ב־2008, רגע לפני גיל 40, ג'רמי כהן היה בטוח שנגזרו עליו חיים של שיממון מקצועי. הוא היה עורך דין עם משרד שהתמחה בגביית חובות, בפרבר של בוסטון. זו היתה עבודה אפורה ומשעממת, ובכל פעם שהתחיל יום עבודה תקפה אותו תחושה שנעה בין עגמומיות כבדה לכישלון עמוק. ואז הגיע ג'סי. "הוא היה כלב נהדר", מספר כהן. "לא היה אכפת לו מי אני ומה אני בעולם, הוא פשוט תמיד שמח לראות אותי, כשם ששמח לראות את כולם". מבחינת כהן, השמחה הזאת היתה משמעותית במיוחד: ג'סי היה הכלב של הבן של בת הזוג שלו, "והוא עצמו אף פעם לא שמח לראות אותי". ג'סי שינה לא רק את יחסיו עם הבן, אלא גם את מסלולו המקצועי. ועוד לפני שג'סי הציל את חייו של כהן, כהן הציל את שלו.
"ג'סי היה נשכן. היו לו שלוש עבירות קודמות, כולן של נשיכת כלבים קטנים", מסביר כהן בריאיון ל"מוסף כלכליסט". ואז, ב־2008, הגיעה הנשיכה הרביעית. "הוא נשך אשה, אבל לא בכוונה, הוא לא היה אגרסיבי כלפי בני אדם. הוא היה תוקפני לכלבים, והאשה הזו, בצדק רב, ניסתה להגן על הכלב שלה כשג'סי התקרב אליה". בשלב הזה ההסבר לא שינה הרבה; ג'סי הוכרז כלב מסוכן ומועמד להמתה. כהן התבקש לסייע, והגיש ערעור.
"לא הבנתי כלום בתחום, אבל אמרתי 'אוקיי, אני אלך לייצג אותו'. לא כל כך היו לי טיעונים, ואנשים בשכונה כל כך כעסו עליו ועל הבעלים שלו". קולגות אמרו לו שאין לו סיכוי להציל את ג'סי, אבל הוא המשיך לחפש ייעוץ אופטימי יותר, עד שחבר אחד נתן לו טיפ זהב: לטעון שהתהליך היה לא חוקתי מהפרספקטיבה של הבעלים. "הבעלים זכאי לשימוע הוגן", מסביר כהן. "אומנם אין הגדרה כתובה למה זה שימוע הוגן, אבל חלק מזה, כמו שאני פירשתי את זה, הוא שיהיה מעורב בתהליך אדם שמבין בהתנהגות כלבים ומסוגל להסביר את מה שקרה. ולא היה".
כשמומחה כזה נכנס לתמונה, "הוא הסביר שג'סי התנהג באופן שמתאים לגזע שלו: רועה גרמני. הוא חשב שהוא מגן על הבעלים שלו. כשהוא ראה כלב אחר, הוא היה יכול לחשוב שהוא מסתכל על יצור שיש לו דחף טרף". הרשויות הבינו שמי שאשם אינו ג'סי אלא בעליו, והעונש הומתק להרחקה של הכלב מהעיירה שבה אירעה הנשיכה. ג'סי עבר לגור עם כהן ובת זוגו בעיירה הסמוכה, סיילם, שם הוא חי איתם עד מותו כעבור ארבע שנים, בגיל 12.
כהן, מצדו, פתאום התעורר לחיים חדשים. "בעקבות הסיפור הופעתי בעיתונים המקומיים כעורך דין, והבנתי שאני יכול להתמחות בייצוג בעלי חיים". לקח לו זמן לבסס את ההתמחות הזאת, וב־2016 הוא פתח משרד ששמו Boston Dog Lawyers, שמייצג כלבים שמועמדים להמתה, מתערב בסכסוכי משמורת, תובע פנסיונים רשלניים ועוד. באחד התיקים הראשונים שלו, הוא מספר, "היינו בבית המשפט והלקוח הצביע על קולגות שלי ואמר 'רואה את עורכי הדין שם? הם צוחקים עליך'. עניתי לו: 'רואה את עורכי הדין שם? בעוד עשר שנים אני אעקוף אותם'". כיום יש לכהן שמונה עובדים ו־140 תיקים בשנה (בעיקר במסצ'וסטס אבל גם בקליפורניה; בקרוב יהיה גם סניף בניו יורק), ותעריף של 350-300 דולר לשעה. במקביל הוא מקדם גם שינויי חקיקה בתחום, זוכה לחשיפה תקשורתית גבוהה ובעצם מבסס נישה משפטית חדשה ("יש אפילו מישהו שכותב עכשיו סדרת טלוויזיה, כמו 'חוק וסדר', על סמך המקרים שלי").
