הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
בגובה החאקי: פשוט כיף לנו להיות יחד
אחר צהריים, יום ראשון, חופש גדול. חצר בית הספר בשכונה ג' בבאר שבע מתחילה להתמלא בילדים. הם מתיישבים בקבוצות־קבוצות, ושוקעים בהכנות למחנה הקיץ. קושרים סנדות למתקנים שונים, כותבים על דגל "Ultras Adam", מכינים משחק לוח גדול, מציירים על בריסטולים. חלק לובשים חולצות חאקי של צופים עם דגל ישראל. אחרים באו בחאקי בלי דגל, או בלי חאקי בכלל. השיחות מתנהלות בבליל של עברית וערבית (וכך גם המורלים המושרים מדי פעם), ומשלבות את ענייני המחנה המתקרב עם ענייני החיים.
אמיר חמוד ואמירו אלקיים, למשל, שניהם בני 10, שקועים בשיחה נלהבת על היורו. כשהם מדברים על הדגל שהם מציירים, הם נלהבים לא פחות. שבט אדם, שאליו הם משתייכים, הוא שבט מיוחד: "הוא קטן, אז כולם עושים יותר", מסביר חמוד. "נגיד בשבטים אחרים השכב"ג (השכבה הבוגרת) מכינה את הדגל, אבל כאן אנחנו עושים את זה", מפרט אלקיים.
זה באמת שבט קטן יחסית, רק 70 חניכים בני 14-9 — לפני ארבע שנים היו בו רק 13 ילדים — והוא אכן מתנהל קצת אחרת משבטים אחרים. אבל הייחוד העיקרי שלו נעוץ בעובדה שזהו שבט הצופים המעורב היחידי בישראל, עם שליש ילדים ערבים ושני שלישים יהודים. "בגלל זה גם אני אוהב את השבט הזה", אומר חמוד, וחברו מסכים: "גם אני אוהב כאן את האווירה של ביחד". השניים לומדים בבית הספר הדו־לשוני דגניה, שבחצרו פועל השבט. רוב החניכים, כמו שני החברים האלה, לומדים בבית הספר, אבל הוא מושך גם ילדים שהיומיום שלהם פחות מעורב, משכונות מרחבי באר שבע (אלקיים בא מנווה עופר, למשל, וחמוד מרמות) — וגם מיישובים סמוכים.
אנג'לינה אלשאמי (12) באה מרהט. היא כדורגלנית, בלמית בקבוצה של מ.ס. אשדוד, למדה ביסודי הדו־לשוני, ועכשיו עולה לכיתה ח' במקיף עומר. לשבט אדם הצטרפה עם הקמתו, ב־2020. כשגמרה את היסודי השבט סייע לה להישאר בקשר עם החברים. למשל עם אורי ביננבוים (13), שלמדה עם אלשאמי (ושיחקה איתה כדורגל) עד סוף כיתה ו' וכעת עולה לכיתה ח' במקיף א' בבאר שבע. היציאה שלהן מהחממה של הדו־לשוני, עם כל המורכבות שלה, לבתי ספר אחרים הבהירה להן כמה חשוב שישמרו על הקשרים עם ילדי היסודי, והפעולות בצופים הן המרחב שמאפשר זאת. "כערבייה, מאוד קשה לי מאז 7 באוקטובר, אני חווה עוד יותר גזענות", אומרת אלשאמי. "בשיעורי היסטוריה שבהם למדנו על האסלאם היו ילדים שהתחילו להגיד 'איך אפשר לסמוך על ערבים', 'כל הערבים מחבלים' ודברים כאלה, בזמן שאני יושבת לידם". וביננבוים, שהחאקי שלה מעוטר בסמלי שלום, משלימה את נקודת המבט: "אצלי בכיתה אין אף אחד שהיה איתי ביסודי. היה שיעור אחד שבו דיברנו על ההיסטוריה של האסלאם ולהרבה ילדים היתה בעיה עם זה: 'למה שנלמד על האסלאם', 'כל הערבים הם ככה' ועוד. אמרתי שכאחת שלמדה עם ערבים והתארחה בבתים שלהם אני יכולה להגיד שזה לא נכון, לא כל הערבים רעים, והתחילו לרדת עליי, להגיד לי דברים נוראיים כמו 'בגללך יש בנות שנאנסות בעזה'. אמרתי להם: 'איך זה קשור למה שאמרתי? רק אמרתי שלא כל הערבים רעים'".
