ד"ר שלי אביב ייני (35) היא ראשת מחלקת משפט בינלאומי במטה משפחות החטופים והנעדרים וחברת סגל במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן. היא בעלת תואר ראשון ושלישי במשפטים מאוניברסיטת בר־אילן, ותואר שני במשפט זכויות אדם בינלאומי מאוניברסיטת אוקספורד, עם עבודת תזה שעסקה במדיניות שחרור החטופים של ישראל. נוסף על כך, היא עשתה שני פוסט־דוקטורטים, אחד באוניברסיטת ניו יורק (NYU) והשני במרכז מינרווה לחקר שלטון החוק במצבי קיצון של אוניברסיטת חיפה. היא גרה בתל אביב עם בן זוגה שרן ייני, כדורגלן וקפטן מכבי תל אביב לשעבר, ושני ילדיהם.
אביב מובילה אופרציה מורכבת, שבה עוסקים 140 עורכי דין ומתנדבים בארץ ובחו"ל. היא אמונה על תכנון האסטרטגיה המשפטית במישור הבינלאומי ושימוש בהליכים השונים להגשמתה, וכן על ניהול הצוותים המטפלים בפעילויות השונות, ובהן: ההליכים המשפטיים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC) נגד ראשי חמאס על חטיפה, פשעי אלימות מינית ועינויים (התלונה הוגשה בפברואר), שאת הטיפול בהם מוביל עו"ד יובל ששון ממשרד עורכי הדין מיתר; ניהול המגעים עם בעלי תפקידים באו"ם, כגון פרמילה פאטן, הנציגה המיוחדת לענייני אלימות מינית באזורי עימות, שפרסמה במרץ דו"ח שאישר באופן חד־משמעי שחמאס השתמש באלימות מינית במתקפת 7 באוקטובר; וכן פנייה לוועדות השונות באו"ם ועבודה מול מדינות זרות לצורך קידום סנקציות כלכליות כנגד חמאס. נוסף על כך, עומדים אנשי המטה בקשר עם הדווחית לענייני עינויים, אליס אדוארדס, שקראה בחודש שעבר לשחרורם המיידי של החטופים לאחר שנפגשה עם משפחות חטופים וחטופים משוחררים.
"כבר ב־8 באוקטובר הבנו שישנם הרבה צעדים שצריך לעשות במשפט הבינלאומי"' אומרת אביב ייני. "חלק מהם המדינה לא יכולה לעשות, כמו למשל התלונה שלנו ב־ICC, כי המדינה לא מכירה בסמכותו, וחלק מהם צריך לעשות תחת לוחות זמנים מאוד קצרים ומהירים, כי המטרה היא הפעלת לחץ. בהליכים משפטיים חושבים על סוף התהליך ובונים דברים באופן שיבטיח ניצחון בתיק. כאן הרעיון הוא להפעיל מנופי לחץ מיידיים כדי להשיב את החטופים".
בשונה מבית הדין הבינלאומי לצדק העוסק בסכסוכים בין מדינות (ICJ, שבו מתנהלת התביעה של דרום אפריקה נגד ישראל), ICC מנהל הליכים נגד אנשים. הוא הוקם ב־2002 במטרה להעמיד לדין פושעי מלחמה. ישראל חתמה על האמנה אך לא אישרה אותה בגלל סעיף המגדיר את מדיניות ההתנחלויות כפשע מלחמה, ובכך נמנעה מלהצטרף כחברה. משום כך ישראל אינה מכירה בסמכות בית הדין ואינה מעורבת בהליך שמתנהל בו.
.
איך המשפט הבינלאומי יכול לסייע בהשבת החטופים?
"המטרה שלנו היא לזהות היכן המדינה לא יכולה לפעול, ואז להיכנס לוואקום הזה ולהוביל מהלכים. ב־ICC מתנהלות כיום תלונות נגד בכירים ישראלים ונגד בכירים בחמאס. ב־7 באוקטובר הבנו שכשם שאנחנו מתמודדים בכל הכוח עם החשש מפני הוצאת צווים לישראלים כבר שנים, אנחנו צריכים לגרום לכך שגם נגד בכירי חמאס יוצאו צווים כאלה.
"אבל זה לא רק ה־ICC, אלא גם מערכות האו"ם. הרבה פעמים מדינת ישראל אוהבת להיות בגישה של 'או"ם שמום' ומניחה שכולם אנטישמים ושמשום כך עדיף לא לתת לגיטימציה לגזרה הזו. אנחנו, כקורבנות, לא כבולים להחלטות האלה ומחפשים אנשים עם יושרה מקצועית שאינם מוטים נגד כל מה שישראלי כדי לתת קול לקורבנות. בשלב מאוד מוקדם פרופ' רות הלפרין־קדרי מאוניברסיטת בר־אילן הזמינה את פאטן וניהלנו מולה תהליך של איסוף עדויות מחטופים ושורדים. המוטיבציה למהלך כזה היא לבסס הכרה משפטית בפשעים המיניים של חמאס, שקשה לי להאמין שנצליח לבסס בדין הפלילי הישראלי".
למה?
