הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
אם הסטרט־אפ שלו לא היה פועל בתחום הדפוס שמזוהה עם עושרה העצום של משפחתו, יש להניח שהיזם יונתן יגלום היה שומר על מסורת משפחתית רבת־שנים של התרחקות מאור הזרקורים, ונמנע מלהתראיין. אלא שיגלום (48), נכדם של רעיה ויוסף יגלום ובנו של המשקיע הוותיק אלן יגלום, שגרף מאות מיליוני דולרים מהשקעתו ביצרנית מדפסות התלת־ממד אובג'ט, פועל ממש בליבת תחום העיסוק המשפחתי. flō Optics, החברה שהקים ב־2019 ושלאחרונה השלימה סבב גיוס ראשון של 35 מיליון דולר, מתעתדת לשנות את האופן שבו מדפיסים על עדשות משקפיים. אם ההשקעה תעלה יפה והמכונה שמפתחת החברה תצליח לעשות את שמצופה ממנה, הוא מקווה לכתוב באמצעותה פרק חדש ומשמעותי במורשת הדפוס המשפחתית, והפעם בזכות עצמו.
יגלום הוא דור שלישי לאחת המשפחות העשירות אך החשאיות בישראל. למעשה, מלבד הפעולה הפומבית של השאלת חלק מאוסף האמנות שלה למוזיאון תל אביב, כבר שנים שבני משפחת יגלום מקפידים להישאר מתחת לרדאר. הוא נולד בז'נבה, שבה קבע סבו יוסף את מרכז חייו הפיננסיים, וממנה ניהל עם אביו אלן את קרן ההשקעות המשפחתית.
בשנות התשעים החל אלן להשקיע בחברות טכנולוגיה בישראל. ההימור שלו ב־1998 על אובג'ט, סטארט־אפ מבטיח לפיתוח וייצור מדפסות תלת־ממד, הצליח באופן מיוחד והפך את המשפחה למזוהה עם התחום. ב־2012 מוזגה אובג'ט עם סטרטסיס, מתחרה אמריקאית בולטת שלה, והמיזוג יצר את אחת מענקיות תחום הדפוס התלת־ממדי בשנים שבהן הוא נראה כמו העתיד המבטיח של האנושות.
אלן יגלום, שהיה המשקיע הראשון והגדול ביותר באובג'ט, השכיל זמן קצר אחר כך לממש את החזקותיו בחברה הממוזגת, כשזו נסחרה בשווי אסטרונומי של כ־6.5 מיליארד דולר. חשבון הבנק האישי שלו גדל על פי הערכות בלא פחות מ־360 מיליון דולר. ב־2013, לאחר המכירה, מייסדי אובג'ט והמשקיעים הראשונים בה תבעו את יגלום בטענה לדילול אחזקותיהם בחברה, שבגינו הפסידו מאות מיליוני דולרים. ב־2017 הגיעו הצדדים לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. כך או כך, דעיכת ההייפ בתחום מחקה בהמשך את רוב השווי של סטרטסיס, שנסחרת כיום לפי שווי של כ־700 מיליון דולר בלבד.
יונתן יגלום השתלב באובג'ט של אביו ב־2005, כשהיה בן 29. בתחילה כמנהל מכירות במזרח אירופה, לאחר מכן כמנהל שיווק באירופה, ובהמשך כסמנכ"ל מכירות ותפעול. מאוחר יותר קודם למנהל אזור אסיה והפסיפיק, וב־2015 מונה למנכ"ל מייקרבוט, חברה שנרכשה על ידי סטרטסיס. "הגעתי לאובג'ט אחרי התנסות ביזמות נדל"ן בקפריסין שבה לא מצאתי את עצמי", הוא מספר בכנות בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "היתה לי שם תקופה אפלה, אבל אז דני (אחיו) ואלן (הוא מכנה את אביו בשמו הפרטי מאז שהחל לעבוד עמו — דב"נ) הציעו לי להיכנס לאובג'ט ואמרתי 'יאללה'. אלן הציג לי תנאי כניסה שמבטאים חינוך סובייטי קשוח: עבודה מבוססת יעדים שאם לא אעמוד בהם אראה את הדלת, ועם משכורת בסיס התחלתית של מזכירה".
למה סטרטסיס נכשלה בסופו של דבר?
"על חברה עם מכירות של מליארד דולר אי אפשר לומר שהיא כישלון, אבל מירידת השווי ברור שמשהו התפקשש בה. דעיכתה נבעה מהיעדר מיקוד ופנייה ליותר מדי קהלי יעד".
