מינוי ראש השב"כ
הסכנה בפסילת קפלן
אלי שרביט התגלה כשרביט קסמים — רק מונה לראש השב"כ, ופוף, נעלם. הוא התפוגג בתוך דקות לאחר שנחשפו "פשעיו" — השתתפות בהפגנה בקפלן כשהוא עטוף בדגל ישראל, ומאמר ב"כלכליסט" שבו יצא נגד מדיניות האקלים של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. צריך לדבר על החטא האמיתי שלו: הסכמתו להיכנס מתחת לאלונקה של בנימין נתניהו לפני שבג"ץ הכריע בשאלת הפיטורים של רונן בר. בעצם ההסכמה שרביט הפך את עצמו למי שהיה יכול לאפשר לנתניהו להיפטר לא רק מבר אלא גם מפסיקת בית המשפט. הפסיקה הזאת אמורה להיות חשובה מאוד, כי היא עשויה לקבוע שרק בדיקטטורה מנהיג יכול להעיף שומר סף משמעותי ללא עילה ממשית, סתם כי "אין אמון".
מי שמכירים את שרביט אומרים שהוא איש ישר, מוכשר וראוי למינוי. אבל היה עליו לומר לראש הממשלה: בוא נמתין עד לסיום ההליך המשפטי. עכשיו הוא נענש על הסכמתו המהירה, ובחסות תומכי הממשלה דבק בו ה"כתם" של קפלניסט שמאלני. על הדרך, הליך המינוי לתפקיד הרגיש כל כך של ראש השב"כ נרקב עוד יותר, וקיבלנו תזכורת למציאות האיומה שבה אנחנו חיים, ונחיה: אם המפגינים נגד ההפיכה לא יימצאו ראויים לתפקידי מפתח בביטחון הלאומי — הסכנה הברורה והמוחשית לעתידה של מדינת ישראל רק תגבר. // משה גורלי
דו"ח ה־OECD
כבר לא "שמאלנים"
פעם בשנתיים מפרסם ה־OECD דו"ח על כלכלת ישראל, שמאפשר להבין איך אנחנו נראים בעיני העולם. זה דו"ח שמונע ממוטיבציות אחרות מאלה של סוכנויות הדירוג, למשל, והרבה יותר קשה להאשים אותו בביקורת לא עניינית. 142 עמודים יש בדו"ח הטרי שיצא השבוע, והם ממוקדים ומקצועיים מאוד: חוקרי הארגון צללו אל עומק הכלכלה, ניתחו את המדיניות, בחנו את המספרים. הם לא מדברים על פוליטיקה, על הפיכה, על מלחמה. הפעם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לא יכול לנפנף את הדו"ח הזה כ"שמאלני" או כזה שנכתב בידי עוכרי ישראל.
אולי זה יגרום לו לשמוע את מה שאומרים כשלא מדברים על פוליטיקה בכלל. הדו"ח מסביר שכלכלת ישראל חזקה בזכות סקטור עסקי תוסס — ההייטק, למעשה — ובזכות מדיניות מוצלחת של בנק ישראל, ושני אלה מבטיחים כניסת דולרים. מה שפוגע בכלכלה הזאת, לפי הדו"ח, הוא מדיניות הממשלה, שבמקרה הטוב לא עושה כלום כדי לחזק את המשק ובמקרה הרע מובילה מהלכים שגורמים נזק. החוקרים מבקרים את התנהלותה בהיבטים שונים, למשל העובדה שאינה פועלת להוריד את יוקר המחיה. הביקורת החריפה ביותר נוגעת לחרדים ולערבים: בשנתיים האחרונות, הם כותבים, הממשלה סיפקה תמריצים שליליים ליציאה לעבודה לחרדים וקיצצה בתוכניות תעסוקה של ערבים. אותן מגמות הוחלו גם במערכות החינוך של שני המגזרים. בעצם, הממשלה עושה הפוך ממה שהיא צריכה. וזה עוד לפני אישור התקציב האחרון. זו לא שמאלנות, זה ניתוח מקצועי ענייני. והוא לא מציג טענות שווא, הוא חושף את האמת. היה נחמד לשמוע כיצד שר האוצר מתמודד עם זה. // אדריאן פילוט
סיכום 2024
סידרנו להם מסיבה
הדו"חות השנתיים האחרונים של החברות הציבוריות התפרסמו השבוע, וסיכמו שנה שכולה התנהלה תחת מלחמה. היה אפשר להניח שהיא תהיה קשה למגזר העסקי, אבל מתברר שזו היתה אחת הטובות שלו. הבנקים דיווחו על תשואה להון שאפילו לא חלמו עליה, והתחזית שלהן קדימה ורודה ביותר. כך גם חברות הביטוח. קמעונאיות המזון שיפרו מרווחים והחלו במסיבת דיבידנדים. גם ספקי המזון. אצל קמעונאיות הביגוד וחברות הקניונים חגיגה. אפילו הקבלנים — שקיבלו מכה משולשת של ריבית גבוהה, פועלים שלא מגיעים ושוק באי־ודאות — רשמו רווחים נאים.
