"בכל פעם שאופוסום מרגיש מאוים הוא מעמיד פנים שהוא מת באופן מרהיב: העיניים שלו נפערות וקופאות, פיו נפתח וממנו משתרבבת לשון מכחילה, תפקודי הגוף שלו קורסים, טמפרטורת הגוף ולחץ הדם שלו פוחתים, הוא מפריש צואה, שתן ונוזל בעל ריח רע ומפסיק לגמרי להגיב לעולם", מספרת ד"ר סוזנה מונסו (Monsó), "אם לא ידעת על הטריק הזה מבעוד מועד היית חושבת שהוא מת".
תצוגת המוות המורכבת של המכרסם הצפון־אמריקאי כה מפורסמת שהיא הפכה לביטוי לשוני — אמריקאים אומרים "לשחק אופוסום" במובן של "להעמיד פני מת". אבל מה בכלל האופוסום יודע על מושג המוות? האם הוא מבין מה זה אומר להיות מת? "הסיבה היחידה של האופוסום לבצע את תצוגת המוות המורכבת היא רק אם הטורפים שלו מבינים איך מוות נראה ומריח", מסבירה מונסו. כלומר, הבנת המוות לא רק קיימת בטבע, אלא גם עיצבה את הטבע: "משום שהטורפים מחזיקים במושג של מוות, חיות אחרות התפתחו לחקות אותו".
בספרה החדש "לשחק אופוסום: איך בעלי חיים מבינים את המוות" מונסו בוחנת בדייקנות את האופן שבו חיות מבינות מה זה אומר "למות". זו משימה מאתגרת בעולם שבו מודעות למוות נחשבה במשך מאות שנים תכונה ייחודית לבני אדם, שאף מגדירה אותם. באסכולות שונות, כגון פילוסופיה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה וביולוגיה, סברו שחיות מרגישות כאב, אך לא מבינות מוות, ולכן הוא לא מערער אותן ולא גורם להן אבל.
מונסו לא מסכימה עם הסברה הזאת. "בני אדם עושים יותר מדי אינטלקטואליזציה למשמעות של הבנת המוות", היא אומרת. "אנחנו מבינים אותו כמשהו מאוד מורכב וסימבולי, ולכן גם מאוד תובעני מבחינה תפיסתית, ואז שואלים אם חיות יכולות להחזיק בהמשגה כזו. ברור שהתשובה היא לא, כי אין להן את אותו סוג של מורכבות לשונית ותרבותית שיש לבני אדם. אבל אנחנו מפגינים כאן מוסר כפול, כי כשאנחנו חושבים על היכולת של ילדים להבין מוות, אנחנו מקבלים את זה שיש רמות שונות של הבנה, שהיא בעצם ספקטרום, אבל כשחושבים על בעלי חיים, אנחנו חושבים על מושג המוות כבינארי — או שמבינים אותו או שלא. הצעד ההגיוני הוא לפתוח את המוח שלנו לדרכים שונות שבהן חיות יכולות לחוות מוות".
"כדי שחיות יבינו מוות, עליהן לקלוט שני מאפיינים עיקריים: לא פונקציונלי ובלתי הפיך - כלומר המת לא יכול לבצע יותר שום פעולה, והמצב הזה קבוע"
קחו למשל את אוולין, קופת מקוק שחיה במרכז שיקומי לחיות באיטליה, והתפרסמה ב־2017 כי נשאה את פגר הגור המת שלה במשך 25 יום. היא ליקקה אותו וטיפלה בו עד שהוא התייבש והגיע למצב דמוי חניטה, מה שלא מנע ממנה להמשיך לשאת אותו, ללקק אותו ולנסות להאכיל אותו. כעבור 14 יום נפלה גולגולת הפגר, אחרי כמה ימים נשרו חלקים נוספים, אבל אוולין המשיכה בשלה. מהיום ה־19 היא נצפתה מכרסמת את החלקים השונים.