אתה היית לדבריך אחד מחמשת הבכירים בה. מה עשית בנידון?
"הרמתי דגל. אבל ריבוי בעלי המניות הקשה מאוד על קידום תהליכים".
ב־2017, אחרי 12 שנה באובג'ט־סטרטסיס, יגלום עזב עם תשוקה להקים חברה משלו. "שלוש שנים חיפשתי את הדבר הבא, ואת התובנות אני מיישם היום בפלו אופטיקס", הוא אומר.
נשמע שחשוב לך שפלו תהיה תיקון לחוויית סטרטסיס.
"לאלן יגלום היא היתה חברה טובה. הוא מימש מניות אחרי המכירה, כך שהוא לא זקוק לתיקון. סטרטסיס היא החברה של אלן יגלום, ופלו היא החברה של יונתן יגלום. יש המון לקחים מסטרטסיס. אני מנסה שלא לחזור על אותן טעויות, אבל אני לא קם בבוקר כדי לרצות את אבא שלי. אני כן מרגיש דחף לבנות את החברה שלי, להצליח בשושלת הזאת של הדפוס במשפחת יגלום. יש כאן מורשת שאני לא רוצה לדפוק. בשביל אלן, פלו היא ההמשך של מה שסטרטסיס יכלה להיות. ההמשך החיובי של הסיפור".
"סטרטסיס היא החברה של אלן יגלום, ופלו אופטיקס היא החברה של יונתן יגלום. יש המון לקחים שאפשר לקחת מסטרטסיס. אני מנסה שלא לחזור על אותן טעויות, אבל אני לא קם בבוקר כדי לרצות את אבא שלי"
"אם יש לך אמא כמו סבתא שלי בילדות - שיהיה לך בהצלחה"
משפחת יגלום היא מה שמקובל לכנות פה "אצולה". עוצמתה הפיננסית, קשריה עם הגברדיה הישנה של ישראל, יכולתה להתחבר עם קהילות יהודיות בעולם כדי לגייס ולהזרים לישראל כספי תרומות, וסימני העושר והגינונים האירופאיים שבלטו פה מאוד לפני שני דורות מיצבו אותה ככזו. הונה הגדול של המשפחה נצבר כשסבו של יונתן, יוסף, ושלושה מאחיו עשו חיל בעסקים בשווייץ, שכללו נדל"ן, קנייה ומכירה של מפעלים והשקעות אחרות.
סבתו, רעיה, היתה בת לאב שניהל רשת בנקים בבסרביה שברומניה, אולם בניגוד לבעלה, מרכז חייה היה בישראל. שנה לאחר שהגיעה לפלסטינה המנדטורית ב־1939 הצטרפה לויצ"ו ישראל, ובמשך השנים חיברה בין מנהיגים בישראל ובקהילות יהודיות בעולם לבין בעלי הון יהודים. במשך רבע מאה, בין 1970 ל־1996, שימשה יו"ר ויצ"ו העולמית, גייסה תרומות והקימה פדרציות יהודיות לויצ"ו ברחבי העולם. לפני חמש שנים הלכה לעולמה בגיל 98.
"סבתא היתה דמות עוצמתית שמאוד השפיעה עליי", הוא אומר. "אני חושב על אלן עם אמא כל כך קשוחה וזה לא פשוט. אם יש לך אמא כמו סבתא שלי בילדות — שיהיה לך בהצלחה. הציונות במשפחה החלה ממנה. מספרים שבגין או אשכול הציעו לה להיות שרה אבל היא לא הסכימה. התפקיד שלה היה לגייס כספים עבור ויצ"ו. מספרים שתורם אחד, פרנסואה מינקוף, היה עונה לטלפון ואומר: 'רעיה, כמה?', ואז '7 מיליון? בסדר'. 10 שניות שיחה. היא ידעה להשיג את מה שהיא רוצה והתורמים הפוטנציאליים ידעו שאם היא מתקשרת היא רוצה לדבר על סכומים. היא היתה אישה נורא חזקה".
איזה סוג של יחסים היה לה עם סבא שלך?
