הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
כששליט לוב מועמר קדאפי נחת בפריז בשלהי 2007, ממשלת צרפת קיבלה את פניו בכבוד השמור לשועי עולם. בחצר מלון הפאר שבו שוכן הוקם מאהל בדואי רחב ידיים שבו קיים פגישות, ושטיח אדום נפרש ממדרגות הכניסה למלון עד אליו. כשביקש לשוט בסן, הגשרים לאורך הנהר נסגרו לציבור, ופמלייתו, שמנתה לא פחות מ־100 כלי רכב כולל לימוזינה לבנה ארוכה מהרגיל, גרמה לפקקים אימתניים בכל רחבי העיר. שנתיים לאחר מכן באו"ם, היכן שמנהיגים מוגבלים לנאום שמשכו 15 דקות, נתנו לו לברבר במשך 93 דקות תמימות.
מצד אחד זה היה מפתיע. אחרי הכל קדאפי נודע כדיקטטור צמא דם, שהטיל אימה על נתיניו ולא היסס לכלוא או לרצוח את מבקריו. לאור זאת, מדוע דמוקרטיה נאורה כמו צרפת או ארגון שוחר שלום כמו האו"ם בכלל נתנו לו במה? אבל מהצד השני זה לא מפתיע כלל. העולם כולו נוהג ברודנים בכפפות של משי, מתוך הנחה שהם בלתי שבירים, ושלטונם בלתי נמנע. לכן עדיף לא להרגיז אותם כי הם מסוגלים לכל.
כך למשל, ולדימיר פוטין מסוגל לצאת למלחמה אכזרית נגד אוקראינה ולגרום לחוסר יציבות בכל העולם, להעלים מתנגדים פוליטים, כולל דמויות בפרופיל גבוה כמו אלכסיי נבלני, לצבור הון אישי שמוערך ב־200 מיליארד דולר ועדיין להישאר בקרמלין. גם קים ג'ונג און עושה בצפון קוריאה כבשלו, משגר טילים בליסטיים לכל עבר, רוצח בכירים בממשלו כי נרדמו בישיבות - וממשיך לשמש בתפקידו.
"לאנשים שחיים בדמוקרטיות ליברליות יש דימוי של רודנים כשליטים אבסולוטיים שאוחזים בכל הכוח בעולם. יש איזה מיתוס שלפיו הם יכולים להשיג כל מה שרק ירצו בהינף אצבע, אבל זה לא נכון", קובע בריאיון למוסף כלכליסט מרסל דירסוס, ד"ר למדעי המדינה ומחבר הספר החדש והמדובר "איך רודנים נופלים" (How Tyrants Fall: And How Nations Survive). "רודנים הם הרבה יותר פגיעים מכפי שהם נראים. ובשנים האחרונות בזבזנו הרבה יותר מדי זמן בדיבור על השבריריות של הדמוקרטיות, ולא מספיק על השבריריות ועל החולשות של דיקטטורות".
"איך רודנים נופלים" ראה אור בבריטניה לפני חודשיים בלבד וכבר נכלל ברשימת ספרי השנה של "האקונומיסט" ותורגם לעשר שפות. לצורך כתיבתו שוחח דירסוס (Dirsus) עם עשרות דיפלומטים, עיתונאים, מתנגדי משטר, מרגלים לשעבר, מומחים לגרעין ועוד. "זה לא ספר כיפי ועליז, אבל הוא כן מעודד אנשים לשמור על חיוביות", אומר דירסוס. "רציתי לכתוב חיסון לעגמומיות ולחוסר התקווה ולומר: 'היי, אומנם המצב ממש קשוח, ויש מחירים כבדים לשלם, אבל אפשר להפיל את האנשים האלה, הדברים יכולים להשתפר, הפוטנציאל קיים'".
אחת ממסקנות הספר היא שהרודנים נרדפים ונדרשים באופן מתמיד "לנהל" את האליטות הפוליטיות והצבאיות במדינתם כדי שלא יבגדו בהם. בשל כך הם תקועים בלופ של חוק שימור הדיקטטורה, ודי בהחלטה שגויה אחת כדי שיאבדו את השלטון ובמקרים מסוימים גם את חייהם. רק תראו מה קרה לקדאפי, אחרי שממשלתו הופלה.
