הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
"דת עונה על צורך בשייכות, בטקסים ובמשמעות", אומר גרג אפשטיין, "והיום זה קורה גם עם הטכנולוגיה המודרנית. אנחנו מוצאים בה משהו שיחבר אותנו זה לזה וייתן לנו תחושת כיוון".
הטכנולוגיה נותנת לנו חיבור וכיוון כמו דת?
"כן. ובעוד דתות מסורתיות פונות לאלים או לכוחות על־טבעיים כדי לתת את המענה הזה, הטכנולוגיה פונה לחזון של קידמה אינסופית וגאולה דרך חדשנות. והיא נמסרת לנו באמצעות ה'נבחרים', אנשים שמביאים את הבשורה. וכמו דת, גם בטכנולוגיה יש דואליות של תקווה ופחד, זה חלק ממה שהופך אותה לדת חזקה כל כך. למשל, באופן שבו מסתכלים על בינה מלאכותית, כאילו היא תפתור את כל הבעיות שלנו — או תשמיד אותנו".
1 צפייה בגלריה
אפשטיין. "לא צריך להשתמש בטכנולוגיה מתוך חשש שלא נהיה אהובים, פופולריים או מוצלחים מספיק, אלא ככלי שמחבר אותנו למשפחה, לחברים ולקהילה ומאפשר לנו לקדם מטרות חשובות"
(צילום: Cody O’Loughlin/New York Times/Redux/eyevine)
"הטלפונים, המסכים, הרשתות החברתיות - אלה המזבחות הדיגיטליים שלנו, חפצים פולחניים שמחליפים את התורה או אביזרים דתיים אחרים, ואנחנו סוגדים להם מאות פעמים ביום. במסירות לדבר הזה ולמה שהוא מייצג, אנשים חילונים מתגלים כאורתודוקסים"
הרעיון הזה עומד במרכז ספרו החדש של אפשטיין, "Tech Agnostic", שכותרת המשנה שלו היא "איך הטכנולוגיה נהפכה לדת החזקה ביותר בעולם, ולמה היא זקוקה נואשות לרפורמציה". בספר, שזוכה לסיקור נרחב בעיתונים בעולם, אפשטיין מסביר שבתרבות המחשוב הנוכחית אפשר למצוא את כל הרעיונות הפופולריים של הדתות המסורתיות לגבי החיים, המוות והעתיד. כמוהן, גם עולם הטכנולוגיה החילוני אובססיבי לאל־מוות, מקדם מגוון סוגי נביאים אחרים, וכאמור, קודם כל ומעל לכל, עונה על צרכים אנושיים בסיסיים. הדמיון לדת, הוא אומר בריאיון ל"מוסף כלכליסט", הוא "פילוסופי, סוציולוגי ורגשי".
אפשטיין מכיר את הנושא היטב, כמי שכל חייו הבוגרים הוקדשו לעולמות הדת ושכבר כ־20 שנה משמש למעשה מנהיג רוחני. הוא משמש Humanist Chaplain של הרווארד ו־MIT — עוד מעט נבין מה זה אומר — ונקודת המבט שלו היא של מנהיג דתי ללא דת, אדם שבמשך שנים התעמק בתיאולוגיה וגיבש תפיסת עולם נרחבת של אמונה ללא אל. הוא נחשב אחד ממנהיגי האמונה הבכירים בארצות הברית, שאחראי במידה רבה לפופולריות של הגישה ההומניסטית הנוכחית, שלפיה גם אתאיסטים יכולים לחיות חיים עם מטרה עמוקה. "הניו יורק טיימס" אפילו כינה אותו "סנדק התנועה ההומניסטית".
ועם הרקע הזה, אפשטיין התחיל לחשוב על הטכנולוגיה כעל דת; לא במובן מטפורי, אלא בהיבט תיאולוגי ממש. "תמיד חשבתי על האופן שבו התורה, שלא אמורה להיות פסל, נעטפת בבגדים ותכשיטים ומוצגת בתהלוכות כמו אובייקט פולחני", מספר אפשטיין. "כיום אני רואה את אותו סוג של פולחן מופנה אל מכשירים דיגיטליים. הטלפונים שלנו, המסכים שלנו — אלה המזבחות הדיגיטליים שלנו, ואנחנו סוגדים להם מאות פעמים ביום. במסירות לדבר הזה ולמה שהוא מייצג, אנשים חילונים בעצם מתגלים יומיום כאורתודוקסים. המחשבה הזאת הולידה את הרעיון להשוות בין טכנולוגיה לדת. אני בוחן את התיאולוגיה, ההיררכיות והפולחנים הקשורים לטכנולוגיה, ורואה כיצד הם מזכירים את הדת בדרכים רבות".