הסיפור של ג'סי היה האבטיפוס לרוב התיקים של כהן — "התמודות עם המתה זו הההתמחות שלי, היו לי שני תיקים כאלה רק השבוע" — ולדבריו ב־90% מהמקרים הוא מצליח למנוע אותה. כמעט תמיד, הוא אומר, "הבעיה היא לא הכלבים, אלא האנשים. צריך לגרום לבעלים לקחת אחריות, ולזהות את הטריגרים של הכלב. אנחנו כל כך חכמים יותר היום בכל הנוגע להתנהגות של כלבים ויש הרבה פתרונות. אם אנחנו יכולים קודם לוודא שהשתמשנו בכל הכלים כדי לשנות את ההתנהגות — הדרכה של הבעלים, ציוד מיוחד, תרופות במידת הצורך — אז זה מה שצריך להעדיף".
ואין מקרים שבהם באמת צריך להרדים כלב?
"יש, ואני לא לוקח כל תיק. כשזה מוביל למוות של בן אדם, אני לא מתערב בזה. אבל יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות לפני שאומרים: 'כלב נשך אדם, אז בואו נהרוג אותו'. וזה מה שאני מנסה להביא לשולחן".
לשנות מציאות דרך הכיס, ודרך השפה
זה היה רק עניין של זמן עד שלכלבים יהיו גם עורכי דין. בישראל רשומים 600 אלף כלבים בבעלות פרטית (25 אלף יותר מבשנה שעברה), בארצות הברית מדובר ב־89.7 מיליון, שיא של כל הזמנים (ו־5.5 מיליון יותר מבשנה שעברה). סביבם משגשגים שלל ענפים שצומחים מהר: אוכל ייחודי, פריטי לבוש, צעצועים, מומחי התנהגות ופסיכולוגיה, פנסיונים יוקרתיים, טיסות ייעודיות, ריטריטים ועוד.
גם החוק לומד להתאים את עצמו לשינויים ביחסינו עם חיות המחמד שלנו. בישראל חוק פקודת הכלבת כולל כבר מ־2020 פתרון מרוכך למקרים של נשיכות, בדמות בידוד ביתי. בארצות הברית יותר ויותר מדינות מגדירות התעללות בבעלי חיים עבירה פלילית, ובמסצ'וסטס, לדברי כהן, החוק מחמיר מאוד: "אם הכלב שלך שמן מדי או רזה מדי, יכול להיות שתעמוד לדין. אם תשאיר את חיית המחמד שלך במכונית ביום חם או קר במיוחד, אנשים יכולים להתקשר למשטרה, יפרצו לך למכונית, יקחו את הכלב ותתמודד עם כתב אישום".
אבל כהן עוסק במקרים אחרים, לא בגזרה הפלילית אלא בזו האזרחית, שפחות מטופלת בחוק. "אין למשל רגולציה על מה שקורה אם את משאירה את הכלב שלך בפנסיון לכלבים. אם יקרה לו משהו בעלי המתקן יכולים להגיד 'אני לא יודע מה קרה', ואין שום דבר שתוכלי לעשות לגבי זה, אין מי שנושא באחריות. האפשרות היחידה לשנות התנהגות בגופים כאלה — וטרינרים רשלנים, ספרים, פנסיונים וכו' — היא להעניש אותם דרך הכיס".
