.
.
המערכה בצפון
תקשיבו לנסראללה
"צה"ל תקף 800 מטרות של חזבאללה", "חזבאללה יקבל מכה ועוד מכה עד שיבין", "השבוע הקשה בתולדות חזבאללה", "יעדינו ברורים ומעשינו מדברים בעד עצמם" — אלה רק חלק מההצהרות הלוחמניות שהשמיעו השבוע הרמטכ"ל הרצי הלוי, שר הביטחון יואב גלנט וראש הממשלה בנימין נתניהו.
כל מי שחי במדינת ישראל בשנה האחרונה ודאי תוהה איפה היו כל ההצהרות הללו, ובעיקר המעשים שמאחוריהן, בכמעט שנה שבה תושבי הצפון שלא פונו מבתיהם נאלצו לחיות תחת מטחי רקטות וכטב"מים בלתי פוסקים. נתניהו וממשלתו סומכים על זה שבני ישראל הם עם קשה עורף עם זיכרון קצר.
אבל הבעיה חמורה מכך: בשלב הזה בישראל היו כבר צריכים להבין שיש להתייחס לדברי אויבינו ברצינות. כשחסן נסראללה מאיים שתושבי הצפון לא יחזרו לבתיהם כל עוד הלחימה בעזה תימשך, צריך להקשיב לו. גם בלי בכירי הארגון שצה"ל הרג וללא אלפי קני שיגור שהותקפו, חזבאללה יכול להמשיך בכתישה המתישה, ושום הכרעה לא תגיע. או במילים אחרות: המהלומה שצה"ל מנחית על חזבאללה כעת מוצדקת מאין כמוה, אבל ללא מהלך מדיני מקביל שיסיים את המלחמה אנחנו נמשיך להשלות את עצמנו שאנחנו מתקדמים, כשבפועל אנחנו רק שוקעים עוד ועוד. // יובל שדה
.
גזירות האוצר
חירשים להלך הרוח
ביום ראשון פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את נתוני ההגירה מישראל והתברר שעוד לפני המלחמה נרשם זינוק במספר הישראלים שעזבו את המדינה. ביום שני פרסם משרד האוצר את "צעדי ההתכנסות" המתוכננים בתקציב, או במילים אחרות — את הגזירות שיוטלו על הציבור כדי לממן את המלחמה והוצאות אחרות. אין במסמך הזה הצעות לשינויים המבניים ההכרחיים במשק, אין אג'נדות חברתיות או כלכליות, אין מאמץ לרתום אוכלוסיות נוספות להחזקת וקידום המדינה. לעומת זאת, יש בו הרבה מאוד הכבדות מסים, וכמעט כמעט כולן מושתות על האוכלוסייה היצרנית והמשרתת. אפשר גם לנסח את זה אחרת: אין בהצעות האוצר שום דבר שירגיז את מפלגות הקואליציה, ויש בהן הרבה מאוד דברים שירגיזו את המעמדות העובדים והאוכלוסיות החזקות. אותן אוכלוסיות, אגב, שמסוגלות להגר מכאן.
אף אחד לא עוזב את ישראל כי נוגעים לו בקרנות ההשתלמות, זה ברור. הגירה היא מהלך מורכב וקשה שנעשה בכובד ראש ומסיבות עמוקות. אבל הסיבות העמוקות כבר ישנן — הכרסום בדמוקרטיה, האלימות הגוברת, השסע החברתי וכמובן המלחמה התמידית והמחיר הכבד שהיא גובה — ואלה העמיקו את משבר האמון שחווים אזרחים רבים מול המדינה וגופי השלטון. בהלך הרוח הציבורי הגירה כבר אינה בושה, אלא צעד שעוד ועוד אנשים נוקטים או שוקלים אותו. ואנשי משרד האוצר היו צריכים לקחת גם את זה בחשבון כשהם שוקלים להטיל על הציבור העובד עוד גזירות. מילא השר והממשלה, המנותקים לגמרי מהאוכלוסיות הרחבות שמחזיקות את המדינה, אבל אנשי האוצר הם בשר מבשרן. הם צריכים להבין את ההשלכות המטלטלות שעשויות להיות לצעדים הכביכול קטנים שהם מציעים. בעידן של ממשלה לא מתפקדת אנחנו יודעים שהדרגים המקצועיים, שומרי הסף, הכרחיים מתמיד. הם לא יכולים ליפול לאותו ניתוק. הם לא יכולים שלא להקשיב לנעשה מסביב. // גלית חמי
התרגיל של לוין
רשעות נטו
להציע אדם לתפקיד שהוא לא מעוניין בו — זהו חוסר נימוס. להציע אדם לתפקיד שהוא לא מעוניין בו ושאין סיכוי שיזכה בו — זו כבר נבזות. להציע אדם לתפקיד שהוא לא מעוניין בו ושאין סיכוי שיזכה בו רק כדי שיהיה אפשר להמטיר עליו הכפשות — זו ממש שפלות.
