חמישי בשבוע שעבר, כמה רגעים אחרי שהממשלה החליטה לפטר את ראש השב"כ רונן בר, עמדה שקמה ברסלר בגשם שוטף בסמוך לקריית הממשלה בירושלים והכתה על חטא. "טעינו. אני באופן אישי טעיתי", היא הודתה בצער. "המטרה שלי היתה ונותרה להניע את הציבור למחות, ולא עשיתי את זה. מיד אחרי תחילת המלחמה חשבתי שהממשלה היא הכתובת היחידה להחזרת החטופים, והיה קשה לי להבין שהיא לא. כל מי שעיניו היו פקוחות ראה כבר ב־8 באוקטובר שחברי הממשלה לא רוצים לעשות את זה, אבל עיניי לא היו פקוחות. כרגע כולם מבינים שהם החליטו לסיים את הדמוקרטיה".
גם אייל נבו, ממנהיגי תנועת "אחים לנשק", מסמן את פיטורי בר כקטליזטור שהתניע מחדש את המחאה נגד הממשלה והוציא בשבוע האחרון מאות אלפים לרחובות. "בגלל המלחמה בחרנו שלא להתעמת", הוא מסביר מדוע התנועה הפנתה מאז 7 באוקטובר את מרצה ליוזמות סיוע על חשבון הפגנות. "הבנו אז שהמדינה נמצאת במצב של חוסר אונים וחוסר מסוגלות — וחוסר המסוגלות הזה התבטא גם בכך שלאנשים היה קשה לצאת להפגין. אבל עכשיו זה הגיע".
בעצם חיכיתם שהמלחמה תסתיים כי חששתם שלא תהיה אהדה ציבורית למחאה בזמן מלחמה.
"כן. המלחמה נגמרה, כבר לא יורים. נחתמה עסקה לשחרור החטופים אבל אז הממשלה החליטה שהיא לא מכבדת את שלב ב' בעסקה ומפקירה את החטופים. אנחנו פה כי 80% מהעם רוצים להחזיר את החטופים, וכי 70% דורשים שתקום ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את אירועי 7 באוקטובר ומה הוביל אליהם".
ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, והאלוף (במיל') נעם תיבון ביקשו לחדול מהקריאות "בוגד" אבל הקהל סירב: "הוא בוגד ואנחנו נאמר את זה בקול רם", צעקו להם בחזרה
שלישי, 18:30, כיכר הבימה. בתום שנה וחצי, המחאה שבה
48 שעות לפני שדיברתי עם ברסלר ונבו כבר היה ברור שהנמנום העמוק שבו שקעה תנועת המחאה עם תחילת המלחמה הסתיים. על פניהם של עשרות האלפים שגדשו את כיכר הבימה בתל אביב היה אפשר לזהות נחישות, חיוניות ובעיקר זעם. זה לא שב־15 החודשים האחרונים לא התקיימו הפגנות, אבל אלו שהגיעו אליהן שבוע אחר שבוע היו בעיקר חברי הגרעין הקשה של המחאה — אנשים שלא יכלו לעמוד מנגד לנוכח הפקרת החטופים וחשו חובה מוסרית לתמוך בבני משפחותיהם הנאבקים על חייהם. אלא שחוץ מהפגנות גדולות אחדות — הגדולה שבהן התקיימה בספטמבר האחרון לאחר שנודע דבר רציחתם של שישה חטופים ברפיח — המחאה לא הצליחה להתרומם לממדים שהיו מוכרים ערב המלחמה.
הממשלה, מיותר כמעט לציין, מעולם לא הפסיקה לדהור קדימה. אומנם מיד לאחר הטבח היא מיתנה את קצב המתקפה על הדמוקרטיה וניסתה להרדים את הציבור באמצעות סיסמאות חלולות כמו "יחד ננצח", אבל מאז פתיחת המושב הנוכחי של הכנסת היא חזרה לסורה במלוא העוצמה. בראייה לאחור, נראה שבמשך כל החודשים הללו לא ויתר ראש הממשלה בנימין נתניהו על המטרה שאותה הוא מנסה כעת לממש במהירות: להפוך לדיקטטור. ניסחה זאת היטב פרופ' טליה איינהורן, שבנה התועמלן ישראל איינהורן מעורב בפרשת קטאר־גייט ובינתיים נמנע מלחזור לישראל כדי להיחקר: "המשטרה כבר לא בידיים שלהם, הצבא כבר לא בידיים שלהם, השב"כ בקרוב לא יהיה בידיים שלהם – ובזה נגמר הסיפור".
