הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 בתחילת 2023 נולד במכון ירושלים רעיון: לנסות להבין מה צריך להיות העתיד הנכון למדינת ישראל לנוכח קווי השבר העמוקים שהיא סובלת מהם. במרץ של אותה שנה הוא יצא לדרך, בדמות ארבע קבוצות נפרדות שקיבלו את המשימה הזאת, בהובלת אודי פראוור, לשעבר בכיר במשרד ראש הממשלה, וליאור שילת, מנכ"ל משרד האנרגיה בממשלה הקודמת ומנכ"ל המכון לשעבר. הן היו אמורות לגבש את מסקנותיהן עד נובמבר, אבל אחרי טבח 7 באוקטובר כל הסיפור נראה קצת מיותר. בשביל מה לדמיין עתידים שונים לישראל כשכולם מתלכדים סביב המאמץ המלחמתי?
ובכל זאת. תשעה חודשים חלפו, הסדר החברתי שוב התחיל להתפורר, והיום המכון מפרסם את "עתידים לישראל: ארבע הצעות לסדר חברתי־ממשלתי חדש", ספר של כ־360 עמודים ובו ארבע יוזמות להצלת ישראל מעצמה, ארבע תוכניות מתאר לבניית המדינה מחדש, ארבע אפשרויות שנותנות לה סיכוי להמשיך לחיות.
הרעיונות לעתידים שונים לישראל הם לא תוכניות עבודה מדוקדקות. הם מתווים רעיוניים. והם ביטוי מוחשי ומבהיל לעוצמת השבר, ותמרור אזהרה שאין ברור ממנו בדרך להתרסקות המתקרבת
2 ההצעה המהפכנית ביותר, לטעמי, היא זו של פרופ' יוג'ין קנדל, לשעבר ראש המועצה הלאומית לכלכלה, ורון צור, לשעבר בכיר במשרד ראש הממשלה. הם סבורים שאי אפשר לגשר על הפערים הערכיים בין החלקים השונים של החברה הישראלית, ואין טעם לנסות לפתור את בעיות הליבה שלה. מאמץ כזה רק יעמיק את ההתפוררות החברתית ויוביל לקריסה כלכלית. אז צריך להיפרד. כל ישראלית וישראלי יחויבו לבחור לאיזו קהילה הם מעוניינים להשתייך, אחת משלוש "אלומות": אלומה יהודית דמוקרטית ליברלית, אלומה דתית תורנית, ואלומת "כל תושביה". זו לא חלוקה גיאוגרפית, אלא רעיונית, זהותית. תוכלו לחיות בתל אביב, בירושלים, בתל מונד או בדיר חנא ועדיין להשתייך לאותה אלומה.
כדי לאפשר זאת, מבנה המדינה ישונה. רובד השלטון החשוב ביותר יהיה הקהילתי, זה שבו כל אלומה תגדיר את הערכים המהותיים שלה, תעצב את מערכת החינוך שלה, את התרבות, הזהות ועוד. השלטון הארצי יהפוך לפחות חשוב, ויוכפף למדיניות שיכתיבו לו האלומות השונות. הוא יהיה אחראי בעיקר לביטחון, יחסי חוץ, בריאות ומוסדות לאומיים שהגודל מקל את תפעולם (למשל, גביית מסים). רוב המסים ילכו לאלומות, והן יעבירו את התקציב הנדרש להפעלת השלטון הארצי, לפי מספר האנשים המשתייכים אליהן ורמת החיים שלהם. בשלב הראשון, במשך 15 שנה, האלומה החלשה יותר, הדתית תורנית, תקבל סבסוד מהאחרות, אבל אחר כך תצטרך להסתדר לבד. זו אחת מנקודות המפתח של היוזמה הזאת - כל קהילה תכלכל את עצמה. זה נועד לצמצם את אחד ממקורות השסע המשמעותיים כיום: העובדה שישראלים רבים חיים על חשבונם של אחרים, לא בגלל קושי נקודתי, נסיבות חיים קיצוניות או מוגבלויות שונות, אלא כי הם בוחרים לא לכלכל את עצמם.
3 גם ההצעה השנייה, מבית מכון המחקר מרכז מנור, מבקשת לשנות את מבנה המדינה, לפי עיקרון של 20:30:50 — 50% השלטון הארצי, 30% השלטון המקומי ו־20% הקהילה שסביבנו. תפיסה כזאת של מרקם החיים בחברה הישראלית תכתיב את כל השאר: התקצוב, הגיוס (לצה"ל או שירות אזרחי), מערכת החינוך וכן הלאה. למשל, רק מחצית מהתכנים והמימון בבתי הספר יהיו משותפים לכלל הציבור, השאר יעוצב ויתוקצב בידי הרשות המקומית וקהילת בית הספר (הורים ומורים). גם סמכויות תכנון ודיור יועברו לרשויות המקומיות ולקהילות, שיבנו לעצמן את החיים הנכונים להן, והן יקבלו את חלק הארי של המסים העקיפים שכיום זורמים לשלטון הארצי (כגון מע"מ ומס קנייה).