למה אוולין עשתה את זה? הרי אין להתנהגותה נימוק הישרדותי — יד אחת של אוולין כל הזמן היתה עסוקה בלהחזיק גופה; אין כאן אינסטינקט אמהי לכאורה, כי הפגר לא הגיב באופן שיכול לעורר אצל אוולין תגובה אמהית; לא ייתכן שהיא חשבה שהפגר בחיים, משום שטכניקת הנשיאה שלה כללה גרירה שלו על הרצפה ונשיאתו הפוך בפיה — טכניקות שאינן מאפיינות נשיאה של גורים חיים. אז כיצד ניתן להסביר התנהגות זאת?
"הסיפור של אוולין ממחיש שבעלי חיים מבינים מוות ומתאבלים, ושהם לא תמיד מתאבלים בדרכים שמובנות לנו", מסבירה מונסו. "משמעות הדבר היא שיש לאפשר לחיות להתאבל כל עוד הן רוצות, גם אם זה לא נעים לילדים שצופים בהן בגן החיות. נוסף על כך, צריך להבין שכשהורגים חיה בטבע או בכל מקום אחר, אנחנו לא רק מסיימים את החיים שלה, אלא גם משפיעים על חייהם של אלה שקשורים אליה".
1 צפייה בגלריה
מונסו. "נהייתי אובססיבית לנושא המוות בתקופה בחיי שבה חיפשתי תשובות"
(צילום: Tanya Lacey)
חוכמה של חולדות
מונסו (36) איננה זואולוגית, אלא פרופסור לפילוסופיה במחלקה ללוגיקה, היסטוריה ופילוסופיה של המדע ב־UNED מדריד, המתמחה בהכרה של בעלי חיים. תחום המחקר יוצא הדופן שלה נקרא תָּנָטוֹלוֹגְיָה השוואתית (Thanatology) והוא בוחן כיצד מינים שונים מגיבים למוות, ועד כמה יכול יצור חי בכלל להבין מה זה אומר למות. בזמן הקצר שבו התחום קיים (פחות מ־20 שנה), גילו המחקרים שבעלי חיים רבים מחזיקים במאפיינים מסוימים שנחשבו ייחודיים לאנושות כמו הכרה מספרית, רציונליות, מוסר, שפה ותרבות. ספרה של מונסו, שסוקר בהרחבה ברחבי העולם, מנתח מגוון רחב של דוגמאות לאופנים המפתיעים שבהם בעלי חיים מתייחסים למוות, ומנסה לאתגר אותנו לחשוב מחדש על יחסנו לחיות.
למה נמשכת לחקור דווקא את תפיסת המוות של חיות?
"תמיד נמשכתי להבין יכולות שאנו נוטים לחשוב עליהן כייחודיות לבני אדם, ומשתמשים בהן כדי להבחין אותנו משאר ממלכת החיות. מתישהו הפכתי אובססיבית לנושא המוות — דבר די נפוץ בגילים מסוימים. בזמנו לא עשיתי את החיבור, אבל בדיעבד אני מבינה כמה זה הגיוני שבחרתי במחקר הזה בתקופה בחיי שבה חיפשתי תשובות".
מה את בוחנת כשאת מנסה להבין איך חיות תופסות מוות?
"כדי שחיות יוכלו להבין מוות, צריכה להיות להן הבנה של מה שאני מכנה 'מוות מינימלי'. זה מושג שמורכב משני מאפיינים עיקריים: לא פונקציונלי ובלתי הפיך — כלומר המת לא יכול לבצע יותר שום פעולה, וזה מצב קבוע. המושג 'מוות מינימלי' הוא כמו הגדרת בסיס, שמאפשרת וריאציות שונות לתפיסת המוות בין מינים, בתוך קהילות ואפילו אצל פרט יחיד במהלך חייו. הרעיון הוא שהבנת המוות תשתנה במהלך חייך, בהתאם לתרבות שלך או בהתאם למין שאתה שייך אליו".