באילו דרכים?
"אני מדבר, למשל, על הגרף בצורת מקל ההוקי, זה שמראה עלייה בלתי פוסקת ברווחים וכך מייצג את היד הנעלמה של השוק — גם היד הנעלמה וגם הגרף עצמו הם סמלים תיאולוגיים. או למשל הרעיונות הנוגעים לבינה מלאכותית — הם דומים לתפיסות של גן עדן, גיהינום ואלוהים. יש גם אפשרות של אפוקליפסה, ויש לא מעט חרדה מהאפשרות הזאת.
"וישנם הנבחרים. בדת הטכנולוגיה איננו נבחרים בידי אלוהים, כי האל עדיין לא קיים — אך הוא או היא יתקיימו בקרוב. אנו נבחרים בידי הגורל בזכות ה'גאונות' שלנו, שתמיד נראית דומה מאוד: בדרך כלל גבר לבן, עם או בלי זקן". בספר הוא מפרט: 95% מיזמי הטכנולוגיה לבנים, ו־40% בוגרי הרווארד או סטנפורד (או שניהם). 96% מכל ההון סיכון נשלטים בידי גברים לבנים, רק 3% בידי נשים, ובאחוז האחרון שולטים כל היתר. היזמים כמובן טוענים שהשליטה שלהם מבוססת על "הגינות והזדמנות", ממש כפי שבדתות המסורתיות בעלי הכוח טוענים שזהו כוח לטובה.
לנבחרים האלה מתחבר עניין ההיררכיות. "ריבוד בממדים תנ"כיים", קורא לזה אפשטיין. "הדת החדשה ממקמת את האנשים שמובילים אותה בעמדות כוח גדולות. אלה לא רבנים וכוהנים אלא היזמים והמשקיעים והמהנדסים. הם צוברים כוח הולך וגדל על שאר אזרחי העולם וזה יכול להחמיר עוד יותר".
ובתחתית ההיררכיה נמצאים המשתמשים, אלה שמבצעים את הפולחנים: "המכשירים שלנו והרשתות החברתיות למשל נהפכו למרכז החיים, חפצים פולחניים שמחליפים את התורה או אביזרים דתיים אחרים". אפשטיין מונה אותם בספר, את הטקסים הקטנים שכולנו מכירים, למשל בדיקת הודעות, גלילה בפיד, פתיחת כרטיסיית דפדפן חדשה, הפעלת סרטון. בדיוק כמו בני מסורות דתיות אדוקות שמתפללים כל היום או מגלגלים שרשרת תפילה. "אנחנו צריכים להפסיק לחשוב על עצמנו כעל חילונים ולהבין שבנושא הזה נהפכנו לדתיים. ואנחנו משתמשים בדת שלנו בכמה דרכים מטרידות".
הסמכה כרב ועבר בירושלים, בסין וב"חתונה ממבט ראשון"
התפיסה של הטכנולוגיה כדת לא נולדה אצל אפשטיין, ולא צמחה בחלל ריק. היא מתקיימת באופן מעודן יותר בשיח של עמק הסיליקון, ואפשטיין מדגים בספרו כיצד העולם הזה מורכב ממוסדות ובעלי תפקידים כמו־דתיים. כך למשל משקיע ההון סיכון מארק אנדריסן, שכינה את עצמו "פטרון הטכנו־אופטימיסטים", פרסם לפני כשנה מניפסט שלם שבו חזר לא פחות מ־113 פעם על המילים "אנחנו מאמינים", והתגאה ש"מכונת ההון הטכנולוגית (...) משחררת את הנשמה האנושית". מייסד טוויטר ג'ק דורסי הכריז שהטכנולוגיה נמצאת "במשימה להרחיב את אור התודעה", ואלון מאסק טען שהוא "צובר משאבים כדי להרחיב את אור התודעה לכוכבים". מנכ"ל ומייסד OpenAI סם אלטמן ויזמים אחרים מרבים להשתמש ברעיון הדתי בבסיסו של שפע: "השפע הוא זכותנו מלידה", אומר אלטמן, שלצ'אט־בוט של החברה שלו הוא מתייחס כאל "פלא". המוטו של גוגל הפך מ"אל תהיה רשע" ל"עשה את הדבר הנכון" — ממש גלגול מודרני של "סור מרע ועשה טוב" מתהלים. באמזון זה "עשה היסטוריה", בפייסבוק המטרה היתה "לתת לכל אחד קול ולשנות את החברה". ויש גם מי שהלכו עם זה רחוק יותר, ובראשם העתידן הנודע ריי קורצווייל שכבר עשורים מכין את הקרקע לסינגולריות; ואנתוני לבנדובסקי, לשעבר בכיר בגוגל ואובר, שיצר את כנסיית דרך העתיד כדי לסגוד לבינה מלאכותית.
