מה עושים בוותיקן כשהאפיפיור מת במפתיע מהתקף לב? זו נקודת המוצא של "עד שיצא עשן לבן" ("Conclave"), שעלה בשבוע שעבר לאקרנים. הסרט, שמועמד לשמונה אוסקרים, ובהם הסרט הטוב ביותר, מלווה את מועצת הקרדינלים בזמן קרבות הירושה בין הפלג השמרן לפלג הליברלי (יחסית כמובן) בצמרת הכנסייה הקתולית, על רקע התככים, המזימות והחששות לעתיד.
המתמודדים העיקריים על הכס הקדוש הם שני שמרנים, מתון אחד וליברל אחד: טדסקו האיטלקי, שרוצה להחזיר את התפילות לשפה הלטינית במקום השפות המדוברות, ולהפוך את הכנסייה הקתולית בחזרה לגוף בדלן ומכונס בעצמו; אדיימי הניגרי, שיחסו לנשים אינו מכבד והוא מתנגד לנישואים גאים; טרמבליי הקנדי, שעסוק יותר במזימות כדי להבטיח את מקומו מאשר בערכים; ובליני האמריקאי, מקורבו של האפיפיור המנוח, שמכיר בקיומה של הקהילה הגאה, מכבד דתות ודרכי אמונה אחרות ומבקש לקדם זכויות נשים. לתוך הקלחת הזו נכנס בהפתעה גם בניטז, כומר ליברלי צעיר יחסית, שאף אחד בוותיקן אינו מכיר, אך מציג הוכחות לכך שהאפיפיור הקודם מינה אותו לקרדינל.
באחד מרגעי השיא בסרט מחבל מתאבד מתפוצץ בוותיקן, הורג רבים ופוגע בקפלה הסיסטינית. טדסקו נושא נאום מיליטנטי שבו הוא מאשים את הדת המוסלמית בפיגועים, ואת התפיסה המכילה לדתות אחרות של הכנסייה כזו שמאפשרת אותם. העמדה הליברלית, לדבריו, מחלישה את הכנסייה מבפנים. כשטדסקו מגיע לטונים גבוהים וצועק שצריך לצאת למלחמה, להגן על הדת הנוצרית והערכים המסורתיים ולהחזיר עטרה ליושנה, בניטז קוטע את דבריו. "מה אתם יודעים על מלחמה?" הוא שואל את בכירי הכנסייה שבחדר. הוא עצמו, שהיה מינוי סודי של האפיפיור באפגניסטן ופעל כארכיבישוף בקונגו, דווקא יודע דבר או שניים על החיים באזורי סכסוך ואלימות ואיך זה להיות מיעוט דתי במדינה זרה. בניטז מציע לקולגות שלו להמשיך לדגול בגישה מכילה ולא להגיב באלימות לאלימות. הוא מציע שאנשים שלא ראו את זוועות המלחמה בעצמם, או לפחות לא שילמו את המחיר עליה, יימנעו מקריאות לקרב וינסו לבנות גשרים מחדש, במקום להרוס נוספים.
מעטים הצופים שיופתעו לגלות שהתככים והסכינאות המדומיינים בסרט נאמנים לאלה שמתרחשים במציאות. כך למשל, האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס, הנחשב ליברלי, ספג האשמות שווא חמורות על טיוח התעללות מינית בתגובה לעמדותיו היוניות. הוא, מצדו, גירש מהכנסייה ארכיבישוף איטלקי ימני קיצוני, ובמקביל דאג למנות אנשים עם דעות דומות לשלו לעמדות מפתח, כדי להגדיל את הסיכוי שלאחר מותו ימונה לו ממשיך דרך בדמותו, ולא מישהו שיבקש לבצע מהפך שמרני.