"בזוגיות של סבא ורעיה, פערי הכוח היו מצחיקים. היא החזקה והבולדוזר, והוא האיש הרך שכולם אהבו ושאף פעם לא היה עצבני. היה נראה שאין ביניהם התאמה כי סבתא היתה הדומיננטית. כששניהם היו נכנסים לחדר ידעת על מי להסתכל. גם ביקור בבית של סבתא היה חוויה. היא גרה בפנטהאוז יפהפה ליד כיכר המדינה והכל בבית היה נורא פיין — הריהוט, האמנות. היינו אוכלים שם מסט של שלושה חלקים ובפסח משרתים היו מפנים את הצלחות מהשולחן. ידענו שכשהולכים לסבתא מגיעים לבית המלוכה. שלושה ימים לפני שהיא נפטרה היא עוד עשתה שיער אצל הספר, ויומיים לפני שהיא נפטרה היא אמרה לי 'אני לא מבינה מה לא בסדר. אני לוקחת את כל התרופות שהרופאים אומרים לי לקחת. למה אי אפשר לתקן אותי?'"
ואיך היא היתה מחוץ למשפחה?
"כשהייתי בן 12 ראיתי אותה נואמת באירוע של האו"ם בז'נבה. היו אולי אלף איש באולם ותוך כדי שסבתא נאמה אנשים דיברו. אני זוכר אותה עוצרת את הנאום ואומרת: 'זה לא יעבוד ככה. או שאתם תדברו, או שאני אדבר, אבל לא נדבר ביחד'. היא השתיקה את כולם, אמרה תודה והמשיכה בנאום.
"אירוע אחר שאני זוכר היה במכון ויצמן שבו הניחו אבן פינה לזכר בן משפחה, ואבא שלי נקרא לנאום בזמן שסבתא ואמא ישבו לידי. אבא נכנס לאמוציות, בלע מילים והתרגש, וסבתא פנתה אליו מהכיסא שלה ואמרה 'דבר יותר בקול, לא שומעים אותך'. אמא אמרה לה: 'את לא רואה שהוא באמוציות?', וסבתא ענתה 'בדיוק בגלל זה!' זו היתה הדרך שלה לאפס אותו. הגישה שלה היתה מאוד עוצמתית — 'אל תתעסק עם רעיה יגלום'".
"יש בי גם את הצד השוויצרי וגם את הצד הישראלי. את התיזוז הראשון שלי בצבא קיבלתי כי אמרתי יותר מדי פעמים 'סליחה', ובסופו של דבר המפקדים אמרו לי שאם אגיד שוב סליחה אני אתחיל לרוץ, וזה מה שקרה"
3 צפייה בגלריה
יגלום במשרדי פלו אופטיקס בפתח תקווה. "אנחנו נכנסים לשוק של עשרות מיליארדים שעובד היום בתהליכים ידניים"
(צילום: אוראל כהן)
"אמא קרצפה גרפיטי של מגן דוד שריססו לנו על הבית"
הוריו של יגלום, נורית ואלן, חיים בשווייץ, אך במשך השנים חיו על קו ז'נבה־תל אביב. כיום אחותו דפנה גרה בשווייץ, ואילו הוא ואחיו הבכור דני — בעליה של קרן גידור — חיים פה. כשיגלום מספר על המפגש הראשון בין אמו — בת למשפחה סוציאליסטית מטבריה שהיתה אז דיילת — לבין סבתו הדומיננטית, קשה שלא להיזכר בסצנות מתוך "צ'רלי וחצי".
"סבתא הזמינה את ה'טבריינית' לתה בגולף קלאב בקיסריה", הוא מספר. "לא היה פשוט להיכנס למשפחה כשאתה לא בא ממשפחת רוטשילד או רקנאטי, אבל אמא זכתה בסופו של דבר בכבוד של רעיה. ובזמן שאבא היה עמוס בלי הפסקה, אמא היתה זו שחינכה אותנו, הכניסה בנו ציונות, שלחה אותנו מדי קיץ לחופשות בישראל וגרמה לנו להתגייס לצה"ל. דני היה טייס קרב, אני הייתי במורן, ודפנה בחיל האויר".
איך היה לך לגדול בז'נבה?
"מצד אחד, קיבלנו את החינוך הכי טוב שאפשר לבקש בבית ספר בינלאומי עם ילדי דיפלומטים. הייתי חבר בנבחרת הנוער ברוגבי של שווייץ, ובחורף היינו עושים סקי. בבית דיברנו עברית, בשכונה צרפתית ובבית הספר אנגלית. מצד שני, החיים בז'נבה די מדכאים. חוזרים מהלימודים בחושך. זו עיר קלוויניסטית עם מנטליות של צניעות פוריטנית. לא כמו בבברלי הילס שבה אתה מוקף בבלינג בלינג. יש בה המון אנשים עשירים, שלא נתבלבל, אבל העושר בתל ברוך צפון או רמת אביב החדשה הרבה יותר בולט".