"69% מהרודנים גומרים בכלא, בגלות או מתים אחרי שהודחו. זו התוצאה של 'הליכון הדיקטטור': הם לכודים בשלטון מרגע שתפסו אותו, כי ויתור יזום עליו מסוכן מדי. ולסיכון הזה יש השפעה עצומה על האופן שבו הם מושלים"
"גם בשיא כוחו, כשרבים מאויביו נרקבו בקבר או בכלא, קדאפי ראה בעיקר איומים מסביבו", אומר דירסוס. "החומות סביב המתחם שלו היו בגובה ארבעה מטרים ובעובי מטר, ומתחתיו רחשה רשת מנהרות מסועפת, שהכילה גם אולפני טלוויזיה כדי לאפשר לו לשדר לאומה בזמן מצור. גם במתחם השני שלו היתה רשת מנהרות תת־קרקעיות. אדם שחושב שעתידו ורוד לא זקוק לכל אלה, אבל קדאפי ידע שעתידו אינו מובטח. דיקטטורים מרגישים שיש צורך ממשי לכונן את ההגנות האלה".
למה?
"כי להיות רודן זה דבר מסוכן מאוד. בעוד למנהיגים דמוקרטיים מצפה לרוב פרישה נעימה ורגועה, והם יכולים לבלות עם משפחה וחברים, לעשות הרבה מאוד כסף מהרצאות בבנקים או לאמץ קרן צדקה, התחזית עבור רודנים שונה לחלוטין. לפי מחקר עדכני, 69% מהם גומרים בכלא, בגלות או פשוט מתים אחרי שהם מודחים מהשלטון. זוהי תוצאה של מה שאני מכנה 'הליכון הדיקטטור' — ברגע שאתה תופס את השלטון, אתה למעשה לכוד ולא יכול לרדת ממנו, כי ויתור יזום על השלטון יהיה מסוכן לך לאין שיעור. כלומר, אתה בסיטואציה כפויה, שבה הדבר הרציונלי ביותר הוא לעשות כל שביכולתך כדי להישאר בשלטון. לסכנה הזו יש השפעה עצומה על האופן שבו השליטים האלה מושלים ועל הדרך שבה המערכות הפוליטיות האלה מתפקדות".
6 צפייה בגלריה
דירסוס. "הייתי עד לניסיון הפיכה בקונגו, ומתוך רצון להבין מה קרה התחלתי לחקור משטרים לא יציבים"
(צילום: Liza Holiarchuk)
איך ייתכן שלרבים כל כך מהם אין אופציות טובות לפרוש?
"כמובן ישנם מנהיגים שבאמצעות צירוף של שלטון אפקטיבי ואולי קצת מזל מצליחים לאחוז בכיסאם במשך עשורים רבים, וחלק מהם אפילו הצליחו למות בעודם בתפקיד. זה לא שאין מקרי שוליים. אבל רבים לא ימותו בזמן כהונתם, וגם אלה שמצליחים להישאר בשלטון במשך תקופה ארוכה לעולם לא יוכלו להישען אחורה ולהירגע. הם כל הזמן צריכים להיות ממוקדים באיומים".
איך אתה מגדיר רודן? זו שאלה שמאוד נוכחת בשיח אצלנו בישראל, שהיא רשמית דמוקרטיה, אבל מנוהלת כבר שנים רבות בידי מנהיג אחד, שמקדם לא מעט מהלכים ריכוזיים.
"נקטתי גישה רחבה כלפי השאלה הזו. בסופו של דבר רציתי לבחון מנהיגים שזקוקים רק לנתח קטן מאוד מהאוכלוסייה כדי לעלות לשלטון או להישאר בו, ושמושלים באופן אכזרי בדרך כזו או אחרת. קמלה האריס צריכה כמה עשרות מיליונים טובים שיבחרו בה כדי להיות הנשיאה, אבל לקים ג'ונג און מספיקים רק כמה מאות אנשים, אם בכלל, כדי להישאר שליט צפון קוריאה. כל מערכת פוליטית אחרת נמצאת איפשהו על הספקטרום. ככל שאת דמוקרטית יותר, כך את צריכה יותר אנשים כדי להישאר בשלטון".