בתחילת הערב עוד היה אפשר לקבל את הרושם שמה שהיה הוא שיהיה. הרחבה מול הבימה שהקים פורום "חומת מגן לישראל" — התארגנות חדשה של בכירי מערכת הביטחון לשעבר, המאגדת יותר מ־70 בכירים לשעבר במערכת הביטחון ובהם רמטכ"לים ואלופים, מפכ"לים וניצבים וראשי שב"כ ומוסד — היתה מלאה בעיקר במפגינים שעברו את גיל 60. אבל במהלך נאומיהם החריפים והחד־משמעיים של הלשעברים, שבתמצית הבהירו ש"נתניהו הוא איום קיומי על מדינת ישראל ועלינו לעצור אותו", החלו הדמוגרפיה והאווירה בכיכר להשתנות. שאון הצופרים והתופים התגבר ולא היה קשה להרגיש את הזעם באוויר.
"זה שנים מועבר כסף קטארי משמעותי לחמאס, באישורה ובעידודה של ממשלת ישראל", אמר על הבמה מפכ"ל המשטרה וסגן ראש השב"כ לשעבר רוני אלשיך. "ועדת חקירה ממלכתית שעוד קום תקום תגיע לחקר איך הכסף הקטארי הקים עלינו מפלצת שכזו, שכונתה 'נכס'. וראו זה פלא, כאילו לא קרה כלום, הדרג המדיני נצמד לעטין הקטארי והפך למתווך הראשי בעסקת החטופים. לצערי, מזמן הפסקנו בישראל לדון בישר", הוא המשיך, "אין דיון מה ראוי ומה אתי; אין דיון על יושרה, על ערכים. נותר רק דיון מביך על מה פלילי ומה לא פלילי, וגם זה רק בתנאי שיש מספיק ראיות להרשעה. אך החמור ביותר הוא שפקידי ציבור נדרשים שלא לממש את הטוב, את ייעודם, ככל שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הפוליטי של הדרג המדיני. קוראים לזה בשפה המכובסת והמעוותת 'משילות', שהרי סיסמתם היא 'באנו למשול' ולא חלילה לשרת".
5 צפייה בגלריה
יעלון וברק בירושלים, יום רביעי. "יש בסיס מהותי להוציא את ראש הממשלה לנבצרות"
(צילום: עמית שאבי)
גם ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו וראש השב"כ לשעבר יורם כהן שעלו לבמה אחריו נשאו דברים ברוח דומה. בניגוד לססמאות המוכרות מהפגנות העבר, הפעם הטון היה חריף יותר, לוחמני ומשכנע יותר. אחרי הכל, כל הדוברים — הליבה של הרשות המבצעת, שומרי הסף של מדינת ישראל — מכירים את ראש הממשלה באופן אינטימי מתפקידיהם הקודמים. שלא כמו בימי ההפיכה המשטרית — אז הובילו את המאבק שקמה ברסלר ומשה רדמן שהגיעו מהאקדמיה ומההייטק והפכו לאקטיביסטים — הפעם נראה שהמובילים הם אלו שעבדו צמוד עם נתניהו, ושאת חלק מהם הוא עצמו מינה לתפקידיהם. כעת כולם רואים בראש הממשלה סכנה ברורה ומיידית לעתיד המדינה.
הזעם האצור בקהל והמלים החריפות שנשמעו מהבמה הלהיטו את הרוחות, ומתוך האלפים החלו מדי פעם להישמע צעקות "ביבי בוגד". כהן, והאלוף (במיל') נעם תיבון שהנחה את ההפגנה, ביקשו לחדול מהקריאות אבל הקהל סירב: "הוא בוגד ואנחנו נאמר את זה בקול רם", צעקו להם בחזרה; "הוא מכר את ישראל לקטאר", זעק מישהו במגפון וזכה לקריאות עידוד.
