.
.
הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1בחדר הדיונים של הממשלה בירושלים יתקבלו בחודשים הקרובים ההחלטות החשובות ביותר שיעצבו את הכלכלה הישראלית בעשור הקרוב, אולי אפילו מעבר לזה. אני לא מתכוון להחלטות של שרי ושרות הממשלה, אפילו לא להחלטות הקבינט הביטחוני, אף שגם להן תהיה השפעה מכרעת על רמת ואיכות החיים בישראל. אני מתכוון להמלצות שיעלו מדיוניו של הרכב אחר — צוות שפועל עד כה די בשקט, בלי הדלפות, הרחק מתשומת הלב התקשורתית והציבורית: ועדת נגל לבחינת הרכב תקציב משרד הביטחון ובניין הכוח.
בראש הוועדה עומד תא"ל במיל' פרופ' יעקב נגל, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי, והיא כוללת לצדו עוד 11 מומחי ביטחון וכלכלה. עד סוף השנה הם אמורים להמליץ לממשלה איזה מענה צה"ל ומערכת הביטחון אמורים לתת לאיומים שישראל מתמודדת ותתמודד איתם, ובעקבות זאת — מה אמור להיות תקציב מערכת הביטחון בכל שנה ושנה בעשור הקרוב. הוועדה החלה להתכנס רק בתחילת אוגוסט, אבל המספרים שכבר נזרקים בחדר הדיונים מסחררים ממש. בשורה התחתונה, איך שלא נסובב את זה, היא עתידה להמליץ לממשלה להגדיל את תקציב הביטחון בעשרות מיליארדי שקלים בשנה — זו לא טעות, עשרות מיליארדים — והוויכוח יהיה בעיקר על כמה עשרות, ומאין יבוא הכסף. ספוילר: רובו יבוא מעשירונים 10-6, ובעיקר משני העשירונים הגבוהים, הפרה החולבת של המשק.
אי אפשר לקבל זאת בשלוות נפש. כן, תקציב הביטחון יגדל ואנחנו נצטרך לממן את זה. זה מחיר החיים בישראל, בוודאי במציאות הנוכחית, שאין בה הסדר מדיני אזורי. אבל ההבדל בין תוספת שנתית של 20 מיליארד שקל לתקציב הביטחון לתוספת שנתית של 40 מיליארד שקל הוא אדיר. ולכן, עוד לפני שוועדת נגל ממליצה את המלצותיה, כדאי לבחון מה נמצא על השולחן ומה המשמעות של המספרים העצומים האלה.
.
הוועדה מוכרחה להציג לא רק את התוספת הנדרשת לתקציב הביטחון, אלא גם את משמעותה הכללית - בכמה היא תכווץ את תקציבי המערכות האזרחיות, וכמה תוספות מסים יידרשו
2 מערכת הביטחון כלל לא רצתה שוועדת נגל תקום. עוד בשלב הראשון של המלחמה, בדצמבר, ראש הממשלה כינס בקריה דיון דחוף על תקציב הביטחון. כל ראשי המערכת הגיעו, והציגו את המצגות שלהם. אלה תמיד אותן המצגות. אינספור איומים, במעגלים מתרחבים, שמחייבים אינספור יכולות צה"ליות, חלק קונבנציונליות, חלק דמיוניות. באותו דיון מערכת הביטחון גם הציגה תג מחיר: תוספת של 222 מיליארד שקל על פני ארבע שנים. כמה זה המון? זו הגדלה של תקציב הביטחון ב־85% בשנה. לא באופן חד־פעמי, לא לכיסוי העלויות הישירות המלחמה, אלא להתעצמות מתמשכת.
במשרד הביטחון רגילים לעשות את זה, לנצל את העובדה שהשטח בוער, שהמצב קריטי, ולדרוש תוספות. מי יכול להגיד להם לא? מי יהיה האיש הרע? כרגיל, המשימה הוטלה על שר האוצר. בצלאל סמוטריץ' השיב לבכירי המערכת שהוא מתקשה להאמין שכל כך מהר הם עשו הפקת לקחים מהמחדל של 7 באוקטובר ויודעים היטב מה המענה שצה"ל צריך לתת לאיומים וכמה הוא יעלה. קשה לחשוד בי שאני מחובביו של סמוטריץ'; כתבתי לא אחת שהוא מתחרה בישראל כץ על תואר שר האוצר הגרוע בכל הזמנים. ועדיין, בעניין הזה אני איתו. לאנשי מערכת הביטחון יש תיאבון תקציבי שאינו יודע גבול. הם ידרשו הכל מהכל, כאן ועכשיו, ולעזאזל המחיר. וחשוב לדייק: אף אחד לא דיבר על כך שצריך להגביל את עלויות המלחמה עצמה בטווח המיידי (אף כי בשלב מסוים גם התקציב לזה עלול להיגמר), אלא שצריך לבחון בתשומת לב ובקפדנות את כל השקלים וכל הדולרים שמשרד הביטחון מבקש להוציא על התעצמות ובניין הכוח בשנים הבאות. אחרת, אם משרד הביטחון יקבל צ'ק פתוח, אנחנו נהיה במסלול בטוח לחזור למציאות המופרעת של אחרי מלחמת יום כיפור — מדינה עם תקציב ביטחון שהגיע לשליש מהתוצר. זו לא ישראל שאנחנו רוצים לחזור אליה, זו לא ישראל שאנחנו רוצים לחיות בה.