6 צפייה בגלריה
קדאפי ונשיא צרפת לשעבר ניקולה סרקוזי בפריז, 2007. העולם נוהג ברודנים בכפפות של משי, מתוך הנחה שעדיף לא להרגיז אותם
(צילום: Getty Images)
6 צפייה בגלריה
נגוומה. "רודנים יכולים להישאר בשלטון רק בתמיכת האליטות. ברגע שהן מבינות שמישהו אחר יכול להניב להן יותר הון וכוח, הרודנים נחלשים"
(צילום: Getty Images)
"מחאות יעילות גם ברודנויות"
דירסוס (33) גר בהמבורג, גרמניה, ומשמש עמית מחקר באוניברסיטת קיל ויועץ לנאט"ו ול־OECD. לאחר שהשלים תואר ראשון בפוליטיקה ויחסים בינלאומיים מאוניברסיטת וורוויק ותואר שני בלימודי מזרח אירופה ורוסיה מאוניברסיטת אוקספורד, הוא נסע לעבוד במבשלת בירה בקונגו, "כמו שעושים בדרך כלל", הוא אומר בחיוך. שם הוא היה עד לניסיון הפיכה צבאי כושל, מה שגרם לו להקדיש את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת קיל למשטרים לא יציבים: "חשבתי לעצמי: אני לא מבין מה קורה פה, אבל אני ממש רוצה להבין. אז חזרתי לאקדמיה לחקור את זה".
כבר עשר שנים דירסוס חוקר דיקטטורות, ואת ספרו "איך נופלים רודנים" הוא החליט לכתוב משני מניעים מרכזיים. "מצד אחד, יש לך דיקטטורים שמשתוללים בחלקים שונים של העולם, יוצאים למלחמות, מענים, רוצחים", הוא מסביר. "אבל מצד שני, קיימת גם הסכנה שהרודנות תגיע למפתן ביתך, כי זה משהו שיכול לקרות בכל מקום. וזו היתה המוטיבציה הכפולה שלי: הן לנתח איך המערכות הללו עובדות ולמה הרודנים האלה עושים מה שהם עושים, ולהסביר למה אנחנו צריכים להיות מוכנים אם נמצא את עצמנו בתוך מערכת כזו. רבים תופסים את החופש שלהם כמובן מאליו, וזו טעות".
אז איך מפילים רודן? התשובה כמובן מורכבת. סטטיסטית, הדרך היעילה ביותר היא מחאות לא אלימות. לפי המחקר של פרופ' אריקה צ'נוות' מהרווארד, שמצוטט בספר, 57% מהמאבקים הלא־אלימים הובילו לכינון דמוקרטיות, לעומת 6% בלבד מהמאבקים האלימים. "כלל ה־3.5%" של צ'נוות' קובע כי "אף מהפכה לא נכשלה ברגע שהתגייסו אליה 3.5% מהאוכלוסייה בשיא מובחן של קרב, מחאת המונים או סוג אחר של חוסר שיתוף פעולה המוני". עם זאת, רק 18 מתוך 389 קמפיינים של התנגדות חצו את סף ה־3.5% בשנים 1945–2014.
איך בכל זאת אפשר להשפיע מבחוץ כדי להפיל רודן? בספרו נותן דירסוס עצות מעשיות: להפסיק את משלוחי הנשק אליו, להטיל עליו סנקציות כלכליות, ולא למכור לו תוכנות מעקב כמו של NSO, שיאפשרו לו לאתר מתנגדים ולאסוף עליהם מידע
וככל שהרודנות מבוססת יותר ועתירה במשאבים, כך קשה יותר להרים מחאת המונים. כך למשל, החונטה הצבאית ששולטת במיאנמר העבירה ב־2005 את עיר הבירה של המדינה מיאנגון לנייפידאו, במה שמכונה "דיקטטורה באמצעות קרטוגרפיה", ומנעה כך הפגנות נגדה. "היה לא סביר לקיים הפגנות בנאיפידאו מכמה סיבות", כותב דירסוס בספרו. "קודם כל, בעיר חיו כמעט אך ורק אנשים שקשורים לשלטון. אבל גם אם היו בה מתנגדים פוטנציאליים, לא ברור היכן היו מפגינים… העיר היתה מעוצבת בצורת שדרות רחבות, ללא כיכרות, ותעלת מגן הקיפה את הארמון הנשיאותי. מבנה העיר מגביל מפגינים ומאפשר לכוחות הביטחון לנוע בלי שיעוכבו בידי תושבים מעצבנים". וזה בלי שדיברנו על כישרונם של מנהיגים כמו ולדימיר פוטין וקים ג'ונג און למנוע מאזרחים להתארגן מלכתחילה.