אחרי שהביטחוניסטים סיימו לתקוף עלו לבמה רפי בן שטרית, שבנו אלרועי נהרג במוצב בנחל עוז ב־7 באוקטובר, ועינב צנגאוקר, שבנה מתן חטוף בעזה. צנגאוקר, כריזמטית וחדה כהרגלה, דחקה בקהל שלא להתפזר ולצעוד למאהל משפחות החטופים בשער בגין. האלפים נענו לבקשה בהתלהבות וכשהם הגיעו בנחיל ארוך לשערי הקריה היה ברור שמדובר באירוע שונה מכפי שחווינו עד כה. את הטון הנואש, המתחנן, שהשמיעו רבים מבני משפחות החטופים במקום במשך רוב תקופת המלחמה, החליף הפעם משהו אחר: זעם.
5 צפייה בגלריה
נבו (מימין), ברסלר ורדמן בירושלים, יום רביעי. "כבר מזמן אני קורא לכולם לצאת, ורק עכשיו הם התעוררו. זה חבל"
(צילום: אוראל כהן)
רביעי, 12:00, קריית הממשלה. "אין כוח, אבל אין ברירה"
למחרת בבוקר אני מוצא את עצמי שוב במדרגות הנעות האינסופיות של תחנת יצחק נבון בירושלים עם תחושת דז'ה־וו חזקה מתקופה המחאה הסוערת נגד ההפיכה המשטרית בקיץ 2023. גם אז עשו אלפים את דרכם במדרגות האלה לעבר קריית הממשלה, עם החולצות, הדגלים והססמאות, אבל אחרי שבג"ץ פסל את ביטול עילת הסבירות והממשלה לקחה צעד אחורה, הגיע אסון 7 באוקטובר והמוחים התגייסו והשתתקו. בייחוד אחים לנשק, שהפך לגוף סיוע לנוכח האי־תפקוד של משרדי הממשלה בשבועות שאחרי הטבח. כמה הייטקיסטים שעמם שוחחתי ברכבת העלו זיכרונות מאותם ימי הפגנות מתישים, כפי שחיילים ותיקים משחזרים קרבות עבר. הם הודו שאין להם כבר כוח להפגין, אבל באותה נשימה הסבירו שאין ברירה, גם אם ההתגייסות למאבק כרוכה באובדן ימי עבודה וכסף.
בתחילת היום הנוכחות בקריית הממשלה היתה דלילה והמארגנים המתינו להמונים שצעדו עם ברסלר ורדמן לאורך כביש מספר 1. כשהם הגיעו בהמוניהם, יחד עם עוד ועוד מפגינים שזרמו לעיר מכל רחבי הארץ, היה אפשר להבחין בעוד דבר שהשתנה: הנאומים לא נישאו מעל במה, אלא ממש מתוך קהל המפגינים. תחושה חזקה של שוויון ושל שותפות גורל מאחדת עמדה באוויר.
בקרב המוני המפגינים עמד לבדו, ללא יועצים ומלווים, משה (בוגי) יעלון, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר. "באתי להציל את המדינה", הוא אמר ברצינות גמורה. "אני חושב שיש בסיס מהותי להוציא את ראש הממשלה לנבצרות מאחר שהוא מפטר ראש שב"כ שחוקר את סביבתו וכנראה שגם אותו. זה סיפור שעלול להגיע עד כדי בגידה, ולכן זה מוביל אותו למהלכים הזויים כמו פיטורים של ראש שב"כ ושל יועצת משפטית לממשלה, והגרוע מכל — של חידוש הלחימה — כדי לחמוק מהחקירה".
זה בר ביצוע להוציא אותו לנבצרות כרגע?
"כרמטכ"ל וכשר ביטחון לשעבר אני חותם על חוות דעת מקצועית: סבב הלחימה הנוכחי לא הכרחי. הלחימה נועדה לשמר את ממשלתו ולא נועדה להצלת החטופים. את החטופים ברור לחלוטין שהיה אפשר לחלץ בנובמבר בשנה שעברה. מה שקרה עכשיו זה שנתניהו חתם על הסכם והפר אותו בכך שלא התקדם למימוש חלקו השני. הוא מספר סיפורים שזה באשמת חמאס אבל חמאס מוכן לשחרר את כולם בפעימה אחת. אתמול שמעתי שהוא אומר שמדובר בהמלצה של מערכת הביטחון. זה לא נכון! מערכת הביטחון כפופה לו. כשהוא בא ואומר 'אין עסקה', מערכת הביטחון מבצעת. שיספר את כל הסיפור כולו".
אוקיי, אז איך עוצרים אותו?