אבל בצופים "המצב" פחות נוכח. הבנות מצפות למחנה הקיץ, מעלות זיכרונות מהשנה שעברה. "המחנה ההוא היה לי ממש כיף, הייתי עם אורי כמעט כל הזמן", אומרת אלשאמי, וביננבוים מספרת שהכינו כלי נגינה, ושתיהן צוחקות כשהן מתארות איך ניגנו אל תוך הלילה בגיטרות מקרטון עם מיתרים מגומיות, איך שרו "מי שטוב לו ושמח כף ימחא" בעברית ובערבית. גם אחרי 7 באוקטובר כל חניכי השבט הם עדיין ילדים שהולכים לצופים. "גם בחודשים הראשונים של המלחמה לא כל כך דיברנו עליה, התעסקנו יותר באיך אנחנו עושים כיף במקום להתחיל 'היה ככה' ו'היה ככה'", אומר אלקיים. "בן דוד שלי משרת בגולני והיה בעזה, עכשיו הוא בלבנון, וכן סיפרתי את זה, אבל לא דיברנו על זה ממש כדי לא לייצר מתיחות".
2 צפייה בגלריה
אנג'לינה אלשאמי ואורי ביננבוים. "רק אמרתי שלא כל הערבים רעים", אומרת ביננבוים
(צילום: הרצל יוסף)
2 צפייה בגלריה
במחנה הקיץ של שבט אדם, בשנה שעברה. "לחנך ילדים לשים את עצמם בנעליים של האחר"
(צילום: הרצל יוסף)
במבט־על: כאן עוברת הדרך למדינה אחרת
הייפא סראירה (35) מבאר שבע מלמדת בבית הספר ומשמשת ראשת שבט הצופים הנלווה לו. היא חווה את המורכבויות האלה דרך הילדים, כל יום, כל היום. כמעט כל עניין נוגע בנקודה רגישה. למשל, החאקי — מדים כמו־צבאיים שבדרך כלל מתנוסס עליהם דגל ישראל. "עלתה השאלה אם החאקי צריך להיות עם או בלי דגל", היא מסבירה. "היה דיון, עלו בו המון אלמנטים, ובסופו של דבר ההחלטה של ההורים הדגישה את הבחירה האישית. מי שהדגל משמעותי עבורו יכול להגיע עם דגל על החאקי, מי שזה יותר רגיש אצלו יכול לבוא עם חאקי בלי דגל, ואפשר להבין גם את מי שלא רוצים חאקי. השאיפה שלנו היא כן לאחידות, אבל לילדים יש זכות לבחור מה הם לובשים".
ובאופן כללי יותר, היא אומרת, "אנחנו משתדלים לתת ביטוי לכל התרבויות. יש פורימון ויש סעודת אִפְטַאר ברמדאן ועיד אל־פיטר ופסח. במסגרות החינוך בישראל היהודים יודעים לחיות לבד והערבים לבד, יש הפרדה, כך שאין מתכון לאיך מתנהלים יחד, וזה דורש התאמות וגמישות. למשל, בשנים קודמות הטיול של פסח נפל על הרמדאן והחניכים הערבים לא יכלו להשתתף בו, אז השנה עשינו טיול בסגנון לילות רמדאן — פתחנו בסעודת אפטאר, עשינו מסלול לילה, ארוחת סוחור, שזו הארוחה המפסקת, פעילות, ובבוקר חזרנו הביתה, ההורים הגיעו ב־6:00 בבוקר לאסוף את הילדים".
