.
.
סיכומי השנה העברית החדשה במוזיקה הם הזדמנות מצוינת להבין איך היוצרים, תחנות הרדיו והמאזינים הגיבו למלחמה. כך למשל הבחירה ב"חרבו דרבו" של נס וסטילה לשיר השנה בגלגלצ, במצעד שמבוסס על דירוגי מאזינים, מספרת על כך שהעם נמצא כעת בתקופה חדורת רוח קרב ורצון בנקמה. לעומת זאת, במצעדים שנסמכו על שקלול השמעות וסטרימינג במהלך השנה כולה, כמו אלה של כאן ג' ומדיה פורסט, הפסגה נכבשה בידי שירי העצמה לאומית כגון "הוריקן" של עדן גולן ו"עם ישראל חי" של אייל גולן. שירי שבר אישי, כמו "לצאת מהדיכאון" של יגל אושרי, ושירי הדחקה, כגון "נאדי באדי" של שחר טבוך ואגם בוחבוט, נדחקו למקומות נמוכים יותר בשני המקרים.
אבל הדבר הכי בולט ברשימות הסיכום הוא דווקא מה שנעדר מהן, וזה הפופ הנשי. קחו למשל את כוכבת הפופ הגדולה במדינה — נועה קירל. אם בשנה שעברה שניים מתוך עשרת השירים המושמעים בתחנות הרדיו היו שלה ("פנתרה" ו"יוניקורן"), הרי שהשנה היא לא הצליחה להשחיל אפילו שיר אחד לרשימת 50 השירים המושמעים. וקירל לא לבד: בעשרת השירים המושמעים ביותר השנה, יש סולו נשי אחד ("הוריקן"), הרכב גברי אחד שמארח אשה ("תחזור" של הפרויקט של עידן רייכל עם רוני דלומי) ודואט אחד בין גבר לאשה ("יהיה טוב" של יסמין מועלם ועומר אדם, בביצוע חי שעקף בהרבה את המקור הסוליסטי של השיר).
גם מדירוגי המאזינים נעלמו הנשים: בעוד בתשפ"ב נשים כיכבו בשמונה מתוך עשרת השירים הגדולים בגלגלצ (ורק שניים מתוכם היו דואטים), השנה הן צנחו לשלושה (ומתוכם שני דואטים). שיר הסולו הנשי הבא, אחרי להיט האירוויזיון של גולן (מקום 2), נמצא הרחק הרחק במקום 26 ("אם אתה שלי" של אודיה).
.
נשים בלטו השנה בסיפורי גבורה מול מחבלים, במלחמה בעזה ובלבנון, במחאה למען החטופים ובדיפלומטיה הבינלאומית. ובכל זאת בפסקול התקופה הן מוגבלות לתפקידים המסורתיים, כינור שני לחייל
השינויים הללו מעידים על האופן שבו המלחמה עיצבה את תרבות הפופ. לפני 7 באוקטובר התפקיד של הפופ הישראלי היה להציג את הצדדים היפים והמתקדמים ביותר בתרבות: כוכבות כמו קירל, נונו ואנה זק, עם הסאונד האלקטרוני החדשני שלהן, היו חלק אינטגרלי מ"ישראל השפויה" – הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שעומדת תמיד בחזית ההייטק; יסמין מועלם ואודיה הביאו גרסה פמיניסטית־עדכנית לנשיות המזרחית־מסורתית; ואגם בוחבוט ונס הציגו נשיות צעירה שלא דופקת חשבון לאף אחד.
ואז הגיעה המלחמה, ובן רגע התפקיד של כוכבות פופ התהפך: כבר לא חשוב לנו להרגיש אמריקה ולשדר זאת לעולם (שממילא נגדנו). עכשיו אנחנו צריכים שהרדיו יהדהד לנו את רגשותיו של עם שחי את כאבי המלחמה. ובתקופות כאלה הגברים משתלטים על הפסקול: הם אלו ששרו באופן בלעדי מתוך שדה הקרב ("פה מסוכן עכשיו, רק רוצה להאמין שהכל יהיה בסדר" שר מ' המסתערב בלהיט "אני חוזר"); כמי ששירתו בקרבי, הרדיו מניח שיש להם יותר יכולת לעודד אותנו ולשכנע אותנו שנתגבר, כי הם "מבינים עניין" ("לצאת מדיכאון" של יגל אושרי ו"מולדת" של חנן בן ארי); ובשירים שאמורים להטעין את העם ברוח קרב ("חרבו דרבו") יש ציפייה למנה של אגרסיביות גברית.