ולא רק דרך הכיס. זה גם עניין של יצירת תשתית משפטית רלבנטית מחוץ לספרי החוקים, שפה חדשה שתעניק מקום מיוחד לאופן שבו צריך להתייחס לבעלי חיים, בין שאנחנו בעליהם ובין שאנחנו מעניקים להם שירותים. וגם זה חלק מהעבודה של כהן. "במרץ השגנו במסצ'וסטס פסיקה תקדימית שמכירה בכלבים כ'רכוש מיוחד עם ייעוד מיוחד'", הוא מדגים. "הם לא שולחנות וכיסאות או מכונית שאפשר להחליף אם הם נהרסים. צריך להכיר בקשר הייחודי שבין הכלב לבעליו, קשר שאין עוד כמוהו. אני והכלבה שלי, מייזי, למשל, מדברים כל הזמן. אז ההכרה הזו היא צעד בכיוון הנכון, אבל עדיין יש הרבה שלבים לעבור כדי שיהיה קשה יותר לומר 'הכלב שלך נשך, אז נהרוג אותו'".
"שופט אחד אמר לי: 'אתה פאקינג רציני? יש לנו כל כך הרבה תיקים חשובים, תיקי סמים, וזה השיט שאני צריך להתמודד איתו?'. ופשוט עמדתי שם ועניתי: 'כן, אתה צריך להתמודד איתי'. כששופט צוחק עליך זה די חרא, אבל היינו צריכים לעבור את זה, והיום זה כבר קורה פחות"
השופטים והמושבעים לא מבינים מאיפה נפל עליהם חתול
מבחינת כהן, הלקוחות שלו הם בעלי החיות, אבל לפעמים בעיקר בעלי החיים. הוא מוטרד מרווחתם. זה משמעותי במיוחד בסכסוכים על מי יגדל את הכלב. יש סכסוכים כאלה בין עמותות לאנשים שאימצו את הכלב ("יש עכשיו עמותה שלא אוהבת את המאמצים ורוצה את הכלב בחזרה, אבל בדקתי את זה, והמאמצים מטפלים היטב בכלב") — ובעיקר סכסוכי משמורת, כשהבעלים נפרדים. "בכל הנוגע למשמורת על הילדים יש נתיבים ברורים, אבל במשמורת על חיות אין את זה", הוא מסביר. "זה פתח למחלוקות, וגם לטיעונים יצירתיים מצד עורכי דין".
למשל?
"כשהתחלתי חשבתי: 'זה קל — נלך לבית המשפט ונגיד שצד אחד יודע יותר לטפל בכלבים או שיש לו חצר גדולה יותר, או יותר זמן, כסף וניסיון'. בהתחלה בתי המשפט לא היו בנויים להקשיב לטיעונים כאלה, לטובת הכלב, אבל עם הזמן אנחנו רואים שהם שוקלים יותר מה יהיה טוב לכל המעורבים. אנחנו מביאים לפעמים חוות דעת של אנשי מקצוע שיכולים לזהות בעלים טובים יותר. ואנחנו כבר יודעים לבנות הסכמים של משמורת משותפת שבהם הפרודים לא צריכים לראות זה את זה, ומוסרים את הכלב במקום ניטרלי".
ויש מקרים עוד יותר מסובכים?
"יש לנו כרגע מקרה של אשה שנכנסת לכלא לא מעט. עד כה כשהיא היתה במאסר חבר שלה שמר על הכלב, אבל אז הוא מסר אותו לעמותה, ושם אשה אחרת אימצה אותו. זו הלקוחה שלי, והיא מספרת שכשראתה את הכלב היא אמרה לעצמה: 'הוא מבוגר, אף אחד לא ייקח אותו, פשוט ירדימו אותו'. כשהבעלים המקורית השתחררה היא רצתה את הכלב שלה בחזרה, ופנתה לעורך דין. על הנייר, היא צריכה לקבל את הכלב שלה בחזרה, ואמרתי את זה ללקוחה שלי. אבל היא דיברה על טובת הכלב, על זה שמגיעה לו שגרה, להיות נאהב, טיפול יציב, וטרינר. עכשיו ננסה להבהיר לבית המשפט שטובת הכלב היא להישאר איתה".
איך השופטים מגיבים כשהם מגלים שזה מה שהם צריכים לעסוק בו?