אבל עד כמה מאמצי הגמישות וההתחשבות אפקטיביים כשהמצב מסלים והמתח מסביב גובר? זה לא מורגש גם אצלכם?
"זה לא פשוט לייצר מרחב משותף, אנחנו מתמודדים יום־יום עם מה שקורה מסביב, אבל עדיין יש התקווה שאם נפעל יחד, נפיק אירועים יחד, נהנה מהיופי שיש בשוני וננסה לגשר על הקשיים ועל חוסר ההבנות — יהיה אפשר לחיות אחרת. וכן, הילדים אצלנו חווים גזענות מחוץ לשבט, וזה קרה גם במפגש עם שבט אחר במחנה קיץ בעבר. והם יודעים שהם יכולים לדבר על זה, ועל אפליה. אנחנו לא יכולים למנוע את זה, אבל אנחנו יכולים לתת להם כלים טובים יותר להתמודד עם זה, ואנחנו יכולים לחנך אותם לשים את עצמם בנעליים של האחר ולבחון את הדברים".
מיקי תומר, מנהל העמותה שמפעילה את השבט: "לילדים כאן יש ראיית חיים מורכבת יותר, 'המערכת החיסונית' שלהם טובה יותר, יש להם בסיס להיות אזרחים טובים יותר"
את בית הספר הדו־לשוני דגניה (שיחד עם הגנים הנלווים לו כולל 389 תלמידים) ואת שבט אדם מפעילה עמותת הגר. היא נוסדה ב־2006, בשנה שעברה זכתה בפרס בן־גוריון לממלכתיות, דמוקרטיה וחיים בשותפות, ותקציבה השנתי הוא כ־2.1 מיליון שקל (בעיקר מתרומות, וכעת מתקיים קמפיין מימון המונים). המנהל שלה, מיקי תומר (46), מדבר גם הוא על חשיפה נרחבת לתרבויות אחרות, לא רק בחגים אלא גם בעוד שלל פרויקטים, כגון ביקורים במסגד, בית כנסת וכנסייה, כבר בכיתה ב', או פעילות במרחב העירוני ששמה דגש על קריאת רחובות על שם נשים וערבים. "אנחנו מנסים לחנך את הילדים להרכיב משקפיים ביקורתיים, פחות שחור ולבן", הוא מסביר. "אפשר לראות את זה גם בהפגנות בבאר שבע, שבהן יש נציגות מאוד בולטת של שבט אדם וקהילת בית הספר. ובכלל, הקהילה הדו־לשונית בבאר שבע מאוד הטרוגנית, בוודאי כעת, כשיש כאן אוכלוסייה שהגיעה מהצפון במלחמה, יש בדואים, יש בקרב היהודים חילונים וגם דתיים. זו קהילה צבעונית ומעניינת".
אם הילדים ממילא כל הזמן יחד בבית הספר, למה צריך שבט צופים?
"החינוך הבלתי פורמלי הוא מסגרת פחות נוקשה, ושם קל יותר להסיר חסמים. ומגיעים לפעילות ילדים שלא לומדים בבית הספר, מהשכונה כאן, או בשיטת חבר מביא חבר, או ילדים בגילים של אחרי בית ספר יסודי".
תומר הוא ירושלמי שגדל בבית חילוני אבל התחנך במוסדות דתיים, כי זה היה חשוב לאביו. "בגיל צעיר זה יצר אצלי בלבול, אבל היום אני יודע שבזכות המורכבות ההיא אני מסתכל על החיים באופן מורכב ומושכל יותר", הוא אומר. "ואני רואה את זה גם על הילדים בחינוך הדו־לשוני, כולל הילדים שלי — אני מזהה אצלם ראיית חיים מורכבת יותר מאצל ילדים בחינוך הרגיל, 'המערכת החיסונית' שלהם טובה יותר, יש להם בסיס להיות אזרחים טובים יותר במדינה שבשאיפה תהיה דמוקרטית ושוויונית יותר. כרגע זה נראה רחוק, אבל הדרך להגיע לשם עוברת בבני הגילים האלה".