"רק בג"ץ והציבור יכולים לעשות זאת".
גם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק מסתובב בין המפגינים, גם הוא נטול מאבטחים. "חזרתי ממש עכשיו מארצות הברית", הוא מרים את ידו וחושף שעון מחוגים מעוצב. "הנה, אתה רואה, אפילו את השעה לא כיוונתי. ברגע ששמעתי מה קורה, עזבתי הכל כי חשבתי שצריך להיות כאן ולהציל את המולדת".
יש לדעתך סיכוי לעצור את מהלכי הממשלה?
"אני בטוח לגבי התוצאה הסופית: הממשלה הזאת תיפול, גם אם לא ברור בדיוק איך זה יקרה. יש לה יותר מדי כדורים באוויר: החטופים, רמיסת בית המשפט, והדרישה שתוקם ועדת חקירה ממלכתית. אי אפשר לדעת מתי, אבל המבנה הזה ייפול. ישראל לא תיהפך לדיקטטורה".
חלק מהנאומים בירושלים לא נישאו מעל במה, אלא ממש מתוך קהל המפגינים. תחושה חזקה של שוויון ושל שותפות גורל מאחדת עמדה באוויר
בזמן שדיברנו הקריאה מרב סבירסקי, אחותו של איתי סבירסקי שנחטף ונרצח בשבי, את שמות החטופים. אחרי שסיימה העבירה את המיקרופון לאלוף (במיל') נמרוד שפר ולשופטת בדימוס שרה חביב. כששאלתי את חביב אם יש בכלל אפשרות שישראל לא תיהפך לדיקטטורה בתוך כמה שבועות, היא נשמעה בטוחה בעצמה: "מעולם לא תפס דיקטטור את השלטון ללא רוב מוצק, ולנתניהו אין רוב מוצק — לא בשטח ולא במוסדות. אנחנו לא ניתן לו להשתלט על המוסדות ואנחנו בקרב בלימה".
ומה אם הממשלה לא תקבל את פסיקת בג"ץ?
"אז זה נגמר. אבל שרק יעזו להגיד שהם לא מקבלים את פסיקת בג"ץ! אני מחכה ליום הזה! אם זה יקרה, אני אדרוש לשחרר את כל הלקוחות שלי שנמצאים בבתי הסוהר. אם אין משפט — אז זה לכולם".
לפני הצעדה מקריית הממשלה למעונו הפרטי של ראש הממשלה ברחוב עזה, אני פוגש את עמי דרור, פעיל מחאה ואיש הייטק שעוד מימי המאבק בהפיכה המשפטית משקיע את כל מרצו וזמנו במאבק עיקש בראש הממשלה. לדרור יש עוקבים רבים ברשתות החברתיות, והוא מהדמויות האופטימיות ביותר במאבק — תמיד מחויך ובטוח בניצחון. "ישראל לא יכולה להיות דיקטטורה — זה לא עובד כאן כי אנחנו יהודים. יש לנו מנטליות וכחנית ולא פשרנית", הוא פוסק. "אם אתה מסתכל על המחאה בפרספקטיבה רחבה, כמויות האנשים שיצאו להפגין — אפילו פעם־פעמיים — הן חסרות פרופורציה ביחס לגודל האוכלוסייה פה. בגלל שני הגורמים האלה אנחנו ננצח".
עם כל הכבוד לאופטימיות, הממשלה רק התחזקה עכשיו כשבן גביר שב אליה.
"נכון, כי לביבי אין ברירה. הוא בלחץ — גם מפרשת קטאר, גם מהחרדים. כשהוא בלחץ נטייתו הטבעית היא להתחיל מלחמה ולכן הוא נהיה יותר אלים, אבל זה לא אומר שהוא יותר חזק. מצד שני, גם אם שני מיליון אנשים יעמדו לו ליד הבית, זה לא אומר שהוא ייפול. מי שיפיל אותו הם האנשים שסביבו".
למה הכוונה?
"השאלה היא מתי תתחיל תגובת השרשרת. האם זה יהיה בגלל החרדים? בגלל הדתיים־לאומיים? אנחנו צריכים להבין שהוא עלול לאמלל אותנו במשך עוד שנה וחצי, אבל הוא לא יצליח לשרוד".
אלא שבינתיים הוא כבר השתלט על המשטרה ועל הצבא, ועכשיו הוא עשוי להפיל גם את השב"כ.