גם כשגברים שרים על נשים, הן נדחקות למקומות פסיביים: משענת רגשית לגיבור מעצם קיומן ("ורק את ראית אותי עם הלב שלך" מתוך "אין לי מקום אחר" של איתי לוי); קורבנות המלחמה ("תרקדי" של אושר כהן); ומושא לגעגועים או משוכה שיש להתגבר עליה ("רוז" של פאר טסי).
וגם כשנותנים לנשים לפתוח את הפה, התפקידים הפסיביים נשמרים: הן מתגעגעות לחייל שבחזית ("הכל עוצר מלכת כשאתה לא כאן", מתוך "תחזור" של הפרויקט של עידן רייכל עם רוני דלומי); מנחמות אותו כשקשה ("יהיה טוב" של מועלם); או מגלמות בעצמן את המולדת הדואבת כולה ("הוריקן" של עדן גולן).
אפילו נס, החצי הנשי מהצמד שחתום על שיר המלחמה של השנה, סובלת מחוסר איזון במקום שהיא תופסת ב"חרבו דרבו" - בעוד לסטילה מותר להיות נקמני ואלים ללא ריסון בבתים שלו ("חבורת עכברים פאקרים", "עושים עליי אבו עלי יא טמבלים, נשבע לא תהיה מחילה"), הבית של נס — שתופס רק 30 שניות מהשיר — מסתכם בקלישאות סקסיסטיות: מהקריאה לקרב ("תכינו את התחת כי זה חיל האוויר") ועד חיזוק החיילים ("כל הבנות דופקות לחיילים מבטים, וההוא מהחדשות פתאום נראה לי חתיך").
האזנה ללהיטי המלחמה משדרת רגרסיה לימים של תפקידי מגדר דיכוטומיים. זה מפתיע ומאכזב בייחוד כי המלחמה הנוכחית פרצה, בין השאר, כי לא הקשיבו לקולן של החיילות בחזית, ומשום שנשים עמדו השנה בחזית המאבקים: בסיפורי הגבורה מול מחבלים, במלחמה בעזה ובלבנון (כחמישית מהכוחות הקרביים הם לוחמות), במחאה למען שחרור החטופים ובדיפלומטיה הבינלאומית. יש אינספור סיפורים וקולות נשיים שאמורים להישמע ולהיות חלק בלתי נפרד מהמורשת של המלחמה. ובכל זאת בפסקול התקופה הן מצומצמות לתפקידים המסורתיים של אמהות ובנות זוג, תמיד כינור שני לחייל.
ודווקא היו נשים שניסו להשמיע קול אחר, פשוט הן לא זכו לבמה מספקת: השירים "היי אחות" של איה זהבי פייגלין ו"שלום אחות - 342 יום" של איה כורם מנהלים דיאלוג דומה עם החטופות שעדיין לא חזרו, וחיות במשך שנה מציאות שקשה לדמיין. בשני השירים הדוברות ממתינות לשובן של החטופות, שאינן מכירות אישית — אך ההמתנה אינה פסיבית או שולית. זהבי פייגלין מקווה שהשיר יגיע לנמענת שלו כדי לטעון אותה בכוחות ("אנחנו עוד נחזור לרקוד / אחות להאמין בלב הטוב"), ואילו כורם מבהירה שכולנו סובלים ומתייסרים כל עוד החטופות והחטופים לא חוזרים הביתה — ובכך ממענת את השיר גם למקבלי ההחלטות, ללחוץ עליהם לפעול למענם ולמען כולנו.
הגיע הזמן שהרדיו יישר קו עם הזמנים, וישקף את הנשיות הישראלית על מגוון רבדיה. כי עם כל הכבוד לשורה וחצי בשיר "גיבורי־על" של התקווה 6 (ויש כבוד ל"מנהלת הסניף הקשוחה מהבנק, היא סמג"ד ביהודה ושומרון" וגם ל"דוגמנית הפרמדיקית") — השנה היא 2024 ולכולנו מגיע יותר.