"חיות בית נוטות פחות לקלוט את המושג 'מוות' כי הן פחות נתקלות בו, בהשוואה לחיות בטבע, שנמצאות תחת איום תמידי להיטרף או נדרשות לצוד"
דוגמה טובה לשימוש בהגדרת המוות המינימלי היא המקרה של שימפנזה לבקן שנולד באוגנדה ב־2018 — התצפית הראשונה בטבע של מקרה מסוג זה. "חוקרי שטח דיווחו שהשימפנזים הגיבו לגור יוצא הדופן בקריאות אזעקה ושאר סימנים שהעידו כי הם ראו בו דבר מסוכן שיש להיזהר ממנו. באמצע הכאוס הזה זכר האלפא תפס את הגור והרג אותו עם חבריו. זה עצוב, אך נפוץ יחסית בטבע. הדבר המעניין למחקר שלי היה השינוי שתועד בגישה של השימפנזים — ברגע שהגור מת, הם הפסיקו לפחד ונתנו מקום לסקרנות שלהם. הם הקיפו את הגופה, רחרחו ונגעו בה, משכו בשיער שלה והשוו אותו לשיער שלהם. זו הדגמה מדהימה, כי כדי שהשימפנזים יעזו להתקרב לתינוק הלבקן, הם היו צריכים להבין שהוא כבר לא יכול לפגוע בהם. זה אומר להבין את המוות, לפחות בצורה מינימלית".
בעלי חיים לא צריכים להבין שכל פונקציה נפסקת ברגע המוות, אלא רק החשובות שבהן. והרי גם בני האדם לא מסכימים ביניהם לגבי הנושא הזה (אולי הנשמה שלנו ממשיכה להתגלגל?). באופן דומה חיה לא צריכה להבין הכל, אלא רק את סיומן של יכולות שמאפיינות יצורים חיים — וזה דבר שלא כל בעלי החיים מסוגלים לו.
נמלים למשל, תלויות לחלוטין בסימנים כימיים שמפרישה נמלה מתה, כדי להבין שאחת מהן כבר לא מתפקדת. אבל אין להן הבנה עמוקה של אותו תפקוד ולכן קל לשטות בהן. אם נתיז על נמלה אחת את הרכיב הכימי שמופרש מנמלים מתות, הנמלים סביבה יישאו אותה החוצה מהקן, בלי לדעת שהן עשו טעות. לנמלה המרוססת לא תהיה דרך להודיע לנמלים האחרות שהן עושות טעות, ושהיא בעצם לא מתה. כי הנמלים מונעות מגירויים, אבל לא מסוגלות להבין את המשמעות של הופעת סימנים סותרים לאותו גירוי.
חולדות, לעומת זאת, מסוגלות להתגבר על סימנים סותרים. אם תרססו על חולדה חומר כימי שמריח כמו מוות, גם חברותיה יישאו אותה החוצה — אבל רק בתנאי שהיא לא תזוז. בשונה מנמלים, חולדות מבינות שלמרות הריח, התנועה פוסלת את מושג המוות. לנמלים, במילים אחרות, אין מושג של מוות; התגובה שלהן נשלטת אך ורק בידי אינסטינקט, והיא ניתנת לחיזוי — כל נמלה תגיב תמיד באותו האופן למוות.
צער של לווייתנים
לווייתנית האורקה טלקווה המליטה ב־2018 גור באזור ויקטוריה, קנדה, שמת בסמוך ללידתו. באקט יוצא דופן היא המשיכה לשאת את הפגר שלו במשך 17 יום רצופים על פני יותר מאלף קילומטר באוקיינוס השקט — דבר לא טריוויאלי בהתחשב בכך שלאורקות אין ידיים, ושכדי לשאת את הפגר, ששקל כמה מאות קילוגרמים, היה עליה לאזן אותו על אפה. "רק נחישות מנעה ממנה להרפות", אומרת מונסו.
