טליה, למה דווקא כדים מעור?
הכדים שלי מזכירים כדי חרס, ומרגש אותי שלרוב אנשים לא מיד מזהים שהם עשויים מעור. רציתי שזה יתעתע באנשים, יראה להם עור בתצורה שונה מאיך שמכירים אותו, ויגרום להם לחשוב על מה הם בעצם יודעים על החומר הזה. אני יוצרת מהעור צורות תלת־ממדיות, כמו פיסול באמצעות מתיחה, ולא באופן המסורתי שמתייחס לעור כטקסטיל ויוצר ממנו באמצעות גזרות ותפירה. אני משתמשת בעור שעבר עיבוד צמחי (Vegetable Tanning) — שיטה קדומה לעיבוד עור בתערובת קומפוסט, שמעניקה לו טקסטורה שמצליחה להחזיק צורה, לא רכה וטקסטילית כמו עורות בעיבוד אחר.
איך את מייצרת את הכדים?
אני מתחילה את העיצוב בסקיצה ואז מייצרת קובץ תלת־ממד של הכד, ומדפיסה במדפסת תלת־ממד תבנית בצורה של חצי מהכד, שאותו ארכיב משני חלקים סימטריים. את התבנית אני מושיבה על בסיס עץ, שעליו תורכב גם מסגרת עץ בצורת קו המתאר של הכד.
בשלב הבא אני חותכת שתי חתיכות מהעור לפי גיזרה, מרטיבה אותן ואז מותחת אותן על התבנית, מרכיבה מעל את מסגרת העץ כך שהעור כלוא בין הנפח לבין המסגרת, ואז מותחת אותו ומקבעת אותו לבסיס עם צבתות של סנדלרים, מסמרים וכליבות. אחרי יום וחצי אני מרימה את המסגרת ואחרי עוד חצי יום מוציאה גם את המסמרים.
אחרי הייבוש הסופי אני חותכת את השוליים של הכד בסכין יפנית, ומדביקה את שני החלקים שלו עם דבק סנדלרים. בעזרת סכין מיוחדת אני מגלפת את הפינות של החיבור כדי לעגל אותן, ודוחסת את הקצוות כדי להגיע למגע חלק וברק מסוים. בעזרת מקל ליטוש שפה (Edge Polishing Stick) אני מלטשת את הקצוות, ואז מורחת על הכל משחה שדוחסת את סיבי העור ובעצם סוגרת אותו.
את התחתית של הכדים אני מכינה מתבנית שלישית באותו אופן שאני מכינה את גוף הכד, ועל התחתית אני כותבת את השנה שבה הוא יוצר — כי אחד הדברים שמיוחדים בעור בעיבוד צמחי הוא שהוא משתזף עם הזמן ומשנה את הצבע שלו, גם אם אין לו חשיפה ישירה לשמש. מספיק אפילו אור של פלורוסצנט.
יש כדים מיוחדים שיצרת?
אני עושה לפעמים מניפולציות בעור: יש מניפולציה טבעית, שבה אני מצמידה ברזל לעור הרטוב ונוצרת חלודה שנטמעת בעור; ויש מניפולציה טכנולוגית, שבה אני עושה חיתוכי לייזר בעור ושורפת אותו באש ישירה, מה שגורם לחיתוכים להתכווץ ולהתקפל וליצור דוגמה.
פעם אחת גם עשיתי מניפולציה אנושית לעור — הבאתי כד למקעקעת שקעקעה עליו. היה מסקרן לשמוע ממנה על ההבדל בעבודה מול עור אדם. היא אמרה שהעור של הכדים יותר דחוס, וכנראה בגלל העיבוד שלו הסיבים יותר צפופים והמחט צריכה לעבוד יותר קשה.
איזה חלק במלאכה שלך מסורתי?
כל המלאכה מבוססת על עבודה מסורתית וכלים של רצענים וסנדלרים. הטכניקה שאני משתמשת בה למתיחת העור נקראת wet forming, ובעבר היו משתמשים בה להכנת שריונות. בבית שבו גדלתי יש הרבה כבוד למסורת, כך שהמטרה שלי היא לא לשבש את המסורת ולקחת עליה בעלות, אלא להמשיך את הדרך של קודמיי ולהאיר אותה. כך אני מרגישה גם כשאני יוצרת את הכדים.
אילו מגבלות יש בשיטה הזו?