"אי אפשר להפיל את צה"ל, כי צה"ל הוא צבא העם. אנשים לא יבואו לעשות מילואים. הם כבר מפסיקים להגיע".
הימין מאשים שהסרבנות הזו הביאה את האסון.
"אין ספק שחמאס ראה את החולשה של החברה הישראלית, אבל מי שהניע את התהליך הזה היה נתניהו ולא המחאה. המחאה הגיבה. חמאס עבד על נתניהו ונתן לו להבין שהוא נכס. משום כך, כשהעירו אותו בבוקר של 7 באוקטובר הדבר הראשון שהוא אמר היה 'למה הם יורים?' הרי חמאס היה שותף עסקי שלו".
כשביקשתי לעבור, עצר אותי שוטר ללא תג זיהוי שנראה שעדיין לא מלאו לו 20. כשאמרתי לו שאני עיתונאי הוא הגיב בדחיפה, אבל לאנשי ערוץ 14 איפשרו לעבור
רביעי, 14:00, כיכר פריז. שייח קטארי מנופף בדולרים
בצהריים המאוחרים יותר עשרות אלפי מפגינים גדשו את רחוב עזה מכיכר פריז ועד רחוב מטודלה, שם הוצב מחסום ומאחוריו שוטרים שהביטו בסקרנות במתרחש ואף שוחחו עם המפגינים. למקום הובאה מערכת הגברה, ואז עוד אחת ועוד אחת, ועד מהרה התקבצו מעגלים סביב דוברים עם מיקרופונים ומגפונים ובליל רעשים מילא את האוויר. לאווירת הקרנבל המשונה תרם בחור צעיר שהתחפש לשייח קטארי. הוא היה לבוש בת'וב לבן וחבוש בכאפייה לבנה וכדי להמחיש מדוע — הוא ענד על צווארו שרשרת זהובה גדולה, שממנה השתלשל סימן גדול של דולר, בעת שביד אחת נופף נמרצות במניפת דולרים, וביד השנייה בדגל המדינה המפרצית שתמכה בחמאס וכנראה שגם בחלק מעובדי לשכת ראש הממשלה.
בהמשך פנה אדם שלבש חולצה של אחים לנשק לשוטרי מג"ב שהחלו להתכנס בכיכר פריז שבמעלה הרחוב ואמר להם: "אתם כרגע חוסמים אחים שלכם. אני הייתי מפקד בצה"ל בחברון, ושמרתי עליכם, ועכשיו אתם שומרים על אדם שלא שירת בצבא, על עבריין מורשע ב־13 תיקים, במקום לשמור עליי".
זה לא עזר. זמן קצר לאחר שקמו מהכביש נשות ארגון משמרת 101, שבו חברות גם אמהות של חטופים, שעליהן חסו השוטרים, החל השימוש בכוח ובאלימות. השוטרים, שרבים מהם, בניגוד לפקודות המשטרה, הסירו ממדיהם את התגים המזהים אותם, תחמו את המפגינים לרחוב עזה ועד מהרה החלו להשתמש באלימות קשה כדי לפנותם מהאזור. כשביקשתי לעבור, עצר אותי שוטר ללא תג זיהוי שנראה שעדיין לא מלאו לו 20. כשאמרתי לו שאני עיתונאי, הוא הגיב בדחיפה - אבל לאנשי ערוץ 14 השוטרים איפשרו לעבור.
הגעתי לקצה השני של המחסום דרך רחובות צדדיים והמשכתי לפארק העצמאות, שבו הקימו המפגינים מאהל. נעמה פורת (60) ממושב נטף הקימה אוהל וסיפרה לי שהיא מתכוונת ללון בו עד יום ראשון ולהפגין מדי יום. "זה מה שצריך לעשות. לעצור הכל, להפסיק לעבוד, לבוא לפה ולעצור את המדינה!", היא אמרה. "אם יותר אנשים יבואו לישון פה, תיווצר פה עיר, וזה כבר מתחיל להלחיץ את הממשלה".