לכל זה אפשטיין (47) מגיע עם הרקע הנכון. הוא גדל בפלאשינג שבקווינס, ניו יורק, "יהודי רפורמי מתבולל וחסר עניין", כהגדרתו. לתואר ראשון למד לימודי דתות וסין, ומשם המשיך ללימודי יהדות באוניברסיטת מישיגן ולתיאולוגיה בהרווארד. בין לבין הוא גם בילה שנה וחצי באוניברסיטה העברית בירושלים (והוא מדבר קצת עברית), וב־2005 הוסמך כרב חילוני הומניסטי מטעם המכון הבינלאומי ליהדות הומניסטית (IISHJ).
"אני אוהב את הפילוסופיה ההומניסטית ואת התרבות היהודית, אבל לא רציתי לבלות את כל חיי בעבודה רק על תרבות יהודית", מסביר אפשטיין את המסלול שבו בחר. "למדתי גם לימודים בודהיסטיים והייתי בסין, אבל הרגשתי שלהשתמש בבודהיזם זה ניכוס תרבותי, ניסיון לגנוב איזושהי תהילה מתרבות אחרת. רציתי משהו יותר אוניברסלי, משהו שאני גדלתי עליו — אזור בניו יורק שבו כולם היו יחד, שבו לא היה רוב לקבוצה אתנית או דתית מסוימת. אנשים לבנים, יהודים כמוני, היו המיעוט. ולכן אני מאוד אוהב את הרעיון של הומניזם, וכך התחלתי לבנות קהילה של הומניזם רב־תרבותי".
ב־2010 הוא פרסם את רב המכר שקיבע את מעמדו כגורו הומניסטי, "טוב ללא אל" ("Good Without God: What a Billion Nonreligious People Do Believe"), ובמשך השנים פרסם גם ב"הוושינגטון פוסט", "ניוזוויק", TechCrunch (שם שימש גם אחראי האתיקה) ועוד. הפופולריות שלו גדלה עוד יותר כששימש יועץ רוחני בשלוש העונות הראשונות של הגרסה האמריקאית של "חתונה ממבט ראשון".
אבל העבודה המרכזית שלו מ־2005 היא כ"קצין הדת" (chaplain) ההומניסטי של הרווארד ובהמשך גם של MIT, מוסד אקדמיה ומוסד טכנולוגי שהשפעתם חורגת הרבה מעבר לגבולות הקמפוסים שלהם. במסגרת התפקיד הוא מוביל פעילויות לסטודנטים שמתמקדות בשיחות על משמעות החיים, מלווה אותם ומייעץ להם בשאלות תיאולוגיות או אישיות (חרדה, ענייני משפחה, לימודים, תעסוקה).
"אני מנסה לרכז קהילה של הומניסטים, אתאיסטים, אגנוסטיים, אנשים שאינם דתיים ובעלי בריתם", אפשטיין מסביר, ומדגיש שאלה אינם מרכיבים קהילה במובן הדתי של followers. "אני לא מנסה לגרום להם לעקוב אחריי באופן פוליטי או רוחני. אומנם הוסמכתי לרב אבל אני לא דתי. ומבחינה סוציולוגית מה שאני עושה אולי נראה דתי, כי סוציולוגים יכולים להגדיר דת משהו שמאחד אנשים".
הוא היחידי שמכהן בתפקיד הייחודי בהרווארד מאז המצאתו, כשבאוניברסיטה הבינו שהצעירים מתרחקים מהדתות המסורתיות ויש צורך להציע להם כלים חלופיים לחיים אתיים. ב־2018, כשעוד ועוד סטודנטים עברו מחלומות על עבודה בגולדמן זאקס לחלומות להיות אלון מאסק הבא, הוא החל לכהן בתפקיד מקביל גם ב־MIT. עם השנים הוא נהפך לסמכות רוחנית משמעותית בשני המוסדות האלה, וב־2021 מונה לנשיא ארגון אנשי הדת של הרווארד, שבמסגרתו הוא מתאם את פעילותם של יותר מ־40 מנהיגים רוחניים של הקהילות הנוצריות, היהודיות, ההינדיות, הבודהיסטיות והאחרות.