"כי אין ראיות שמשמשות לזיהוי פלילי, וקשה למלא אחר התנאים להרשעה בישראל. המשפט הבינלאומי יותר מבוסס על עדויות ואפשר להשתמש בו כדי לבסס את ההכרה ההיסטורית הזו. ראינו שחמאס מגיב לזה. הוא ממש התייחס באופן פומבי ורשמי לדו"ח של פאטן, ומעטים הכלים שיש במשפט בינלאומי שבהם אפשר להפעיל לחץ על ארגון טרור, שהוא לא גורם מדינתי. ראינו שזה מפעיל לחץ ומערער את המעמד שלהם מול מדינות מוסלמיות שתומכות בחמאס, כי האסלאם לא מכשיר אונס ואלימות מינית. מבחינתנו המטרה היא קודם כל שחרור החטופים ואז מטרות חשובות וצודקות אחרות כמו ביסוס אשמה פלילית, נשיאה באחריות, צדק היסטורי וצדק לקורבנות. אלה שני הנתיבים שאנחנו כל הזמן צועדים בהם — מצד אחד אנחנו מפעילים לחץ כדי לקדם את החזרת החטופים, ומצד שני מתעקשים על האמת ההיסטורית של 7 באוקטובר, כי יש כל כך הרבה סילופים ועיוותים. כל כך הרבה פעמים שאלו אותנו איפה ההוכחות והטילו ספק באמינות של מה שקרה".
1 צפייה בגלריה
פאטן בנחל עוז בפברואר. הדו"ח שפרסמה אישר שחמאס השתמש באלימות מינית
(צילום: משרד החוץ)
אילו הישגים היו לכם מאז שהתחלתם לפעול?
"התובע בהאג הוציא בקשות לצווי מעצר נגד בכירי חמאס בהאשמות של פשעים מיניים, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. זה הישג חשוב כי אלה דברים שבסוף נזכרים בדברי הימים. למערכת המשפטית יש יכולת למסגר אמיתות בזמן. הרבה מהזמן זה פועל לרעתנו, כי הצד השני יודע להשתמש בזה באופן אפקטיבי".
למה הכוונה?
"במשך השנים הפלסטינים הראו שהם יודעים להשתמש באופן מאוד יעיל במנגנונים של המשפט הבינלאומי. יש להם היכרות מאוד עמוקה עם הכלים. אנחנו, לעומת זאת, הרבה פעמים נוקטים במדיניות של יען: הם ממילא נגדנו, זה לא קורה, זה לא קיים, אנחנו לא משתפים פעולה, אנחנו לא לוקחים חלק. אבל יש יתרון בלקחת חלק בזירה מסוימת, לאתר עם מי אפשר לעבוד, לראות מי בני הברית ומי האנשים שאיתם אפשר לקדם את האינטרסים שלנו".
מי מממן את כל הפעילות הענפה הזאת?
"המדינה לא יכולה לעזור במימון כי היא לא מכירה בסמכות של ה־ICC, אז הציבור פשוט תרם. העלויות שאנחנו חישבנו לכל הפרויקט מסתכמות ב־10 מיליון שקל".
ספרי לי על הפגישה שקיימתם החודש עם דווחית האו"ם לענייני עינויים, אליס אדוארדס.
"בכל הפרסומים שלה היא מפגינה יושרה. זה לא שהיא פרו־ישראלית, אבל היא מאוד מאוזנת ורואה את הפשעים שנעשו נגד חטופים ונגד קורבנות 7 באוקטובר. אחרי שפגשנו אותה בז'נבה היא הוציאה הודעה מאוד מחזקת, שבה קראה לשחרור מיידי של כל החטופים ללא תנאים מוקדמים. לעומת זאת בפרסומים של יתר דווחי האו"ם החטופים כמעט ולא מוזכרים".
איך הדין הבינלאומי מתייחס לחטיפה?
"קודם כל, חטיפה היא לא חוקית. היעלמות כפויה (enforced disappearance) היא פשע נגד האנושות. החטופים נשמרים ללא שום קשר עם המשפחות, בלי בדיקות רפואיות, אנחנו לא יודעים איפה הם, אם הם בחיים, מה קורה איתם. זה פשע שהמשפט הבינלאומי שם בו גם דגש על סבלם של בני המשפחה, וזה ייחודי, כי אתה לא מסתכל רק על הסבל של הקורבן, אלא רואה את בני המשפחה כשותפים לסבל, כקורבנות גם הם".
אילו כלים עומדים לרשות המשפט הבינלאומי כדי להביא לשחרור בני ערובה, אם בכלל?
"הכוח של המשפט הבינלאומי הוא בהפעלת לחץ בגלל זכות הווטו במועצת הביטחון ועוד כשלים מבניים — כל כלי של האו"ם שקשור לפתרון סכסוכים ועשיית שלום הוא לא מאוד אפקטיבי. לכן אנחנו מתמקדים בשימוש במשפט הבינלאומי כדי לסמן באמצעותו מתי יש עבירות על המשפט הבינלאומי, וכדי לייצר אשמה פלילית ולהעניש".
הנושא לא לגמרי חדש לך כי עבודת התזה שלך עסקה במדיניות שחרור החטופים של מדינת ישראל.
"נכון. הטריגר היה עסקת גלעד שליט, והמשיכה שלי לנושא היתה מהצד התיאורטי של שקילת חיים מול חיים. עוד כשכתבתי את התזה ב־2016 היה לי ברור שחטיפה היא כלי שהשימוש בו יגבר, כי בקרב מי שלא רואה את עצמו כפוף לדיני הלחימה, אין כלי שמניב רווח גבוה יותר. גם אז היו בעזה אזרחים שעדיין נמצאים בה היום — אברה מנגיסטו והישאם א־סייד — ואני מבטאת בתזה ביקורת על כך שלישראל אין מדיניות מוסדרת לטיפול בנושא. לאזרחים החטופים האלה לא היה לובי מספיק חזק שעמד מאחוריהם, והציבור לא נלחם עבורם. והנה אנחנו מגיעים למשבר הגדול הזה, ומשפחות החטופים נמצאות באותו מצב. הגורל של אנשים שחוו דבר כזה לא צריך להיות תלוי בלובי או בתמיכה שהם מצליחים לגייס. יש פה משהו שצריך לטפל בו במבנה המערכתי".