הסיפור של טלקווה זכה לעניין ציבורי עצום, משום שאבל מעורר בנו עוצמות של רגש. אבל דווקא מכיוון שאבל כל כך חשוב לנו, בני האדם, אנחנו נוטים לפרש אותו לא נכון אצל בעלי חיים. כדי להצליח לחקור בתוך ערפל האנושיות הזו, מונסו מנסה לנקות את ההטיות הסובייקטיביות שיש לנו — כלומר להסיר מאיתנו את מה שאנחנו משליכים מעצמנו על בעלי החיים.
המשימה הזו לא פשוטה, ולכן החוקרים צריכים להיות ערים תמיד לשתי הטיות: האנשה — להניח שהלווייתנית מתאבלת כי היא חווה אובדן כמונו, מה שגורם לחוקרים לחפש עדויות לצער של חיות, במקום להתמקד בכל הדרכים שבהן הבנת מוות יכולה להתבטא בעולם החי; וניתוק — להניח שהלווייתנית לא מתאבלת כי היא לא מסוגלת להבין מוות, מה שחוטא לתיאור המציאות.
מונסו מסבירה כי חיה עשויה להבחין בפגר מפני שהיה לה קשר רגשי חזק עמו כשהיה בחיים, אבל גם משום שהיא מבולבלת מחוסר התגובה שלו, מפחדת או נרגשת בגלל אירועים קודמים (רצח תינוקות, נפילה מעץ, התקפת טורף). חוסר התגובה של הגופה או הריח שלה יכולים לעורר בחיה תחושות שונות: מתסכול, דרך רעב וגירוי עד אפילו עוררות מינית. ואלה מובילים להתנהגויות שונות כלפי הפגר: מישוש, התבוננות, רחרוח, נקרופיליה, תוקפנות, קניבליזם או משחק. "ההתבוננות בתגובה של חיה למוות אינה יכולה לבדה לומר לנו דבר על מה אותה חיה חושבת או מרגישה", כותבת מונסו.
חיות בית מבינות מוות באופן שונה מחיות בטבע?
"הייתי אומרת שהן נוטות פחות לקלוט את המושג 'מוות' כי הן מוגנות יותר מפניו. זה לא משהו שבעלי חיים נולדים איתו, אלא משהו שהם מפתחים בעקבות חוויות החיים שלהם. ובדרך כלל חיית בית פחות תיתקל במוות, גם אם יש לה גישה לחצר והיא צדה מדי פעם. זה עדיין יהיה די אנקדוטלי בהשוואה לבעלי חיים בטבע, שנמצאים תחת איום תמידי להיטרף או שנדרשים לצוד. המוות עבורם הוא חלק מרכזי בחיים, והם ילמדו הרבה יותר עליו".
כשחיות בית נפגשות עם מוות אנו נוטים לבצע האנשה או ניתוק. כשכלב מסרב לזוז מקבר בעליו, אנו חושבים שהוא חווה צער (האנשה) או שהוא רק חש בהיעדר של בעליו (ניתוק). אבל כשהדוגמאות נעשות משונות יותר, ההטיות האנושיות שלנו מתגלות בחולשתן. איך למשל ניתן להסביר את המקרים המתועדים הרבים של כלבים שכרסמו את הפנים של בעליהם המתים?
מונסו מסבירה שאנחנו מתפתים לחשוב שמה שמניע אותם הוא רעב, אבל זה לא נכון. כמעט תמיד החיות הללו עשו זאת בתוך 24 שעות ממות בעליהן, כשיש להן גישה למקורות מזון אחרים. מפתה לחשוב שאולי הבעלים התעללו בהן, אבל גם לזה אין אינדיקציות. אולי החיות לא באמת אוהבות את בני האדם, ורואות בנו רק מקור לתזונה? גם זו לא הנחה סבירה, שכן אז היה אפשר לצפות שהאכילה תתחיל מהחלקים המזינים של הבטן והאיברים הפנימיים. וזה לא מה שקורה בפועל: בהשוואה ל־90% מכלבי הבר שייתקלו בפגר ולא יאכלו אותו, 73% מחיות המחמד שכרסמו את בעליהן התמקדו בפנים.