אבל מתחת למעטה הפתיחות והתרבותיות השוייצריות בעבעו זרמי מעמקים אנטישימיים, שמדי פעם התפרצו אל מעל לפני השטח. אחת ההתפרצויות נצרבה עמוק בנפשו של יגלום הצעיר, ולימים תרמה להחלטתו להגר לישראל. "אני זוכר שכשהייתי בן 13 יצאנו לנופש בבקתה שהיתה לנו בהרים", הוא מספר. "כשענדנו לצאת מהמכונית שמעתי את אמא שלי אומרת לאלן: 'תכניס את הילדים בחזרה לאוטו', וראיתי אותה יוצאת עם סקוץ' ודלי לקרצף גרפיטי של מגן דוד שמישהו ריסס על הבית שלנו".
מה זה גרם לך?
"במדינה שקורה בה אירוע כזה אי אפשר להרגיש בנוח. ההבנה של מהי הזהות שלי תמיד היתה אישיו, כך שיום אחרי הבגרות האחרונה בתיכון עזבתי את שווייץ. לא נשארתי אפילו למסיבת הסיום של הכיתה. רציתי לשים קאט לדבר הזה. ידעתי שאני ישראלי, ושאני הולך להיות לוחם וקצין. ידעתי את זה כבר מגיל 8".
אחרי שגדלת כמו נסיך שוויצרי, עם עושר גדול ובתי קיט ושפע של פינוקים, איך מתערים בישראליות המקומית?
"זה קרה בצבא, ואני באמת זוכר את הנאיביות שלי. כשהייתי בבקו"ם, כששאלו 'מי דובר צרפתית?' אמרתי 'אני!' והסמל מיד אמר 'טוב, אז לך לנקות את השירותים'", הוא צוחק. "הצבא מאוד עזר לי, כי כשאתה במצב הישרדותי אתה מבין שאין מקום לנימוסים השוויצריים ושצריך להעביר מסרים בצורה ישירה ואפקטיבית. את התיזוז הראשון שלי בצה"ל קיבלתי כי אמרתי יותר מדי פעמים 'סליחה'. המפקדים אמרו לי שאם אגיד שוב סליחה אני אתחיל לרוץ, וזה מה שקרה. מצד שני, כשסבתא שלחה לי משלוחי שוקולדים משווייץ — כל האוהל היה מתפרע עליהם.
"אני זוכר שאחי כתב לי אז 'המעבר מנסיך שוויצרי לחייל ישראלי לא קל', אבל למרות זאת היה לי טוב בצבא והתבגרתי מאוד. גם עשיתי מילואים 15 שנה, אז אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני. אני לא פריבילג ולא בטיח — אני ציוני".
עם זאת, כשהוא נשאל על האפשרות שיום אחד יעזוב את ישראל, יגלום לא פוסל שום אופציה. "זה הקסם של לחיות בעולם גלובלי. גרנו בהונג קונג שלוש שנים, גרנו בניו יורק כמעט שלוש שנים ולפני כן גרתי בשוייץ. עד לפני כמה מאות שנים העולם שלך התחיל ונגמר בכפר שבו גדלת, ולכל היותר התרחב עד המקום שאליו יכולת להגיע עם עגלה וסוס. החיים קצרים ורוצים לנצל אותם כמה שיותר — אין בזה רע. אבל אני אופטימי לגבי החיים פה".
ואיך אתה תופס את עצמך כיום, איש של גינונים שוויצריים או טיפוס ישראלי ישיר?
"יש בי את שני הצדדים".