זו יוזמה אופטימית יותר מהאלומות: אומנם גם היא מניחה שאי אפשר לגשר על הפערים ברמה הארצית, אבל היא חושבת שברמה המקומית אפשר לעשות זאת, שבעיר יכולה לפעול קהילה מגוונת של אנשים שהחיבור ביניהם גיאוגרפי ולא רק ערכי.
4
ההצעה השלישית, של תנועת אנחנו החותרת לשותפות ישראלית חדשה (וכוללת מתנחלים וקיבוצניקים, מושבניקים ועירוניים, שמאלנים וימנים), מכוונת גם היא למדינה של קהילות. אבל לא מוגדרות מראש רעיונית או גיאוגרפית, אלא איזו קהילה שבא לכם. אם 6%-7% מהציבור, כלומר כ־600 אלף ישראלים, רוצים להתאגד כקהילה — הם יכולים לעשות זאת. קהילה ליברלית, קהילה דתית ליברלית, קהילה דתית־לאומית, קהילה ערבית דתית, קהילה ערבית ליברלית וכן הלאה, ויהיה אפשר לעבור מקהילה לקהילה פעם בשנה. כל קהילה תהיה אחראית לשירותי החינוך, התרבות והדת של עצמה ותעצב אותם על פי ערכיה. כל קהילה תקבל תקציב לפי חלקה היחסי באוכלוסייה, ותוכל לעשות מה שהיא רוצה עם הכסף שלה בנושאים שבסמכותה. כך, קהילות חרדיות יקבלו כסף בדיוק לפי מספר חבריהן ולא שקל יותר, ויצטרכו להחליט כמה לתת לאברכים, למשל, וכמה למטרות אחרות. קהילות יוכלו לשתף פעולה זו עם זו כרצונן, בלי צורך באישור והסכמה מצד השלטון הארצי.
מעל לקהילות הללו, ברובד הארצי, שיטת המשטר תשונה. הרשות המבצעת תהיה חצי נשיאותית — נשיא בעל סמכויות רבות ומתחתיו ממשלה (כמו בצרפת). הרשות המחוקקת תורכב משני בתים, כשהבית התחתון יורכב מחברי מפלגות ארציות ולעליון ייבחרו נציגים אזוריים וקהילתיים. השלטון הארצי יוגבל בהחלטות שלו בנושאי זהות (למשל, דת ומדינה) ויעסוק בביטחון, תשתיות, בריאות ורווחה. במודל הזה הרשויות המקומיות יהיו בעיקר הזרוע המבצעת של הקהילות, לא הרבה יותר מזה.
5 התוכנית הרביעית פחות שאפתנית. היא לא התמקדה בשינוי כל המדינה, אלא בשני החסמים של השתלבות החרדים במעגל החיים הישראלי — התעסוקה והגיוס. היא גובשה בידי אנשי מרכז שטוב, חטיבת המדיניות של המכון החרדי נתוני אמת, והיא מבקשת להציב בפני חרדים תחנה חדשה בחיים. לפי ההצעה, גברים שסיימו את מסלול הלימודים (כלומר סיימו ישיבה קטנה) יוכלו לבחור אם להמשיך לכולל, להיות אברכים "רגילים" ולחיות על קצבה מצומצמת, או להיכנס לכולל ייעודי, שמוגבל לחמש שנות לימוד והשנה האחרונה בו כוללת לימודי חול (מכינה לאקדמיה או הכשרה מקצועית בשילוב עם לימודי אנגלית). תלמידי הכוללים האלה ייהנו מקצבה מוגדלת (4,000 שקל לעומת כ־1,500 כיום), אבל כאמור לחמש שנים בלבד. אחר כך הם אמורים להשתלב בשוק התעסוקה והלימודים הכללי. לפי יוזמי ההצעה, מהלך כזה יבטיח "הסללה חיובית" של 40% מהגברים החרדים לעבודה בגיל צעיר יחסית, במקום המצב הנוכחי שבו הם מגיעים לשוק התעסוקה בגיל מבוגר בהרבה, חסרי כל ניסיון והשכלה רלבנטיים ועם הרבה ילדים לפרנס.
במקביל התוכנית מציעה "ישיבות שילוב", שישלבו גיוס לצה"ל עם לימודים תורניים, בדומה לישיבות ההסדר של הציונות הדתית; וגם אפשרות לשירות אזרחי מגיל 17, עבור צעירים חרדים שלא מעוניינים להשתלב בכולל ויוכלו לשרת במשטרה, מד"א או עמותות שונות במקביל ללימודים תורניים. כך או כך, לפי יוזמי ההצעה, מי שתורתם אומנותם לא יתגייסו.