מונסו סבורה שהקיבעון על פני הבעלים נובע מכך שחיות הבית תמיד התמקדו בהן כדי להבין את מצבם. כך שלא אדישות או פראות מסבירות את האקט, אלא דווקא אהבה וייסורים. "במשך השנים התעלמו מהמקרים האלו כחלק ממחקר הבנת המוות אצל חיות", כותבת מונסו, "משום שלא הצלחנו להבין תגובה למוות שהיא לא אנושית. חוקרים מתעניינים בהתנהגויות של חיות סביב מוות רק כשהן דומות לאלו האנושיות, וזה מוביל לקיבעון מוגזם של חוקרים להתמקד בקופים, למשל".
מוסר של דולפינים
ההטיה שלנו לחפש צער אצל חיות גרמה לחוקרים להתעלם מהקשר שבין אלימות להבנת החיות את המושג מוות. והרי לא חסרות תצפיות על ציד שחורג מרעב: לווייתני אורקה לא תמיד ממהרים להרוג טרף. לעתים הם שוברים לו צלע, נוגסים בסנפיר, ואז ממתינים זמן רב לפני שהם הורגים אותו. פעמים רבות הם עושים זאת בלי לטרוח בכלל לאכול את הניצוד; שימפנזים יצרחו צרחות הנאה והתרגשות בזמן שיקרעו קוף לחתיכות; ודולפינים נוהגים להתעלל ביונק ימי ששמו פוקנה מצויה, אף שאין להם שום ריב טריטוריאלי איתו או איום מצדו. הם מעיפים אותו, שוברים לו את הצלעות או חובטים שוב ושוב בראשו, אך כשזה מפסיק לזוז ולתפקד — הם פשוט יעזבו את המקום.
אז למה טורפים עושים את כל זה? משום שהם לא הורגים רק בשביל הישרדותם, אלא מסיבות מונעות רגש נוספות כמו משחק, הנאה או התרגשות, שלפי מונסו, הכרחיות כדי לנמק שהחיה מחזיקה בהכרה למשמעות ההתנהגות שלהן - שהן הורגות.
"החשיבות שיש לציד עבור הישרדותם, שיעור ההצלחה הנמוך בציד והסכנה הנשקפת מטרף לחייהם — כולם תמריצים עבור הטורפים להבחין ברגע המוות", מונסו כותבת. "שהרי טרף מתפקד הוא טרף שיכול להימלט ושיכול להגן על עצמו". לכן הטורפים מתקבעים על רמת התפקוד של הטרף ונוטים לחפש את המבוגרים, החולים והפעוטות. זה קיבעון שחיות לעתים מנצלות לטובתן, למשל הציפור חופמי אלכסנדרי, שמעמידה פנים שיש לה כנף שבורה כדי למשוך את תשומת הלב של טורף, ולפתות אותו להתרחק מהקן שלה.
מה מוסר ההשכל של הספר?
"מה שאני רוצה להעביר מעל לכל הוא תחושת הפליאה שלי מהמגוון של עולם הטבע ומהמוחות של בעלי חיים. הם כל כך הרבה יותר מדהימים ומורכבים ממה שאנחנו יודעים שהם. אנחנו נוטים לזלזל בהם, לחשוב עליהם כמו בליל חסר הבחנה, אבל לכל מין יש המוזרויות שלו, ואפילו בתוך מינים יחידים יש הרבה שונות — המון חיים אינדיבידואליים עם פחדים, רצונות והעדפות משלהם. ואנחנו צריכים לכבד אותם".