כשהכנסייה מתבצרת בשמרנות חמורה, היא מאבדת הרבה יותר. לא במקרה פרנציסקוס הליברלי מונה אחרי שהתפוצצו פרשות התקיפות המיניות בארצות הברית וחטיפות הילדים בקנדה
מה שעשוי להפתיע את רוב הצופים הישראלים הוא שהדעות הליברליות המושמעות בסרט אינן רחוקות מעמדותיו של פרנציסקוס, שהביע גישה מכבדת כלפי להט"בים, קידם זכויות נשים בתוך הכנסייה, פעל להגברת מודעות ומציאת פתרונות למשבר האקלים וידוע כמתנגד נחרץ לעונש מוות.
הגישה המתירנית (יחסית) של פרנציסקוס נחשבת שנויה במחלוקת בתוך הכנסייה, אבל אם נתעלם מהשיקולים המוסריים — ההיסטוריה מלמדת שאסטרטגית, עדיף לכנסייה להכיל כמה שיותר גוונים של אפור. אחרת, כשהיא מתבצרת בשמרנות חמורה, היא מאבדת הרבה יותר. כך למשל, מאז שנות השישים הוותיקן התאפיין בשמרנות יתרה שבאה כמעין תגובת־נגד למהפכה המינית והתרבותית של ילדי הפרחים. ובשנות התשעים, כשהלכו והתרבו הפרסומים על כמרים שהתעללו מינית בילדים, הכנסייה הגיבה בהכחשות גורפות ומתקפה על המבקרים. עד שב־2002 ממדי התופעה העצומים התבררו ולא היה אפשר להכחיש עוד: בעשרת המרכזים הגדולים של הכנסייה הקתולית בארצות הברית נמצאו 234 כמרים שהואשמו בהתעללות מינית בילדים, במקרים שטויחו במשך 50 שנה. באותם ימים כמרים קתוליים היו שם נרדף לפדופילים, וקתולים לשעבר נהפכו לאחת הקבוצות הגדולות ביותר מבחינת שיוך דתי בארצות הברית.
כתם נוסף על הכנסייה הקתולית היה פרשת הילדים החטופים בקנדה: בין השנים 1867–1996 המדינה חטפה יותר מ־150 אלף ילדים של קנדים ילידיים לפנימיות, שרובן נוהלו בידי הכנסייה הקתולית, שם המירו את דתם בכפייה לנצרות ואסרו עליהם לדבר בשפת אמם. רבים מהילדים סבלו מהתעללות פיזית, רגשית ומינית בפנימיות, ולפחות 4,000 מהם מתו. ב־2008 ממשלת קנדה התנצלה באופן רשמי על העוולות והודתה בהיקפים הנרחבים של ההתעללויות.
על הרקע הזה אפשר להבין את מינויו לאפיפיור ב־2013 של פרנציסקוס, שהכיר בצורך לקחת אחריות על פשעי העבר של הכנסייה. כחלק מהמהלכים שלו להפגין את השינוי לטובה במוסד שהוא מנהיג הוא התנצל על חלקה של הכנסייה במותם של הצעירים הקנדים ועל הפגיעות המיניות בתוך הכנסייה, והוא מנהיג גישה של אפס סובלנות לכך.
ביקורות קולנוע במגזינים קתוליים מבקשות להתייחס ל"עד שיצא עשן לבן" בחשדנות, בטענה שיש לו אג'נדה פרוגרסיבית ברורה. אך האמת היא שיותר משהוא תומך בעמדה כזו או אחרת, הסרט יוצא נגד מנהיגים שמתבצרים בדעתם המקורית, במקום להיות קשובים לקהילה שלהם ולצרכים שלה, שמשתנים עם הזמנים. הדיקן לורנס שמנהל את בחירת האפיפיור, שב ומצהיר בפני הקרדינלים שהחטא האולטימטיבי הוא ודאות. הוא מהלל את היכולת להיות בעל ספקות, כי ביטחון יתר, גם באמונה וגם בכלל, הוא תכונה מסוכנת למנהיג, שלרוב מעידה גם על תככנות, אנוכיות ותאוות קרב. מנהיג טוב הוא כזה שמתבונן בסיטואציה ולומד אותה לפני שהוא מחווה דעה, כזה שניסיון החיים העשיר שלו לא הפך אותו ליהיר, אלא לאדם עניו.