"בתיקי המשמורת התגובה של השופטים היא בדרך כלל לתפוס את הראש בידיים ולהגיד: 'למה אני צריך להתעסק במשמורת על חתול?'. בשנה שעברה היה לנו משפט שנמשך יומיים, עם חבר מושבעים, על משמורת כזאת. השופט בא בגישה של 'נו באמת, אתם לא יכולים לסדר את זה ביניכם?', וכשהוא בישר לאנשים שהיו מועמדים לחבר המושבעים שהתיק עוסק בחתול, כחצי מהם אמרו 'אנחנו לא רוצים להיות פה', הם הבהירו שהם לא הולכים לקחת את זה ברצינות. שופט אחר אמר לי: 'אתה פאקינג רציני? יש לנו כל כך הרבה תיקים חשובים, תיקי סמים, וזה השיט שאני צריך להתמודד איתו?'. ופשוט עמדתי שם ועניתי: 'כן, אתה צריך להתמודד איתי'. כששופט צוחק עליך זה די חרא, אבל היינו צריכים לעבור את זה, והיום זה כבר קורה פחות".
וגם התהודה הציבורית משנה את פני הדיונים. "באחד המקרים, שופט בתיק של כלב מסוכן קרא לי ללשכה שלו — ועורכי דין בדרך כלל לא נכנסים ללשכה של השופט — הוריד את הגלימה ואמר לי: 'טוב, מה אני אמור לעשות עם התיק הזה?'. התברר שהנכדים שלו קראו על המשפט ואמרו לו 'סבא, אתה לא הולך להרוג את הכלב הזה, נכון?'. זה היה התיק הראשון שלו בתחום והוא ביקש ממני לתת לו בריף על החוק. זו היתה חוויה מדהימה שאזכור תמיד. ובסוף, אחרי ההסבר, הוא אמר לי: 'ברכות, מצאת את הנישה שלך'".
ומה קרה לכלב? הנכדים נרגעו?
"השופט הגיע למסקנה שהכלב, צ'אנס, לא מסוכן, שחלק מההאשמות על תקיפות קודמות שלו לא היו מדויקות. הוא הטיל ספק באמינו תם של העדים, ושחרר את צ'אנס מכלא הכלבים".
3 צפייה בגלריה
רפאלה עם תרנגולת התמיכה הרגשית שלה, וכהן בדיון על המתה של כלב. "אני פוגש את האנשים ואת החיות, חייב להיות לי עניין אישי כדי שאקח את התיק"
( צילום מסך מתוך NBC)
המקרה המוזר של האיגואנה, שלא לדבר על תרנגול ההודו
כהן (54) נולד בעיר לין, מצפון לבוסטון. יש לו תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני במשפטים, וגם נחישות עסקית שהצליחה לגרום ללקוחות שלו להבין שעל השירות המיוחד שלו צריך לשלם, ולא מעט. "משלב מוקדם מאוד הבנתי שכדי שזה יהיה עסק זה צריך להתקיים כמו עסק, אחד כזה שישרוד גם אחרי שאמות. לכן גם הפירמה לא על שמי, היא נקראת Boston Dog Lawyers, ולכן אני צריך לגבות תשלום. גם אחי עורך דין, מבוגר ממני, והוא תמיד אמר לי: 'ככל שתגבה יותר, יותר אנשים יבטחו בך'. אז כן, אנחנו גובים לא מעט, אבל אנחנו לא מנצלים את זה שאנחנו מהמשרדים המעטים בתחום, אלא מתבססים על כך שהשקענו בו כל כך הרבה, ושהכלב של הלקוח יקבל טיפול כאילו הוא הכלב שלי".
כלבים הם עדיין רוב הלקוחות (כ־90%), אבל יש גם חתולים וסוסים במאבקי משמורת ("כיוון שסוסים יקרים מאוד הרבה פעמים יש להם בעלים משותפים, וכשאחד הבעלים חורג מהסיכומים ביניהם זה מגיע אליי"), ולפעמים גם חיות פחות שגרתיות.