אחרי כמה סבבי התכתשויות מול שר האוצר, במשרד הביטחון הסכימו לקבל את הקמתה של ועדה שתבחן את האיומים שישראל ניצבת בפניהם, תגזור מכך את המענה הנחוץ ותבין איך צריך לבנות את התקציב ואת התוספות הנדרשות. אחר כך המשיכו להתכתש על הניסוחים הסופיים של המנדט של הוועדה ועל הרכבה, גררו את הקמתה במשך חודשים, אבל באוגוסט היא סוף סוף התחילה לפעול.
3 העובדה שוועדת נגל התחילה לבחון את צורכי מערכת הביטחון כדי להמליץ מה צריך להיות התקציב שלה בעשור הקרוב לא מפריעה למערכת לעדכן את הדרישות התקציביות שלה כל הזמן. וככל שהמלחמה מתקדמת ומתעצמת, תג המחיר עולה. בתחילת ספטמבר הדרישה התקציבית כבר הגיעה לתוספת של 315 מיליארד שקל לעשר השנים הקרובות. זו רק התוספת — תקציב הביטחון עומד על כ־65 מיליארד שקל בשנה. כלומר הדרישה היא לעוד כ־50% בשנה, כל שנה, במשך עשור.
זה לא נגמר כאן. כשדיוני ועדת נגל התחילו, מערכת הביטחון הציגה שלושה תרחישים תקציביים, והתברר שעוד 315 מיליארד שקל זו דרישת המינימום, כדי לאפשר מינימום ביטחון למדינת ישראל ותושביה, כמו שהם ניסחו את זה. עבור מענה טוב יותר, לא את חבילת הבסיס, הם דורשים כ־400 מיליארד בעשור. ובשביל הפרימיום, מענה ביטחוני מיטבי (הם קראו לזה "צה"ל במיטבו"), נדרשים, תחזיקו חזק, 600 מיליארד שקל. ונזכיר שוב: כל זה נוסף על תקציב הביטחון השנתי.
במילים אחרות, כדי להעניק למדינת ישראל ותושביה את מידת הביטחון שאנחנו ראויים לה לנוכח האיומים שמערכת הביטחון איתרה, יש צורך בהכפלה של תקציב הביטחון לסכום אגדי של 120 מיליארד שקל בשנה, כל שנה, על פני עשור. תקציב כזה, אם נגיע אליו, שקול לבערך 6% מהתוצר. זה אומנם לא הטירוף המוחלט של אמצע שנות השבעים, אבל במונחים כלכליים זה עדיין יחזיר אותנו כ־15 שנה אחורה.
אם הגידול הזה בתקציב הביטחון היה מתרחש באופן הדרגתי, על פני שנים, ניחא. הכלכלה הישראלית צומחת בשנה ממוצעת ב־3%, מה שמכניס לממשלה עוד מסים, והיא היתה יכולה לקחת חלק גדול יותר מהמסים האלה לטובת מערכת הביטחון. אבל אנחנו לא מדברים על תהליך הדרגתי, אלא על זינוק מהיר ואגרסיבי. איך לעזאזל מממנים תוספת כל כך גדולה בבת אחת? את הפרומו לתשובה קיבלנו השבוע בחוברת הגזירות של משרד האוצר.
4 בחוברת הגזירות שמשרד האוצר הפיץ השבוע אפשר למצוא, כצפוי, העלאות מסים מן הגורן ומן היקב. האוצר תמיד מחפש את הפתרונות במקומות שבהם נמצא הכסף הגדול: מס הכנסה, מע"מ והטבות המס הגדולות. לכן המע"מ עתיד לעלות ב־1% בינואר; ולכן מדרגות מס ההכנסה יוקפאו ולא יעודכנו בהתאם לאינפלציה (מה שאומר שהעובדים, בעיקר משני העשירונים העליונים, ישלמו יותר מס); ולכן באוצר מציעים לקצץ את הטבות המס שהמדינה נותנת לפנסיה (שוב, בעיקר לעשירונים העליונים. זה כבר קרה בעבר פעמיים, בימי שרי האוצר יאיר לפיד ומשה כחלון); ולכן הם גם מציעים להעלות את המס על קרנות ההשתלמות ואת מס היסף (שגם אותו משלם העשירון העליון), ולהקפיא את שווי נקודות הזיכוי למס הכנסה (זה כבר לא ה"עשירים", זה, למשל, הורים עובדים לילדים קטנים). איך שלא תסובבו את זה, מדובר בהכבדה ניכרת מאוד על הנטו של המעמד היצרני בישראל, ובתקופה של אינפלציה גואה. זה ממש מתכון לחנק. לא רק שאתם צריכים לשרת, אתם גם צריכים לממן את זה.