5 צפייה בגלריה
פינוי אלים של מפגינים בירושלים, יום רביעי. רבים מהשוטרים צפצפו על פקודות המשטרה והסירו ממדיהם את התגים המזהים אותם בשמם
(צילום: Getty Images)
חמישי, 16:00, רחוב עזה. אלימות השוטרים מתגברת
למחרת אני שוב מגיע לירושלים אחרי עוד גל מחריד של אלימות משטרתית שהופעלה על משתתפי צעדה מגבעת רם לרחוב עזה, ובה לקחו חלק גם ראשי האקדמיה. צילומים וסרטונים של שוטרים מכים מפגינים — בהם יו"ר הדמוקרטים האלוף (במיל') יאיר גולן — כבר נפוצו ברשתות החברתיות והלהיטו את האווירה הטעונה גם כך.
אני מגיע לאוהל שבו יש עמדות הטענה, קפה ונשנושים, אבל הוא מריח כמו ביוב כי יש בו כמה אנשים שבגדיהם ספוגים בנוזל המסריח שהתיזה עליהם מכתזית הבואש המשטרתית. כבר קר מאוד ובחוץ מתחיל לטפטף אבל אני מבקש מפלג נחליאלי (33), מתכנת מתל אביב, שננהל את השיחה מחוץ לאוהל כי בתוכו הסירחון לא מאפשר לי לנשום. נחליאלי הוא ג'ינג'י חייכן שעכשיו מריח כמו תעלת ביוב. כולו ספוג בנוזל המצחין אבל הוא נשמע נחוש. "אני כאן מיום רביעי. לקחתי חופשה מהעבודה עד שהממשלה תתחיל להתנהג בצורה שפויה ולא תפטר את מי שבא לה", הוא אומר.
אם ראש השב"כ והיועמ"שית לא יפוטרו תחזור הביתה?
"עכשיו המטרה שלנו היא לעצור את היוזמות האלה", הוא עונה. "מבחינתי שהממשלה תישאר עד סוף הקדנציה שלה — אנחנו ננצח אותה בבחירות".
גם ברחוב עזה עולה הצחנה מכל מקום, וכמות המפגינים בו קטנה. אני פוגש את פרופ' יעל השילוני־דולב, סוציולוגית מאוניברסיטת בן־גוריון שמבקשת לשאת נאום על הרג חפים מפשע בעזה. מישהו מאחים לנשק מבקש ממנה לחדול, בנימוק שתכנים מסוג זה עשויים להרחיק מוחים פוטנציאלים אבל היא מתעקשת וזוכה לתמיכה מפעילי הארגון היהודי־ערבי עומדים ביחד שמתאספים לשמוע את דבריה. אחריה נאמו גם כמה חבר'ה ממפלגת הדמוקרטים.
כעת, המחסום במטודלה מסתמן כנקודת החיכוך והעימות העיקרית באזור. לי הוא מזכיר נהר בסוואנה שאליו מגיעות חיות מסוגים שונים להרוות את צימאונן בכל שעות היום. מגיעים אליו הפילים הגדולים והחזקים — ראשי המחאה והקבוצות הקרובות אליהם — וגם קבוצות יותר קטנות, ואפילו יחידים. כך או כך, וכמו שקורה לחיות ששמות את נפשן בכפן כשהן מגיעות לגדות הנהרות באפריקה, אחת לכמה שעות השוטרים יוצאים לציד ומתנפלים באלימות על הנוכחים.
כשהגשם מתחזק אני תופס מחסה בבית קפה קטן. אני פוגש בו את תמר רייך (60), שבעברה עבדה במשרד החוץ. נראה שאלימות השוטרים מטרידה אותה מאוד. "אני אשת מרכז והערכים של השמאל לא דיברו אליי", היא מסבירה. "תמיד ראיתי שמפלגות ימין שמגיעות לשלטון מתמרכזות, כי אין מה לעשות, יש מציאות. לכן היה חשוב לי מאוד לדבר עם השוטרים ולהסביר להם שאין כאן ימין או שמאל אלא אדם שלא מציית לחוק".