מראשית ימיו ב־MIT אפשטיין התחיל לחשוב על הטכנולוגיה כדבר שהחליף את הדת ככוח הגדול בעולם מבחינה כלכלית וככוח המשפיע ביותר על החוויות היומיומיות והרוחניות שלנו ועל ההשקפות שלנו לגבי משמעות האנושיות. הוא הבין את זה מתוך העבודה שלו במכון ומתוך המפגשים שלו עם הסטודנטים, יזמים בתחילת דרכם. הוא גם הבין את החשיבות שביצירת קהילה ובהרחקת הסטודנטים מתפיסה של עצמם כמושיעים.
"תאגידים הקיפו את העולם בלוויינים שמסתכלים עלינו, וכל מחשבה שאנחנו כותבים באמצעי תקשורת מנוטרת בידיהם, והם פיתחו בינה מלאכותית ועובדים עם תאגידים שמייצרים נשק. יש להם כוחות כמו לאלוהים - הם יכולים להסתכל למטה ולראות הכל, והם מחוברים למערכות נשק קטלניות"
בין ישועות לאפוקליפסות, צריך להתחיל בתיקון
הישועה היא נקודה מהותית. עמק הסיליקון, טוען אפשטיין, מוכר את עצמו דרך הישועה. כל חברה ויזם מבקשים להבהיר לצרכנים־מאמינים שבלי הטכנולוגיה שלהם הם לא יוכלו להתקיים, בדיוק כמו דת. והאיום הגדול שתלוי מעל הוא תמיד איזו אפוקליפסה. חתן פרס נובל הטרי פרופ' ג'פרי הינטון, "סנדק הבינה המלאכותית", ידוע כ־Doomer שמקדיש את זמנו כיום להתריע מפני סכנות ה־AI, וטוען שיום אחד, ממש בקרוב, כוחה יהיה גדול מזה של האדם ואולי יחסל את האנושות. אלון מאסק, האיש העשיר בעולם, מפיץ רוח דומה, וכך גם גישת האלטרואיזם האפקטיבי (שהתומכים בה סבורים שהפתרון הוא בכלל להפוך ליצורים דיגיטליים על ענן שמופעלים בידי כוכבים רחוקים).
למה רעיונות אפוקליפטיים כל כך דומיננטיים בעולם הטכנולוגיה?
"אחת הסיבות המרכזיות לכך היא הסקרנות האנושית בכל הנוגע לעתיד. זו סקרנות שנובעת מתקווה — אנו מקווים שנצליח, שנהיה מאושרים, שהאהובים שלנו ישגשגו — אבל גם מפחד. כך נולדים הסיפורים על 'מה יהיה', שמלווים את האנושות מאז ומעולם. בתקופות קדומות אנשים חוו אפוקליפסות אישיות — מחלות, רעב, אסונות טבע — ולכן היה להם קל לדמיין אפוקליפסה כללית. בימינו, עם ההתקדמות הטכנולוגית, הפחדים האלו מקבלים ממד ממשי יותר. כשרוברט אופנהיימר, מאבות פצצת האטום, ראה את היצירה שלו מתממשת, הוא ציטט את ה'בהגווד גיטה' (מכתבי הקודש ההינדיים העתיקים): 'עכשיו אני מוות, משמיד העולמות'. גם בעידן המודרני אנחנו משתמשים בשפה דתית כדי להבין את החרדות הטכנולוגיות שלנו".
הדואליות של בריאה ומוות לא נולדה אצל מאסק או אפילו אופנהיימר. היא ליוותה תמיד כל קפיצת קידמה. "הפרק שבו אני עוסק באפוקליפסה הטכנולוגית מתמקד בדטרויט, מהערים התעשייתיות החשובות בעולם במשך עשרות שנים. שם פותח מודל ה־T של פורד, המוצר הטכנולוגי הראשון שיוצר בכמויות גדולות ושינה את חייהם של המוני אנשים, ולא רק את חיי הפרט אלא גם כמעט כל היבט של החיים המודרניים. הבניין שבו יוצר הרכב הזה עומד היום שומם באמצע העיר, שרוף, עם חלונות שבורים. כך שדטרויט היא סמל לכישלונות המודרניזציה, להשלכות ההרסניות של הקידמה, למה שקורה כשמערכת טכנולוגית מתמוטטת. יש כאן דימוי חזק לאופן שבו הטכנולוגיה המודרנית נעה בין יצירת פלאים ליצירת אסונות".