אבל זה מה ששר המשפטים יריב לוין עשה השבוע, כשהציע עשרה שופטים מבית המשפט העליון לתפקידי הנשיא והמשנה לנשיא (כולם הסירו את מועמדותם, חוץ מיצחק עמית ויוסף אלרון). זה שיא חדש באובססיית השטנה של לוין לבית המשפט ושופטיו. ואין כאן שום מחלוקת אידאולוגית עמוקה, מקסימום פוליטיקה מסריחה, והרבה רשעות. משהו שלא עושים לבני אדם פשוט כי לא עושים אותו, ממקום אנושי פשוט, כזה שכנראה נמחק לחלוטין אצל לוין. "נגמרו המילים", אמר לי שופט עליון בדימוס שביקשתי את פרשנותו למהלך. אבל למרבה הצער, עושה רושם שלשר לא נגמרו התרגילים. גם בימי סער המלחמה וצער החטופים, האויב היחיד מבחינתו הוא השופטים. // משה גורלי
כרטיסי המזון
מיהו שקוף?
פרקליטות המדינה הודיעה השבוע לבג"ץ כי המדינה תפסיק לחלק את כרטיסי המזון של יו"ר ש"ס אריה דרעי, שמוענקים לנזקקים לפי מבחנים של הנחה בארנונה באופן שמיטיב בעיקר עם חרדים. במקום זה, הסיוע, בהיקף 390 מיליון שקל, יינתן לפי מבחנים שוויוניים יותר ולאוכלוסיות מגוונות יותר. חלק מהכסף יוקצה להרחבת מיזם הביטחון התזונתי של משרד הרווחה כך שיעזור ל־47 אלף אנשים במקום ל־26 אלף (ועדיין מדובר בחמישית מהאוכלוסייה הנזקקת). אחר כך נחזור למצב התקין, שבו כל ההקצבות לביטחון תזונתי מחולקות דרך משרד הרווחה ולא משרד הפנים ועל פי מבחני רווחה. אבל לא הכל טוב: השאלה היא כמובן מאיפה יבוא הכסף. האם דרעי, שכל כך מתגאה בדאגתו לשקופים, יילחם להשיג את המימון גם כשהוא לא יכול להעביר את חלקו הגדול לאברכים, או שנגלה שוב שגם הוא משאיר מאחור שקופים רבים, ושגם במאבק החברתי שלו יש שקופים, ויש שקופים יותר? // שחר אילן
כשמתקיפים בעומק בלי לחשוב על העומק
ההסלמה החדה נבחנת כל הזמן במונחים של "עומק", אבל נדמה שחסר בה עומק. צה"ל תוקף בעומק לבנון, וחזבאללה מעמיק את טווחי התקיפה שלו לאזורים נוספים בישראל. אז איך בכל זאת אנחנו נשארים על פני השטח?
עומק הוא עניין מאיים: בעומק היער או הים הרבה יותר אפל ומסוכן. אבל הוא גם עניין מרגש, ומסקרן. אנחנו מעמיקים ללמוד נושאים מסוימים, חוקרים את העניין לעומק, יושבים בטיפול ויורדים לעומק הדברים. יש בעומק ידע ועושר ושפע שאין ברדודים. לרדת לעומק זה מבהיל, אבל מאפשר להבין טוב יותר הכל. וכשאנחנו בוחנים דברים דרך העומק, אנחנו אמורים להיות חכמים ושקולים יותר.
אבל את זה נדמה שאין כאן. התחושה היא שאף אחד מהצדדים לא חושב לעומק על מה שהוא עושה, לא צולל למשמעויות הדברים ומנסה להבין אותן. כמו בחזית עזה, נדמה שככל שהמלחמה מעמיקה — כך פחות מעמיקים לחשוב עליה. וזה מדאיג לא פחות מהמטחים הנמשכים. // דור סער־מן