5 צפייה בגלריה
מפגינים בקריית הממשלה בירושלים, יום חמישי, בעת פיטורי רונן בר. "לקחתי חופשה מהעבודה עד שהממשלה תתחיל להתנהג בצורה שפויה"
(צילום: AP)
חמישי, 19:30, קריית הממשלה. הגשם והטילים נגד המפגינים
בשלב הזה מזג האוויר כבר חסר רחמים אבל עוד המונים מגיעים להפגנה מול קריית הממשלה, ושם מתכנסים באותו זמן השרים כדי להדיח את ראש השב"כ. באמצע הצעדה, ברחוב רד"ק, נשמעת אזעקה שהופעלה עקב שיגור טיל מתימן. המפגינים מתפזרים במהירות ואני מוצא את עצמי בחדר מדרגות של בניין שבו יושבים גם דייריו. מפגינה עם מגפון וכיסוי ראש מתיישבת על המדרגות לצדם ואחת מהדיירות מעירה: "סוף סוף אני רואה את הפנים של האשה שעושה לנו רעש במגפון". המפגינה מחייכת ומזמינה את השכנה להצטרף, אך היא מסרבת בנימוס ומצביעה על שני הזאטוטים שיושבים לצדה.
כשאנחנו מגיעים לקריית הממשלה הגשם חזק עד כדי כך שהדוברים נאלצים לעלות לבמה כשהם מלווים במישהו שמגונן עליהם במטרייה. דן מרידור, מנסיכי הליכוד של פעם, ובנו של אליהו מרידור, שהיה מזכיר ממשלתו של מנחם בגין ומאוחר יותר שימש סגנו של ראש הממשלה יצחק שמיר, מזכיר לכולם בנאומו ששמיר היה זה שהדביק לנתניהו את התואר "מלאך חבלה" כבר לפני עשורים. דבריו חריפים. ביבי מביא לחורבן המדינה והדמוקרטיה בסכנה, הוא קובע.
הגשם מתחזק עוד יותר, ויאיר גולן עולה לדבר — בלי מטרייה. בצד אני פוגש את רדמן, רטוב עד לשד עצמותיו. הוא מזכיר לי שהוא כבר יותר משנה ברחובות. "כבר מזמן אני קורא לכולם לצאת, ורק עכשיו הם התעוררו. זה חבל", הוא אומר.
5 צפייה בגלריה
רזניק (מימין) וחביב. "נרדוף את נתניהו עד שיירד מבמת ההסטוריה", אומר רזניק
(צילומים: ארי ליבסקר, אוראל כהן)
ראשון, 14:00, פארק העצמאות. "נחרפן את שרה גם כאן"
ביום שישי ההפגנות ממשיכות כרגיל, ובשבת אני שוב מגיע לכיכר הבימה שמלאה עד להתפקע במפגינים, שגודשים גם את הרחובות המובילים אליה. הציבור התעורר ועמו גם מחאת ההייטקיסטים. לבמה עולה מיכל צור, יזמית הייטק ותיקה, ממייסדות סאיוטה, קלטורה ו־Remepy: "אני כאן כדי להגיד שגם ההייטק מתגייס לשמירה על שלטון החוק", היא מצהירה. כשהיא יורדת מהבמה אני שואל אותה אם ברגע שהממשלה תקבל את פסיקת בג"ץ — אם תהיה כזאת — נגד הפיטורים, יפסיקו אנשי מחאת ההייטק להפגין. "כן", היא אומרת, "המטרות שלנו הן יציבות ושלטון החוק. ברגע שיש ציות לבג"ץ יש שקט תעשייתי — וזה מה שאנחנו רוצים".
למחרת, ביום ראשון בקריית הממשלה שבה התכנסה הממשלה כדי להדיח את היועצת המשפטית שלה, גלי בהרב־מיארה, כמות המפגינים באזור גדולה אפילו יותר מזו שהיתה בו ביום חמישי. אחר הצהריים הגעתי שוב למאהל בפארק העצמאות, אך לא היה לו זכר. עיריית ירושלים ביקשה לפנותו והמפגינים העבירו את אוהליהם לרחוב עזה והתיישבו על הכביש. הרחוב היה דחוס וצפוף מאי פעם ואלו היו השעות המתות יחסית.
מנחם רזניק, ממארגני מחאת קיסריה, חזר להפגין עם חבריו מול ביתו של נתניהו כחודש לאחר פרוץ המלחמה והוא נראה מעודד: "אני יודע בפירוש ששרה התחרפנה מאיתנו. היא לא יכלה לסבול שאנחנו מפגינים לה מול הבית, וזה מה שאנחנו מתכוונים לעשות פה. אנחנו נרדוף את נתניהו יומם ולילה, עם בג"ץ או בלי בג"ץ, כי הוא תמיד יחזור עם אותם ניסיונות. אנחנו נרדוף אותו עד שהוא ירד מבמת ההיסטוריה ויניח לנו לנפשנו".