"כמו אבא שלי שלא היה הרבה בבית, לצערי גם אני רואה את אשתי והילדים בעיקר בסופי שבוע וחופשות והיא מחנכת אותם לא להיות מפונקים. לא קל איתי, והיא תומכת מאוד והאמינה בי כשחיפשתי במשך שלוש שנים חברה להשקיע בה"
3 צפייה בגלריה
שיניים תותבות שהודפסו במדפסת תלת־ממד במפעל סטרטסיס בקריית גת (למעלה) לאחר המיזוג עם אובג'ט, 2014. "דעיכת החברה נבעה מהיעדר מיקוד ופנייה ליותר מדי קהלי יעד"
(צילומים: צפריר אביוב)
"יש ענף במשפחה שמתחיל את הבוקר בג'וינט. אני לא מתחבר"
המתח בין ההבנה שלמשפחה שבה גדל ישנם משאבים עצומים לבין הלגיטימציה להשתמש בהם, עולה לא פעם בשיחה עם יגלום. למשל כשהוא נזכר באירוע שהתרחש ממש לפני שעזב את חייו הנוחים בשווייץ כדי לעלות לישראל. "בגיל 18 קיבלתי אוטו, גולף ירוקה 1989, שהיתה שווה 800 פרנק שוויצרי", הוא נזכר. "הפעם היחידה בחיים שלי שבה הייתי ממש קרוב למוות נגרמה בגלל המכונית הזאת, כי המנוע שלה נכבה לי באוטוסטרדה וכמעט נכנסתי במשאית. כשאבא חזר מהמשרד באותו ערב הייתי סופר־אגרסיבי, זרקתי עליו את המפתחות ואמרתי 'אתה והחינוך שלך כמעט הרגתם את הבן שלך'".
איך הייתי מגדיר את החינוך הזה?
"תהיה צנוע, עבוד קשה, ותוכיח את עצמך לעצמך".
הגישה הזאת באה לידי ביטוי במקרים אחרים?
"כן. למשל כשכל משפחת יגלום המורחבת היתה מגיעה מדי קיץ לשבועיים־שלושה לפלאס הוטל, אחד מבית המלון המפוארים ביותר בגשטד, שווייץ. אבל אלן יגלום אמר: 'אתם לא תישנו שם! זה חינוך פגום'. כל הבני דודים, הדודים וסבתא ישנו בכ־20 חדרים במלון, אבל המשפחה הגרעינית שלנו לא ישנה בו".
לקחת את הגישה הזאת לחיים שלך?
"יש לי בית מאוד יפה. הרכב לא פלצני. אנחנו טסים לתאילנד בפסח ונישן במלון יפה, אבל נטוס באקונומי. זו משימה קשה להעביר לילדים שלך ערכים של עשייה ועבודה קשה".
יגלום, אשתו הדס וארבעת ילדיהם (10, 8, 6, 4) גרים בבית פרטי בצפון תל אביב וכשהוא מתאר את חייו אי אפשר שלא לעמוד על הדמיון בין האופן שבו גדל ואופן גידולם של ילדיו. "הדס אשתי לא באה ממשפחה עסקית. אבא שלה היה רואה חשבון ואמא שלה אחות", הוא מספר. "כמו אבא שלי שלא היה הרבה בבית, לצערי גם אני רואה את הילדים בעיקר בסופי שבוע ובחופשות, והדס מחנכת אותם ביום יום. לא קל איתי והיא תומכת מאוד".
מה זה אומר?
"היא האדם שהאמין בי כשמ־2020 חיפשתי במשך שלוש שנים חברה להשקיע בה, וזה לא היה קל כי במשך רוב הזמן הזה — למעט שנה שבה כיהנתי כמנכ"ל בחברה אחרת — הייתי בבית. היא מגדלת את הילדים על ערכים טובים, ולא נותנת להם להתפנק. יש לי ענף במשפחה שמתחיל את הבוקר בג'וינט כי יש כסף בבנק, אבל אני לא מתחבר לזה".
ואיך אבא שלך הגיב כשסיפרת לו על פלו?
"הוא אמר לי 'אם אתה רוצה לעשות את זה, לך על זה, אבל תעשה את זה בעצמך. בסוף הוא גם השקיע בחברה. המסר שהוא העביר לי היה 'יש לך מעטפת, הומלס ברחוב לא תהיה. תמצא את הדרך, תעבוד קשה, אל תהיה עצלן, ובלי פלצנות'. כשגייסנו 35 מיליון דולר, הלכנו למסעדה, נשאתי נאום והלכנו. אין אצלנו מסיבות מטורפות ודי־ג'יי ב־100 אלף שקל. ראיתי בסטרטסיס מה קורה כשאתה משתכר מההצלחה שלך. הגישה אצלנו הפוכה".
