מה שעות השינה שלך?
"אני משתדלת להיכנס למיטה עד 22:30 אבל לרוב לא מצליחה, ומתעוררת סביב 6:00. כשהייתי צעירה ישנתי טוב, אבל מאז 2008, כשבעלי לורי התאבד אחרי שסבל מהפרעה דו־קוטבית, התחילו אצלי בעיות שינה. הייתי מתעוררת ב־3:00 ולא מסוגלת להירדם שוב. קיבלתי מרשם לחצי כדור בונדורמין, וזה סידר לי את השינה. אחרי כמה שנים ראיתי כתבה בטלוויזיה על התמכרות לבונדורמין והבנתי שגם אני התמכרתי, כי בלעדיו אני לא נרדמת, אבל הרופא הרגיע אותי שאם כל השנים מספיק לי חצי כדור, הכל בסדר. יש לילות שבהם אני מתעוררת באמצע הלילה, בעיקר מלחץ, ואז אקח עוד חצי כדור במקום לבזבז שעה בניסיון לחזור לישון. ומאז 7 באוקטובר אני מתעוררת יותר באמצע הלילה".
מה קרה לך ב־7 באוקטובר?
"הייתי בבית בנירים, התחבאתי בממ"ד עם בני, אדם. הוא גר בתל אביב והגיע לבקר לפני טיול שלו לחו"ל, וגם לכבוד חג הקיבוץ ב־6 באוקטובר. המחבלים הגיעו למרפסת וניסו להיכנס. אדם מבין קצת ערבית ושמע שהם עוזבים כי קראו להם למקום אחר.
"אחרי 11 שעות החיילים הגיעו והובילו אותנו למועדון שבו רוכזו החברים. הייתי לבושה רק בכותונת, ישבתי על שני כיסאות כתר והתכסיתי במפת שולחן כי היה לי קר. פחדתי. רק למחרת ב־15:30 הסיעו אותנו למלון באילת".
באילת חזרת לשגרת שינה?
"כן. גם כשהחות'ים ירו טילים היתה לנו דקה וחצי להגיע לאזור המוגן, לעומת כמה שניות בקיבוץ, אז הרגשתי בטוחה יותר".
ואחרי המעבר לבאר שבע?
"גרתי כמעט 50 שנה על הקרקע, ועכשיו אני בקומה 21. אני מתגעגעת לשיח הוורדים האדומים ליד החלון שלי, ולקול הציפורים ולריח של הקיבוץ כשאני מתעוררת בבוקר. פה הנוף מחדר השינה הוא מגדלי באר שבע".
מה הריח של הקיבוץ?
"אדמה מעורבת בדשא קצוץ וחרא של פרות עם ניחוח חלב. 'או דה נירים'. כאן אני מתעוררת לריח של אגזוזי אוטובוסים, מתכת ובטון. גם אין ציפורים בקומה 21. היתרון היחיד הוא שהחדר פונה מערבה ויש בריזה טובה, אז אני לא צריכה להפעיל מזגן בחדר השינה בלילה".
ישנת בנירים מאז 7 באוקטובר?
"מאז מרץ אני חוזרת לקיבוץ בכל שבוע כדי ללוות עיתונאים, מובילי דעת קהל ותורמים פוטנציאליים, אבל אני כמעט לא ישנה שם. זה סוג של תרפיה בשבילי. באפריל אדם בא לבקר בקיבוץ כדי לסגור מעגל ולעבד את מה שעבר. באנו יחד, ובפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר ישנתי בחדר השינה שלי".
יש לך ריטואל לפני השינה?
"אני קוראת בקינדל חמש דקות עד חצי שעה, ונרדמת איתו. כאן אין לי טלוויזיה בחדר השינה כמו בקיבוץ, אז נחסך ממני הרגל לא בריא".
יש חלומות שאת זוכרת?
"לא מזמן חלמתי על חברתי הטובה ג'ודי (ויינשטיין חגי) מניר עוז, שנחטפה ונרצחה ב־7 באוקטובר. מדי פעם אני חולמת על לורי, שבדרך כלל מופיע בבגדי העבודה שלו. החלומות כל כך צלולים. לא קורה בהם שום דבר מיוחד, הם פשוט נמצאים, עד שאני מתעוררת. זה כמו לאבד אותם בכל פעם מחדש.
"בסוף אוקטובר השתתפתי בוושינגטון בפגישות עם חברי קונגרס וסנאטורים. בלילה הראשון ישנו במלון מפואר בניו יורק, ובאמצע הלילה שמעתי צבע אדום וזינקתי מהמיטה. לבשתי את החלוק ורצתי החוצה למסדרון ריק, ורק אז הבנתי שחלמתי את האזעקה".
מה את עושה כשאת קמה בבוקר?
"בודקת את הטלפון. אני ישנה עם הטלפון לידי, להתעדכן לפני השינה, ואם אני מתעוררת בלילה אני רוצה לבדוק אם קרה משהו. נהייתי אובססיבית בצורך להתעדכן, וכמובן זה לא תורם לשינה טובה. כשאני יוצאת מהמיטה אני מדליקה טלוויזיה, מכינה כוס קפה ורואה חדשות. אני משתדלת לעשות כמה תרגילי יוגה לעזור לכאבי הגב שלי, אבל לפעמים, עוד לפני שהתלבשתי, אני נשאבת לאינטרנט, למיילים ולמדיה החברתית — ואז הלך לי הבוקר".
מהם הצילומים על הקיר מאחורי המיטה?
"כשעברתי לדירה בבאר שבע סירבתי לתלות תמונות על הקיר, מין אמירה שאני רק כאן באופן זמני. אבל השתתפתי בקורס פוטותרפיה לחברי נירים, ואלו עבודות הסיום שלי. בשני הצילומים יש חשיפה כפולה של תמונה שלי כילדה, פעם עם סלפי של הנכדה שלי ופעם עם תמונה עכשווית שלי".
מה מונח על השידה שלך?
"נייר דבק וטוש. אחרי שאני מתלבשת אני חותכת פיסת נייר דבק, רושמת עליה את מספר הימים שחלפו מאז 7 באוקטובר ומדביקה על החולצה. זה מזכיר לי את מספר הימים שהחטופים בשבי, מספר הימים שאני לא גרה בבית, ומספר הימים שהחיילים שלנו נלחמים ומתים בעזה. זה מספר הימים שהחיים שלי בפאוזה. יש גם דיסקית שקניתי באילת, שעליה חרטתי את השמות של ג'ודי ובעלה גדי (חגי) שנרצח גם הוא. יש שעון מעורר, מטען למכשיר השמיעה ורמקול בלוטות שאני לא משתמשת בו. יש שעון שהשתמשתי בו לשחייה בנירים כדי לספור בריכות, ומקלות ריח Vanilla Pink Pepper, שהייתי משתמשת בהם בבית בנירים".
jonbloomphoto@gmail.com