זה לא נגמר כאן. כדי שגם עשירונים נוספים יישאו בנטל, באוצר מציעים להקפיא את קצבאות הביטוח הלאומי כך שלא יתעדכנו בינואר בהתאם לאינפלציה ולגידול בשכר הממוצע. הצעד הזה ישחק את ההכנסות של המעמדות הנמוכים, שחיים על הקצבאות האלה. וזו הבעיה המבנית שיש לנו במשק: כיוון שמחצית מהעובדים כלל לא מגיעים לרף התחתון של מס ההכנסה, וישראלים רבים אחרים בוחרים לא לעבוד (או לעבוד בשחור), כשהמדינה צריכה עוד כסף ממסים יש קבוצה קטנה יחסית שנדרשת לשלם. ואז, כדי בכל זאת לפזר את המעמסה, מוכרחים לקצץ קיצוץ כואב, על גבול האכזרי, במערכת הרווחה. זה לא בריא ולא הוגן. היה הרבה יותר בריא לו כולם היו נושאים בנטל המס והנזקקים למערכת הרווחה היו יכולים לחמוק מהקיצוצים, כי החיים שלהם קשים מספיק גם ככה. הבעיה הזו אינה גזירת גורל, אלא תולדה של רפיסות פוליטית. מנהיגות פוליטית אמיצה יכולה לשנות את המצב הזה.
5 ועדת נגל קיבלה מראש הממשלה את המנדט להמליץ מה עושים עם תקציב הביטחון באופן עצמאי. כלומר, היא לא חייבת לתת למשרד הביטחון לעגן את הדיונים. הרי ברגע שמשרד הביטחון שם על השולחן שלוש מדרגות תקציביות הוא יצר הטיית עוגן, והמלצות הוועדה עלולות לחוג סביב המלצת הביניים, כלומר תוספת תקציבית של 315 מיליארד שקל.
אבל בוועדת נגל החליטו, ככל הידוע, ללכת על גישה אחרת. חבריה מנסים להבין כמה ביטחון מערכת הביטחון יכולה לייצר אם יוסיפו לה 10 מיליארד שקל בשנה, 20 מיליארד שקל בשנה, 30 מיליארד וכן הלאה. כמה ביטחון קונים כל 10 מיליארד שקל. זה נשמע קצת כמו שוק, אבל לא נורא. הגישה הזו עדיפה.
אבל זה לא יספיק. הוועדה, שכאמור כוללת גם אנשים שמבינים בכסף, לא רק אנשים שמבינים בביטחון, מוכרחה להמליץ לממשלה שהמקור לחלק נכבד מהתוספת התקציבית יגיע מתוך מערכת הביטחון עצמה. אם יש משהו שברור כשמש אחרי 7 באוקטובר הוא שהמערכת בנתה את עצמה לא נכון אל מול האיומים. זה לא היה רק כישלון מודיעיני, אלא גם מבצעי, ניהולי וקונספטואלי. נדרש שינוי כיוון. זה אומר שאפשר לוותר על יכולות מסוימות ולהסיט תקציבים למקומות הדרושים. וכן, גם הכסף של הגדלות הרמטכ"ל — התוספות הלא חוקיות לפנסיות התקציביות של אנשי הקבע — צריך להיות על השולחן. אם הציבור יידרש לשלוח את היד עמוק עמוק לכיס, כולם צריכים לעשות זאת.
אבל גם זה לא יספיק. אפילו אם משרד הביטחון יתייעל באופן חד, הציבור יישא ברוב המחיר. ולכן ועדת נגל מוכרחה להציג לממשלה לא את התוספת הנדרשת אלא גם את משמעותה לתקציב המדינה כולו — בכמה היא תכווץ את תקציבי המערכות האזרחיות, כמה תוספות מסים יידרשו. הוועדה יכולה להציג לממשלה מה תהיה, למשל, התועלת הכלכלית משילוב אוכלוסיות נוספות בשוק העבודה, בדגש על גברים חרדים; כמה מסים הם יכניסו לקופת המדינה, ומה יהיו תוספות המסים הנדרשות מכלל העובדים אם הם לא ייצאו לעבוד.
ומכאן נגזרות גם המשמעויות הלא כלכליות ולא ביטחוניות של הוועדה הזו. אם ההמלצות שלה יטילו את מלוא המחיר על גבו של מעמד הביניים העובד, המשרת, הוא יישבר. חלק יעזבו — הם כבר עוזבים — חלק יתמוטטו. הפקקים בכבישים יתארכו, הצפיפות בכיתות תגדל, התורים לרופאות המומחיות יתרחקו, הישראלים יסבלו בשלל אופנים. אם, לחלופין, ראש הממשלה יבין את גודל השעה ויבין שכל הציבור צריך להיות אחראי לביטחונה של ישראל ולמימונו, יהיה אפשר לצאת לדרך לעשור חדש ואחר. בלי זה, נקבל מוועדת נגל את הזרעים למחאה החברתית הבאה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