"יש לנו כרגע תיק של אדם שהאיגואנה שלו מתה. הוא רצה לשרוף את הגופה, אבל לפני כן ביקש מהמשרפה הטבעה של כף הרגל שלה, כף רגל אחת ספציפית, שהיתה חסרה בה אצבע, אבל במשרפה עשו טעות והחתימו כף רגל אחרת. והוא הרוס, זה היה כל כך חשוב לו. עכשיו, עם יד על הלב, האם זה תיק חשוב? אנחנו הרי לא מצילים כאן חיים, ואין שם הרבה כסף, ומה שנעשה נעשה. אבל עבור אותו לקוח, זה חשוב. אז לקחנו את התיק. הוא דורש פיצוי של 12 אלף דולר".
"בעל הבית רצה לפנות משפחה שלבתה היה חזיר בתואנה שהוא מרעיש ומלכלך, אבל ביקרתי אותם, הבית היה נקי, החזיר לא עשה שום רעש, והוא היה מתוק להפליא. ישבתי איתו שעה, האכלתי אותו בתאנים, וראיתי איך הוא ליווה את הבת, שסבלה מדיכאון קשה. ניצחנו במשפט"
מקרה טרי אחר עוסק בחזיר ששמו אש. "הלקוחות כבר עשו ציור וקלף פוקימון שלי איתו", מספר כהן. "אש הוא חיית תמיכה רגשית של צעירה בת 23, שאיימו לפנות אותה ואת משפחתה מהבית. לפני עשר שנים הייתי אומר לך: 'יצאת מדעתך? אני נבוך לקחת תיק כזה', או 'אין לי מספיק ביטחון לקחת תיק כזה. ממש לא'".
אז למה כן?
"בארצות הברית אם אתה מקבל תעודה של חיית תמיכה רגשית החוק מגן עליך, וזה מכשיר את הקרקע עבור אנשים להמציא שהם זקוקים לחיה כזו רק כדי לאמץ חיות ספציפיות. אבל זה לא המקרה. בעל הבית רצה לפנות את בני המשפחה בתואנה שהחזיר רועש ומלכלך, אז הגעתי אליהם לביקור בהפתעה, והבית היה נקי, החזיר לא עשה שום רעש, והוא גם היה מתוק להפליא. ואת יודעת, חזירים הם מכוערים, אבל באופן כזה שאי אפשר שלא לאהוב אותם. חבר וטרינר ייעץ לי להביא לו תאנים, אז ישבתי איתו שעה, האכלתי אותו בתאנים, ופשוט ראיתי איך הוא ליווה את האשה הזו, שסבלה מדיכאון קשה. לאן שהיא לא הלכה הוא הלך אחריה. והוא עשה טריקים, ויש לו זנב קטן ודוחה שבו הוא מכשכש כשהוא שמח. וניצחנו. החזיר עדיין חי שם עם בעליו".
גם תרנגולות יכולים לשנות את מצבם של בעליהם. "היה לנו תיק על זה שנמשך שנתיים וזכה לסיקור תקשורתי. במרכז הסיפור עמדה רפאלה, ילדה בת 7 — היה לה קשה בבית ספר, היתה לה חרדה חברתית, ומה שעזר לה היה התרנגולות. רק שכולם בשכונה שלה רצו להיפטר מהן. הבאנו רופאים שאמרו שהילדה משתפרת בזכות התרנגולות, והחשבנו אותן חיות תמיכה רגשית. ביום הראשון של המשפט השופטת אמרה: 'למה שהילדה לא תיקח פשוט כלב?'. ואמרתי לה: 'כבוד השופטת, זו לא שאלה שאת אמורה לשאול, זה פוגעני'. לא מדברים ככה לשופטת, היא זעמה. היא כל כך כעסה עליי באותו יום. בסופו של דבר, הצלחנו לתת לילדה עוד שנתיים וחצי עם התרנגולות. ואם התרנגולות היו חיות בבית ולא בחוץ היינו משיגים יותר. ואלה בדיוק המקומות שבהם אנחנו מנסים לאתגר, לייצר פריצות דרך".
וכן, זה יכול להיות מביך. "נדרש אומץ כדי להתראיין לעיתון על תרנגולים, אבל האמנתי בזה. פגשתי אותן, ופגשתי את הילדה. אתה חייב להיות מעורב — רק אם יש לי עניין אישי אני יכול לקחת את התיק".
