מאז השנה שעברה אנשים לחוצים בגלל שָרְטְרֶז (Chartreuse). זהו ליקר בצבע ירוק־תפוח שמציע שלוק נדיר: מתקתקות צורבת מ־55% אלכוהול וכ־20% סוכר, בטעמי עשבי בר. העשביות היא מהעסיס של 130 סוגי צמחים מלוקטים, מלענה ומליסה עד שורש אנג'ליקה ומינים בוטניים ללא שם עברי. הרשימה סודית, כמקובל במותג עם סיפור.
התחילו לדבר על שרטרז כי הוא נגמר. בתחילת המילניום עולם הקוקטיילים הרים את ראשו (היום זה כבר נקרא מיקסולוגיה), ומכירות הליקרים עלו משנה לשנה. ב־2019 ייצור השרטרז הגיע לשיא של 1.6 מיליון בקבוקים, והיצרן החליט, בסוד ובניגוד לחוקי הטבע, לעצור ולא להדביק את הביקוש. הוא הגביל את המכסה לגובה של אותה השנה, וכך המחיר התחיל לעלות. באביב אשתקד הסיבה למחסור נחשפה, והמחיר כמעט שולש לכ־300 שקל לבקבוק. 20 שקל לשוט, בבית.
אני לא מנסה לשווק שרטרז, אבל אני חושב ש־300 שקל לבקבוק זה הוגן. סוף סוף.
כי שרטרז הוא יותר מספירט נישה. לגימה ממנו היא הדבר הכי קרוב לטעם המקורי, העתיק, של שיקוי של מכשפות מימי הביניים. וכתבתי "קרוב ל" לא כי הוא לא נאמן למקור. היסטורית הוא נאמן, רק לא למכשפות. שרטרז הוא שיקוי של הטובים.
בימי הביניים המוקדמים היו באירופה אלכימאים, איצטגנינים ונזירים חכמים. אנשים האמינו בידע נסתר ויכולות מאגיות, ובכל פלך יכולת למצוא מישהו שטען למומחיות בהן. האנשים האלה רקחו תמציות ושיקויים שלהם ייחסו יכולות מרפא ואריכות ימים, ואם ידעת את מי לשאול, אז יכולת לקבל גם שיקוי להגנה מרוע ולשליטה בגורל. קראו למשקאות האלה Cordial או Elixir, "סמי חיים".
זה קצת מזכיר את הרפואה האלטרנטיבית מימינו, רק שזה לא היה אלטרנטיבי. לא היו תמציות של טעם. לא שתו לגיוון או הנאה. לאוכל ומשקה היה אז תפקיד רפואי ורוחני. כמו שבסוף כל ביס מודרני יושבת מחשבה על קלוריות וחומרים משמרים — גם כשלא חושבים על זה, זה מה שעליו אנחנו לא חושבים — בימי הביניים אלה היו מחשבות על צדיקות וחטא. התזונה היתה גם ספוגה תורות מקושקשות של איזונים קוסמיים שציוו בשר לריפוי מלנכוליה ומלפפונים נגד יוהרה. האֵליקְסירים היו אז מין "חומר פעיל" לתיקון רפואי ורוחני, והיצרנים המבוקשים באירופה היו מסדרי נזירים.
גם אני בז לניו אייג' ומיסטיקה. אבל דווקא בגלל זה מפעימים אותי הרמזים לחוכמה הרבה שהיתה בשיוקיי העבר, ונשכחה.
לדוגמה, המדע גילה שתְיוג'וּן, תו ניחוח איקליפטוסי־שרפי שנידף ממרווה, לענה, ועוד עצים ושרכים, הוא סם רב־פנים: הוא הורג טפילי מעיים, מאט הזדקנות רקמות, מזרז לידה, מעורר, גורם הזיות, והורג. תלוי במינון. לבריאות ללא סיכון מומלץ לשתות 20 כוסות תה מרווה ביום. התופעות המעניינות מתחילות בליטר ה־15 או בתמצית מרוכזת במיוחד.
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
- מבניית תעלות קירור תת־קרקעיות, דרך נטיעת עצים מסיבית ועד קירוי המרחב הציבורי: כל הדרכים הכי יצירתיות לצנן את החום הבלתי נסבל בערים
- מ"צאי מזה" עד "צעירה מבטיחה": גל סרטי הנשים שנוקמות באנסים מבהיר שלמיטו יש עוד דרך ארוכה
- "בניגוד למיתוס, רודנים הם מאוד שבריריים. רובם נופלים בסוף": ד"ר מרסל דירסוס מסביר איך נופלים דיקטטורים
במאה התשיעית הערבים הביאו לאירופה את ההשכלה, המדע ואביק הזיקוק: מתקן שמאפשר לאדות את האלכוהול מהשיכר, ובמכל נפרד לעבות אותו לברנדי (אם אודה מיין), ויסקי (מעיסת שעורה), וודקה (לפת, או מה שיש). זאת היתה פריצת דרך בעולם האליקסירים. האלכוהול חלט מהצמחים את מרב העסיס, את הנשמה ממש — הספיריט; ועם ידע חדש בבוטניקה וצמחי מרפא, גם הוא בזכות הערבים, נולד דור חדש של שיקויים חריפים בניחוח מושך, משכר. הסוכר הגיע לאירופה עם שבי מסעי הצלב, נתפס כבריא, ועידן את האליקסירים. מתישהו גם צץ השם ליקר. אבל זה עדיין לא היה הדרינק. עוד לא היו דרינקים.
אליקסיר כזה, מהמאה ה־13, הוא אבי השושלת שהנצר האחרון לה עולה עכשיו יותר ממכל דלק. קראו לו Élixir Végétal de la Grande Chartreuse, האליקסיר הצמחי של מנזר שרטרז. רקחו אותו קרטוזים, נזירים שידועים באדיקות מחמירה של סגפנות ובידוד, גם אח מרעהו; ובהצטיינותם בנישת האלכוהול הארטיזנלי.
האליקסיר שלהם התחבר היטב לאירופה, וצמח איתה. כשמעמד הביניים עלה ו"משקאות החול" נולדו, הרכב האליקסיר הירוק הותאם לשתייה לשם הנאה. ומאז זה ממשיך. המתכון עודכן דרמטית בתחילת המאה ה־17, ובאמצע המאה ה־18, ובאחרונה חוזקו סגולותיו נגד כולרה, לבקשת נפוליאון בתחילת המאה ה־19.
במרוצת המאות הוא היה ידוע תמיד רק לשני נזירים. לפי חברת Chartreuse Diffusion, שחוצצת בין הקרטוזים לבין עולם, עד היום 130 הצמחים מלוקטים ידנית ועוברים השריה ראשונית בידי שני האחים לקשר השתיקה. ב־2019 הם הבינו שלפי קצב הביקושים הם יצטרכו לחפור עוד מרתף עשבים, וגרוע מכך, לצרף בקביעות אח שלישי למלאכה. זה עבר את הגבול.
זה מובן ומוצדק. עוד נזיר בעשבייה זה פחות נזיר בבידוד, שמבקש מחילה עבור כולנו. זה כבר עשוי לערער את האיזון הקוסמי — ובשביל מה הם המציאו את הליקר שלהם מלכתחילה?
אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"