איך זה קרה? למה? כי הצרכן הישראלי הוא בור מניב ללא תחתית. הבנקים לא נותנים לנו ריבית על העו"ש, ואנחנו שותקים ומשיאים להם רווחים. חברות הביטוח מייקרות את הביטוחים, ואנחנו משלמים. מחירי המזון עולים, ואנחנו, מה לעשות, אוכלים. ולא רק בעלי העסקים יודעים שהם יכולים לקחת מאיתנו עוד ועוד — גם המדינה יודעת זאת. עוד ועוד מסים הושתו עלינו כדי לממן כמה סקטורים, בעיקר לא יצרניים, ומשרדי ממשלה מיותרים.
אנחנו משלמים, וכולם מלבדנו מרוויחים. מתמטיקה פשוטה. רק שזו לא משוואה שיכולה להחזיק למשך זמן. הצרכן לא יכול להמשיך לשלם על הכל יותר אם ההכנסה שלו לא גדלה. בסופו של דבר הצריכה הפרטית, מנוע הצמיחה המרכזי של המשק, תקטן. המיתון יגיע. וכשזה יקרה, שאף אחד מאלה שחוגגים עכשיו לא יבוא להתבכיין. // גולן פרידנפלד
הרשות למאבק בעוני
מילים גדולות, עד מבחן התוצאות
חוק הרשות הלאומית למאבק בעוני, שיזמו ח"כים חברתיים (רובם מהאופוזיציה), אושר השבוע בזכות הכוח הפוליטי של ש"ס. החוק הזה הוא כנראה הדבר הטוב ביותר שהכנסת הנוראה הזו תעשה. וכרגיל בנושאים כאלה, הוא מוביל לקלישאה על חכות ודגים: בעוד ש"ס ממשיכה לקדם חלוקה של דגים — וכרטיסי המזון של אריה דרעי הם דגים סרוחים במיוחד, שנתפרו לחרדים ולא בוססו כזכות קבועה — החוק שש"ס הובילה לאישורו מבקש להיות מפעל לחכות. שר הרווחה יעקב מרגי התחייב ל"כלכליסט" שהרשות למאבק בעוני לא תחלק כסף אלא תעסוק בתכלול ובאסטרטגיה לטיפול בעוני, אבל אחרי כל המילים המבחן יגיע כשנראה פחות ופחות אנשים שנזקקים לכרטיסי מזון. ובשביל זה, אין ברירה, הרשות תצטרך לקדם גם השכלה ותעסוקה של חרדים. ככה נראות חכות אמיתיות, מתוכללות ואסטרטגיות. // שחר אילן
בתנ"ך לשכה היתה מקום שנגע בקדושה. עכשיו אנחנו בימים של לשכה אפלה
לשכת ראש הממשלה נהפכה בממשלות נתניהו, מכהונה לכהונה, ממקום שמנהל את המדינה למקום שעוד ועוד שערוריות נכרכות בו, שיש בו התנהגויות בעייתיות (זוכרים את נתן אשל? זה היה כבר לפני 13 שנה) או סתם כאוס. השיא מגיע כעת, עם חקירות מורכבות בחשדות כבדים, כולל מגע עם סוכן זר. הלשכה הזאת מצטיירת כמקום אפל, אפילו אפל מאוד, גם אם לא מביאים בחשבון את ההתנהלות וההחלטות של ראש הממשלה עצמו.
"לשכה" היא זיקית שכזאת, יש לה כל מיני משמעויות בכל מיני הקשרים. את הכלים המיוחדים של הכהנים בבית המקדש שמרו בלשכה — זה היה מקום חשאי, מוגן היטב, נגיש רק לאנשים נעלים במיוחד, אבל לטובת שירות הציבור. סניפים של הבונים החופשיים נקראים לשכות, והם מסתוריים בערך כמו הלשכה ההיא במקדש. אבל רובנו נתקלים בלשכות פרוזאיות הרבה יותר: כגילדות מקצועיות (למשל לשכת עורכי הדין), או כמוסדות רשמיים — הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לשכת האוכלוסין, לשכת התעסוקה, לשכה של שופט או סתם לשכה של איזה מנכ"ל, וכמובן לשכת הגיוס. מקומות לגמרי לא מסתוריים, מאוד אפורים, אפילו מדכאים, שאנחנו נדרשים להם מדי פעם בלית ברירה. הביורוקרטיה מאורגנת בלשכות, ולמעשה החברה מאורגנת בלשכות.
אבל לשכת ראש הממשלה, זו שמעל כולם, מאוד לא מאורגנת (או שמא מאורגנת במובן הכי רע ורקוב שאפשר). היא מסתורית, והיא אפילו אפלה (ושלא כמו הלשכה האפלה המקורית, הקמרה אובסקורה, היא אינה יוצרת שום דבר, ודאי לא יופי). היא מפחידה. במקום להבטיח סדר בחברה הישראלית, היא מפרקת אותה ואת האמיתות הכי בסיסיות שלה. מלשכה בבית המקדש הגענו ללשכה שבה דבר אינו קדוש. // דור סער־מן