ואם תרנגולים רגילים, למה לא תרנגולי הודו. "זה אחד התיקים האהובים עליי בכל הזמנים, משום שהוא מראה שבאמת אפשר לשנות משהו", מספר כהן. "ב־2018 התקשרה אליי מישהי, שהיא במקרה גם עורכת דין, ואמרה לי: 'לקחו את תרנגול הודו המחמד שלי'. אמרתי: 'אני לא יכול לעזור לך, כי זה לא חוקי לגדל תרנגול הודו כחיית מחמד'. והיא הסבירה: 'אתה לא מבין. ביום שבו הכלב שלי מת התרנגול הזה נכנס לחצר שלנו. הוא בא כל יום, הוא ישן על המרפסת שלנו, ואנחנו מאכילים אותו, כי אנחנו מרגישים שהוא גלגול נשמות של הכלב שלנו'. הם גם העניקו לו את אותו השם. ואז יום אחד הגיע אורח, תרנגול ההודו ניקר אותו בפנים והמשטרה לקחה אותו. עורכת הדין ההיא היתה פשוט הרוסה, היא התקשרה אליי בוכה, אבל לא יכולתי לעזור לה. רק כשניתקנו את השיחה התחלתי לחשוב, ביררתי וגיליתי שלמשטרה המקומית אין סמכות לקחת חיית בר. התקשרתי לגורמים הרלבנטיים ובתוך כמה שעות הלקוחה התקשרה ואמרה לי: 'אני לא יודעת מה עשית, אבל המשטרה הרגע עצרה מול הבית שלי והתרנגול במושב האחורי'. הם החזירו אותו".
איך השתנית כעורך דין בגלגול החדש שלך?
"בעבר כשהלכתי לבית משפט רציתי להיות התיק האחרון באותו היום, ממש ביקשתי שכל התיקים האחרים יידונו לפניי. היום אני רוצה להיות ראשון, אני לא יכול לחכות לעמוד שם להציג את עצמי ולטעון למען הלקוח שלי. ואז אנשים מתחילים לשאול: 'רגע, מה הוא אמר?', והשופטים אומרים 'יש לנו כאן עורך דין שהוא האדם שאליו הולכים כשיש בעיה עם הכלב'. אני מת על זה.
"נהייתי עורך דין די בעל כורחי, לא נהניתי ללמוד משפטים, ואז גם עבדתי בתחום נוראי של גביית חובות כי לא מצאתי משהו אחר. לא הייתי טוב בזה, והרגשתי רע בשביל האנשים שגביתי מהם את החובות — לי בעצמי היה חוב — וכשאתה מתקשר לאנשים אף אחד לא שמח לשמוע אותך. כל יום היה אומללות גמורה. בכנות, אני לא יודע אם הייתי בחיים היום אם לא הייתי מוצא את הנישה הזאת. ועשיתי את זה, עשיתי הרבה דברים כדי שזה יקרה, אי אפשר פשוט לשבת כל היום ולחכות לגורל. צריך למצוא את הייעוד שלך, לא משנה באיזה גיל, וללכת על זה, להאמין בעצמך ולהיאבק בתגובות שליליות, בכל האנשים שהסתכלו עליי כאילו יצאתי מדעתי".
מה לדעתך תהיה המורשת שלך?
"היא תהיה קשורה למה שעשיתי עבור כלבים והבעלים שלהם. בסופו של דבר היתה לי השפעה על חיים של כל כך הרבה אנשים וחיות. רוב הזמן אני לא חושב על זה, כי אני עסוק בעבודה, אבל אחרי כל כתבה שיוצאת אנשים אומרים לי: 'אתה גיבור'. אני לא, אבל גם זו המורשת שלי — לבטוח בעצמך ולא להקשיב לאלה שמורידים אותך. ואני רוצה שתהיה פעילות משפטית כזאת בכל מדינה בארצות הברית. זה לא חייב להיות קשור אליי, אבל זה יהיה בזכותי. וזו תהיה תחושה אדירה".