מנקודת מבט חרדית, ההצעות של מרכז שטוב הן רדיקליות (ולכן ספק רב אם רוב ההנהגה החרדית תסכים להן). לא רק בעניין הגיוס, גם בסטטוס קוו ובחינוך. למשל, שהרשויות המקומיות יוכלו לקבוע בעצמן את הכללים הנוגעים לפרהסיה (תחבורה ציבורית ומסחר בשבת). למשל, שילוב לימודי אנגלית ומתמטיקה במוסדות החרדיים (בתמורה לחוק שיכיר בעצמאותו של החינוך החרדי).
6 הרעיונות האלה לעתידים שונים לישראל הם לא מתכון לעוגה, תוכניות עבודה מדוקדקות. הם מתווים רעיוניים. ובעצם, הם יותר מזה: הם ביטוי מוחשי ומבהיל לעוצמת השבר בחברה הישראלית, והם גם תמרור אזהרה שאין ברור ממנו, שמבהיר שאם לא נעשה דבר, אם נמשיך באינרציה הרגילה של החיים שלנו, נתרסק, וכנראה שדי מהר. התרסקות כזו יכולה להיות כרוכה במלחמות, בהגירה מסיבית של אוכלוסיות חזקות, בהידרדרות ברמת החיים, בהפיכתה של ישראל למדינה שמייצרים בה צמיגים במקום שבבים. כך שבעצם גיבוש הרעיונות והצגתם יש קריאה להתעוררות, והצעות הגשה לשינוי.
לתמצת את כל היוזמות בטור אחד זה בהגדרה לעשות להן עוול. הן עשירות בפרטים ומחשבות מעניינות והמון רעיונות (אם התרשמתם שהן לא רציניות ומעמיקות מספיק, זה בגללי; אני ממליץ לכולם לעיין במסמך המלא, חפשו "עתידים לישראל מכון ירושלים"). ויש שני דברים שבלטו בקריאת כל היוזמות האלה.
האחד הוא מה שאין בהן — התייחסות ברורה ומפורטת למה עושים עם כ־5.5 מיליון פלסטינים שחיים בין הים לנהר. במכון ירושלים מסבירים שהם חיפשו צוות מהחברה הערבית שיציג גם הוא הצעה לעתיד, ולא מצאו. והצוותים האחרים לא עסקו בסכסוך. אבל הוא חייב להיות חלק מהדיון על כל עתיד. הרי חלק מהקהילות הישראליות רוצות להפוך את השטח הפלסטיני לשטח ישראלי, ביהודה ושומרון וכעת גם ברצועת עזה, ולהמשיך לשלוט בפלסטינים. זה לא נושא צדדי, זה חלק מהזהות וחלק מהשסע. התעלמות ממנו היא, בין השאר, מה שהוביל אותנו לנקודת השבר הנוכחית.
העניין השני הוא מה שיש במסמך: מה שהכה בי הכי חזק בקריאת כל היוזמות האלה הוא הרעיון האחד שעלה בכולן, יותר מכל רעיון אחר: הגיע הזמן לחזק את הקהילות המקומיות. 76 שנה דיברנו על אתוס משותף, על כור היתוך, ניסינו לבנות ישראלי חדש. די. מספיק. זה עשה את שלו, אפשר לחדול מזה. העידן הבא של ישראל צריך להיות עידן של חיזוק הרשויות המקומיות — והקהילות. משם, בתקווה, תגיע התשובה.
הרשויות המקומיות הוכיחו בשני המשברים הגדולים של השנים האחרונות — הקורונה והמלחמה — שהן טובות יותר מהשלטון המרכזי בכל היבט. היום ברור שככל שהן יהיו חזקות יותר, כך יגדל הסיכוי שישראל תגיע משגשגת לשנתה המאה. אם חלק גדול מהמסים שלנו ילכו לרשויות ואם עיקר האחריות לעיצוב חיי היומיום הציבוריים שלנו תוטל עליהן, נדמה לי שברוב המקרים כולנו נצא נשכרים.
אבל כדי שזה יקרה אנחנו זקוקים לפוליטיקאים שיהיו מוכנים לפרק את משרדי הממשלה מחלק מהסמכויות והתקציבים שלהם ולהעביר אותם לרשויות. וכדי שנקבל פוליטיקאים שיעזו להיפרד מסמכויות ותקציבים צריך שיטת משטר שתאפשר להם לצמוח. ואין לנו כזו. זה מלכוד 22 של יחסי הממשל בישראל, ולצערי לא הצלחתי לחשוב על פתרון טוב לבעיה הזו.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