העור מכתיב לי את כללי המשחק. היה כד שרציתי לעשות אותו רחב עם צוואר ממש צר וארוך. אבל כשמתחתי את העור, זה לא הלך טוב והכל היה מלא בכווצ'וצ'ים. אמרתי: "אוקיי, הוא לא אוהב את זה, אני צריכה לשנות את הצורה". הדיאלוג הזה מרתק אותי.
בניגוד לאופנה המהירה, שמייצרת בגדים חדשים בכמויות לכל עונה ואירוע, הכדים שלי איטיים — בעל כורחם ובעל כורחי. כל ניסיון שלי לזרז את תהליך הייצור שלהם נכשל. בכל פעם שהייתי בלחץ של זמן, וניסיתי לזרז את התהליך עם רוח או חום, נשארו על הכד כתמי מים. זה כאילו העור כעס עליי ואמר לי: "אל תעשי את זה יותר בחיים".
מתי התחלת לעבוד בעור?
למדתי עיצוב תעשייתי, ובאחד הקורסים התבקשנו למצוא בעל מלאכה וללמוד ממנו. תמיד רציתי לעבוד עם עור, אבל ידעתי שלא רציתי לעשות עוד תיק או נעל. אז הלכתי ללמוד מרצען ששמו מאיר אלבז, שבין השאר מייצר נרתיקים לנשק בשיטת Wet Forming, ואצלו קיבלתי ביטחון ביכולת לקחת את החומר קדימה ולהשתמש בו בצורה שלא רגילים לראות. כך נולד הרעיון לייצר כדים.
שם התחלתי תהליך ממושך של מחקר באינטרנט וסרטונים מיוטיוב, עקבתי אחרי אנשים מעניינים מהתחום הזה, קראתי על היסטוריה של עיבוד עורות מסוימים, ועשיתי הרבה ניסוי וטעייה, עד שיצא לי טוב. ובסוף זה הפך לפרויקט הגמר שלי בתואר.
אחרי שכבר ממש נכנסתי לתחום, אבא שלי אמר לי שהמשמעות של שם המשפחה שלי היא "זאב קטן", מה שאולי מעיד על כך שהיו לנו במשפחה מעבדי עורות. זה יכול להסביר את המשיכה הפנימית שלי לחומר הזה.
היום יש הרבה ביקורת על שימוש בעור.
אנשים אוכלים המבורגר וסטייק, ואילו כאן מדובר בחומר גלם שהוא תוצר לוואי של תעשייה אחרת. ואם לא נשתמש בו, הוא פשוט ייטמן באדמה. מבחינה אקולוגית עדיף שנשתמש בעור הזה, מאשר שיישאר פסולת מזהמת — ובפרט בעור שאני משתמשת בו, שהוא בר־קיימא.
מה ידידותי לסביבה בעור שאת משתמשת בו?
העור מוגדר בר קיימא, אם הוא עומד בשלושה קריטריונים: שיטת עיבוד שלא משתמשת בכימיקלים מזהמים, אלא בחומרים צמחיים, בדומה לאופן שבו האדם הקדמון עיבד את העורות שלו; העורות חייבים להיות תוצר לוואי של תעשיית הבשר והחלב; והם חייבים להיות 100% מתכלים.
אם נשווה את זה לעור טבעוני, הרי שבעור טבעוני לוקחים צמח, כמו קוקוס או קקטוס, ומחברים לו הרבה מאוד פלסטיק, כי הוא לא מצליח להחזיק את עצמו לבד. אז מרוב שמנסים שלא להשתמש בבעלי חיים, בסופו של דבר מייצרים חומר מזהם ולא מתכלה.
סיפרת שגדלת בבית שמכבד מסורת. זה בית של מעבדי עור?
לא, אני דור שלישי למשפחה של צורפים — סבתא שלי ושני ההורים שלי צורפים, וגם אני מתעסקת בזה. אני זוכרת בתור ילדה את אבא שלי עובד וכולו נהיה שחור, אבל ביד שלו הוא מחזיק טבעת זהב נוצצת. בתור ילדה אני זוכרת שחשבתי: "בוא'נה, איך מהידיים השחורות האלה יצא דבר כזה נוצץ ויפה ונקי?". אני מרגישה שככה זה גם גם אצל בורסקאים, הם עובדים מאוד קשה ומתלכלכים לגמרי כדי להוציא מוצר יוקרתי. אני אוהבת להיות גם וגם — לא רק בנוצץ ולא רק במתלכלך, איפשהו באמצע.
