איתי לוי עצבני. מלך שירי הפרידות של הפופ הים־תיכוני נהג לשיר על עצב ("מה נהיה עם הכאב שלי, הוא לא מפסיק לגדול בלב שלי", מתוך "אחרי הכל מתגעגע") ועל התגברות ("החומות שלך סגרו על כל מה שבניתי, שתיתי וסידרתי לי מקום חדש בלב", מתוך "שתישרף האהבה"). אבל ב"מערב ראשון", הלהיט החדש שלו, הוא עובר לרגשות קשוחים ממש, ובהם שנאה, נקמנות, סגירת חשבונות ואפילו שמחה לאיד: "הלוואי שיפגעו בך כמו שאת, כמו שאת פגעת לי בלב. בלילה במיטה את תרגישי מה זה כאב. אני אוהב אותך, אוהב אותך אבל גם שונא את השריטות שלך. בהוא שלך אני לא מקנא".
לכאורה, אין כאן משהו חסר תקדים בפופ הרומנטי. אחרי הכל כוכבות הענק של הפופ העכשווי — מביונסה, דרך טיילור סוויפט ועד אוליביה רודריגו — יצרו אינספור להיטים שבהם קיללו את בן הזוג, איחלו לו זוועות, חשפו את חולשותיו לעולם ולעגו לו. אבל שינוי הטון בשירים של לוי, יותר משהוא מעיד על יישור קו עם הפופ העולמי, משקף בעיקר את השפעתה הכבדה של המלחמה על היומיום של הישראלים.
לוי אינו לבד. הפלייליסט של התקופה מלא בשירי הוא־והיא שמוצפים בדימויים מיליטריסטיים, מלאים ברגשות של מיאוס, כעס ואפילו איחולים לנקמה אלימה, ומציירים את האקס/ית כאויב שהוא התגלמות הרוע, אדם ששואב הנאה מלהסב לנו כאב. כך למשל, ב"בנות כמוני לא בוכות" נועה קירל שרה על אקס ש"עושה לך טוב על האגו לראות את הדמעות כמו גשם שוטף. אמא אמרה לי מי שעושה לך רע שיישרף"; ב"עוד לא נגמר" אושר כהן חושב על האקסית שלו ש"עושה לך טוב לראות אותי גמור בלעדייך"; ב"אקדח" עומר אדם אומר על האקסית "אני חיפשתי שלום, ואת רצית מלחמה"; וב"מגדלים" של נס וסטילה, סטילה שר "בא לך מלחמה, ואני לא מבין על מה, עם כל החברות שלך פתחת עליי חמ"ל" וטוען שהאקסית שלו "לא יציבה, מיטרללת כל יומיים".
בתקופה ממושכת של חוסר ודאות וסכנה נעים לשמוע שירי פופ שמספקים לנו טוב ורע מובהקים ומאפשרים לנו לכעוס בקול רם ובאופן בוטה על מי שפגע בנו, אפילו לשנוא אותו
זה לא מפתיע. בשגרת המלחמה שנוצרה כאן בעשרת החודשים האחרונים אנשים מאבדים את הסבלנות למורכבויות — הם רק רוצים שיפסיק לכאוב להם ושהעולם יבין את הצד שלהם. למי יש כוח להכיל את החלק שלנו באחריות למצב או את הכאב של הצד השני? באקלים של התקופה זה נחשב סיוע לטרור. וה"אין כוח" הזה זולג גם לתוך מערכות היחסים שלנו, מתבטא בפחות סבלנות גם כלפי האנשים שאנחנו חולקים עמם את חיינו, ולכן יש גם יותר מתחים ופיצוצים, ואפילו פרידות.
בתקופה ממושכת של חוסר ודאות, כשהישראלים שקועים בציפייה דרוכה ובלתי נגמרת להתקפת ענק שתגיע או לא תגיע, נעים לנו לשמוע שירי פופ שמספקים לנו סיפורים שבהם ברור מי הרע ומי הטוב, ושמאפשרים לנו לכעוס בקול רם ובאופן בוטה על מי שפגע בנו, אפילו לשנוא אותו מכל הלב. זה עוזר לנו להתמודד.
1 צפייה בגלריה
גוב. המלחמה לא רק הפכה אותנו לציניים יותר, אלא גם מאלצת אותנו ללמוד מהכאב שלנו
(צילום: עמית בן נון)
מי שמחפש ייצוג יותר מורכב של השפעת המלחמה על מערכות יחסים יכול למצוא אותו באלבומה החדש של עלמה גוב, "עולם שלי". מערכות יחסים מורכבות מילאו את שיריה של היוצרת הצעירה עוד באלבומה הקודם. כבר בשיר הפריצה שלה, "מה לעשות עם הזאב", היא היתה מודעת לכך שלהתאהבות שלה יהיה סוף מר ("מה לעשות כשאתה מסתובב, יהיה לי טוב ואז יהיה לי כואב"). ובאלבומה החדש היא כבר אחרי אותו סוף, אחרי שחוותה מקרוב את הכאב שלו ציפתה בשיריה המוקדמים.
בדומה ללוי, סטילה והאחרים, גם גוב מתמודדת עם הכאב בתחושות של כעס, האשמה ("נדמה ששכחת אותי, בגב סכין ננעצת", מתוך "שיר ורוד") ונקמנות ("אני רוצה להרוג את אבא שלך, שלא אהב אותך מספיק", מתוך "כאבים בחזה"). אבל יותר מאלה בולט באלבום תהליך ההתבגרות של גוב, מרומנטיקנית חסרת תקנה לאשה בוגרת יותר ומפוכחת. היא אפילו משתמשת במלחמה כדי לשקף את זה: "מסביבי המלחמה לקחה לי כל מה שהיה, עכשיו אני כבר לא ילדה", היא שרה ב"מחכה לזה" ומסבירה איך המלחמה מעצבת אותנו מחדש, לטוב ולרע — לא רק הופכת אותנו לציניים יותר, ורגישים פחות לאחר, אלא גם מאלצת אותנו להתמודד עם הכאב שלנו וגם ללמוד ממנו. וכמו שהיא שרה ב"ימים ארוכים": "לגרד ת'פצע וגם לאהוב את זה".