ואפוקליפסות, הוא מדגיש, מתרחשות כל הזמן. "דטרויט מרושתת במצלמות שמתעדות כל אדם והמידע עובר ישירות למשטרה ומי יודע למי עוד, ככה האנשים הלבנים אמורים להיות בטוחים והאנשים השחורים אמורים להישאר בתלם. במובן הזה האפוקליפסה כבר התרחשה שם, לא צריך לחכות לה. ואני מצטער לומר שהאפוקליפסה כבר התרחשה ברצועת עזה. אנחנו לא צריכים לחכות לה כאילו היא איזה נרטיב תנ"כי או טכנולוגי עתידני. היא קרתה, היא קורית, במקום אחד אין אבל במקום אחר היא מתרחשת".
העולם תמיד התנהל כך, הוא לא סימטרי ושוויוני. זה לא עניין של הטכנולוגיה.
"נכון, אבל עכשיו יש אנשים עם פי מיליארד יותר משאבים. אלון מאסק הוא כבר האדם העשיר בהיסטוריה, וכעת, כשחברו דונלד טראמפ נשיא, הוא יקבל את הטבת המס הגדולה אי פעם והוא בדרך להיות הטריליונר הראשון. יש היום אנשים הרבה יותר עשירים, והם הקיפו את כל כדור הארץ בלוויינים שמסתכלים מלמעלה על כל אחד מאיתנו. כל מחשבה שאנו מביעים באמצעות תקשורת בכתב מנוטרת בידי גוגל, מטא או אפל, תאגידים בשווי טריליוני דולרים. החברות האלה מפתחות בינה מלאכותית ועובדות עם תאגידים אחרים שמייצרים פצצות ומערכות נשק. אז עכשיו יש להן כוחות ממש כמו לאלוהים — הן יכולות להסתכל למטה ולראות הכל, והן מחוברות למערכות נשק קטלניות".
ואם יש אלוהים יש גן עדן וגיהינום.
"בטלוויזיה ובקולנוע האמריקאי יש עוד ועוד יצירות על סוף העולם, כי אנחנו מודעים מאוד לכך שלמרות כל מה שאנחנו אומרים — שאנחנו יוצרים טכנולוגיה כדי לשפר את החיים שלנו, להפוך את העולם לטוב יותר, להרבות בעושר ובאושר — במקביל אנחנו כל הזמן מרגישים שאנחנו במרחק צעד אחד, שניים או שלושה מהשמדה של כמעט הכל".
ובכל מערכת שבה מתגלות יותר מדי בעיות, נדרש שינוי. הטכנולוגיה לא תיעלם, צריך רק להבין איך לתקן אותה, להשתמש בה למטרות טובות ולהכיר בסכנות, להקים מעקות בטיחות, תקנות, לפרק מבני כוח חזקים מדי. ואפשטיין מסביר שכמו תמיד, רפורמציה כזאת לא יכולה לבוא מהפונדמנטליסטים והדוגמטיים, לשם כך עולם הטכנולוגיה צריך "לכבד את הכופרים, האפיקורסים והנביאים".
"אני לא אנטי־דתי ואני לא אנטי־טכנולוגיה", מסביר אפשטיין. "אני מאמין ברפורמה של הדת ואני מאמין ברפורמה בטכנולוגיה. אי אפשר להתנתק לחלוטין מטכנולוגיה כמו שמתנתקים מסמים, הרי אי אפשר לחיות בלעדיה היום. לכן טכנולוגיה דומה יותר לבעיה של הפרעות אכילה מאשר להתמכרות רגילה — כמו שאי אפשר להפסיק לאכול אלא צריך לשנות את הגישה לאכילה, כך גם צריך לשנות את הקשר שלנו עם הטכנולוגיה. להשתמש בה מתוך תקווה ולא מתוך פחד. גם במישור האישי — לא להשתמש בה מתוך חשש שלא נהיה אהובים, פופולריים או מוצלחים מספיק, אלא ככלי שמחבר אותנו למשפחה, לחברים ולקהילה שלנו, או כאמצעי לקדם מטרות שחשובות לנו".