"בשיחות עם אמא אני שומע: 'אבא מתלהב'"
flō Optics, שמעסיקה 60 עובדים, מהם 10 בשווייץ, נוסדה על ידי קלאודיו רוטמן ומפתחת מכונות דפוס לציפוי עדשות משקפיים בתהליך דיגיטלי. "זה שוק של עשרות מיליארדים שעובד היום בתהליכים ידניים (טבילת עדשות בחומר ציפוי וייבושן — דב"נ)", מסביר יגלום. "הפיתוח שלנו הוא מכונה שמדפיסה ציפויים פונקציונליים כמו ציפוי פוטוכרומי שנותן הצללה בשמש אך לא בצל, ציפוי מונע לחות, ציפוי למניעת סדקים ועוד אינסוף סוגי גרפיקה וצבעים, והאתגר היה לצפות שטח קמור עד לפיקסל האחרון".
יגלום מספר שאת הגיוס הנוכחי, שהגיע בין היתר מחברת MEI סיסטמס האיטלקית, שנחשבת למובילה עולמית בחיתוך עדשות למשקפיים, ממשפחת יגלום, ומהונו הפרטי - לא היה קל להשלים בזמן מלחמה. "גייסנו אנשים חדשים לתפקידים של עובדים שגויסו למילואים כדי לא לפטר אותם ונוצרו כפילויות, ובמקביל הקמנו ישות משפטית עם 10 אנשי פיתוח בשווייץ. כשהודענו למשקיעים שפיזרנו את הסיכון זה הקל עליהם, ולדעתי זה מה שסגר את הגיוס", הוא אומר.
כמו אביו, גם יונתן נכנס לפלו אופטיקס כאחד המשקיעים הראשונים בחברה שרק נוסדה, וכיום הוא המנכ"ל והיו"ר שלה. "שיטת ההשקעה שלנו כמשפחה היא שאתה מחויב לגמרי לפרויקט או שניים שאתה בוחר בהם. לא רק כספית, גם תפעולית", הוא מסביר. "שמת כסף? בוא תרים את זה". היזם שהכניס את האב אלן לחברות הדפוס בהן השקיע, גרשון מילר, היה זה שסייע לבן יונתן להחליט אם להיכנס לפלו כמשקיע.
"מה שהביא את המשפחה לדפוס זה מסלול החיים של אבא. אלן הכיר בצבא את גרשון, יזם וטכנולוג שהוא שם דבר בתעשייה והיה מראשוני אורבוטק, והם נהיו חברים. גרשון הביא את אבא לעידנית (חברת דפוס דיגיטלי שנמכרה לסאיטקס, דב"נ), ומשם לאובג'ט שהפכה סטרטזיס. אבא לא חשב שדור ההמשך ילך אחריו, אבל גרשון היה זה שליווה אותי בבדיקת הנאותות של פלו אופטיקס. אנחנו מבינים בדפוס וזה נותן יתרונות למשל היכולת למשוך את סמנכ"ל הטכנולוגיה של סטרטסיס אלינו".
איך ההרפתקה שלך בפלו משפיעה על היחסים שלך עם אבא שלך?
"אלן הוא איש עשייה. אדם חזק ומשכיל שלא באמת בנוי לסמול טוק, אז הקשר בינינו מאוד התהדק עם העשייה שאני מביא. הוא רציני ומופנם אבל מאוד מאמין בחברה ורוצה בהצלחה שלי בצורה הכי טהורה. אני חושב שהוא מתגאה בכך שהמורשת של עיסוק בדפוס נשמרת וממשיכה. איתי הוא מדבר מאוד ביזנס, אבל בשיחות עם אמא שלי אני שומע: 'אבא מתלהב'. היא משלימה את מה שאבא לא אומר. כשיש מכנה משותף, הערכה, ונושאים לדיבור, זה שם את היחסים שלנו במקום הכי בריא שבו הם היו אי פעם".
מעבר לפלו, איך אתה רואה את עתידך?
"יש בי דחף וגם רתיעה מכניסה לפוליטיקה. אני פחות רואה ימין ושמאל אלא גוש מרכז שמקריב הרבה ואת הצורך במנהיגות ראויה. אחרי 7 באוקטובר אנחנו צריכים שהערך העליון שלנו יהיה לקיחת אחריות. אי אפשר לפטר את הרמטכ"ל ואת ראש השב"כ בלי לעשות בדק בית גם ביחס לעצמך. לפני 30 שנה חבר של ההורים שאל אותי למה אני או צעירים כמוני לא הולכים לפוליטיקה, ואמר 'אם לא אתם תבואו לפוליטיקה אז מי יבוא?'"
וזה גם די מה שסבתא שלך עשתה.
"אני חושב שהיא היתה מאוד מצפה לזה".