אז מה בעצם העמדה שלך לגבי מחאות המונים: אפקטיביות או לא?
"מחאות המונים יכולות להיות מאוד אפקטיביות, אפילו במשטרים אוטוריטריים מושרשים. ואם יש די אנשים ברחובות, זה מאלץ את המשטר לקבל החלטה אם לירות בהם או לאפשר להם להמשיך. וזו, כפי שאנחנו אומרים בגרמנית, בחירה בין כולירה לבין דֶּבֶר: אם תתני לצעדות להמשיך, את מנכיחה את זה שאת לא בשליטה ושאת לא בלתי מנוצחת; ואם תעשי שימוש באלימות כדי לרסן את ההפגנות, תסתכני בתגובת נגד ובפגיעה בקואליציה שלך בגלל מחיר הדיכוי".
מתי המחאות לא עובדות?
"בדיקטטורות שמסוגלות להפעיל אלימות נגד אזרחיהן הכוח של המאסות מתנדף, משום שמעטים יצאו להפגנה אם הם חושבים שהם עלולים למות בה. זו בעיה אחת".
מה הבעיה השנייה?
"המציאות המצערת היא שבמשטרים שבהם הרודנות השתרשה עמוק, יש פחות סיכוי שמחאה תוביל לכינון דמוקרטיה. דיקטטורות כמו צפון קוריאה מצוינות בלמנוע מאנשים לצאת לרחובות מלכתחילה, כך שאין סכנה שקים ג'ונג און ייפול בגלל מחאת המונים. לעומת זאת במשטרים כמו איראן זה יכול להצליח".
6 צפייה בגלריה
פוטין במצעד צבאי במוסקבה, מאי. "הוא לא נפגע ממותו של נבלני בין היתר משום שהשקיע בעבר משאבים רבים בהפיכה של מחאות גדולות לכמעט בלתי אפשריות ברוסיה"
(צילום: REUTERS)
6 צפייה בגלריה
הלווייתו של נבלני, מוסקבה, פברואר. "אקטיביסטים חושפים את הבלוף של רודנים בכך שהם מראים שיש אלטרנטיבה לשלטונם. לכן הם מהווים סיכון"
(צילום: AFP)
למה לא כדאי לסלק רודן בכוח
לא קל לחקור רודנים. בעוד מנהיגים דמוקרטיים מספקים אינספור הזדמנויות להתרשם מהאופן שבו הם מתחלפים, עריצים, כאמור, לא נופלים בכל יום. בזמן אמת קשה לזהות את נקודת המפנה, את הרגע שבו נוצר השבר שיוביל למפלתם. גם העריצים עצמם ברוב המקרים לא ידעו לזהות את הרגע הזה מראש — אף ששם גורלם נחרץ.
חודשים אחדים לפני מותו, כשמתנגדיו כבר שולטים בערים שלמות בלוב, קדאפי עוד כינה אותם בזלזול "חולדות" ונשבע "לטהר את לוב בית אחר בית". הוא לא הבין שהאביב הערבי כבר הגיע אליו. זה, מבחינת דירסוס, מקור לתקווה.
"הרבה פעמים כשמשהו לא מצליח לנו, יש לנו נטייה להגיד: 'מובן שזה לא הצליח'", הוא אומר. "אבל מכיוון שכל כך קשה לחקור את המשטרים האלה, והמידע לא תמיד שלם, רק לעתים נדירות נדע כמה קרוב הגענו. וכשאת בוחנת את נפילתם של המנהיגים והמשטרים האלה, לעתים קרובות אפשר לזהות בה נקודת מפנה, שבה כל מי שקרוב לצלחת אומר 'מעולם לא תמכתי במשטר הזה מלכתחילה'. ברגע שהיא מגיעה, העניינים יכולים להתגלגל מהר מאוד".
כמה מהר? בדצמבר 1989, ארבעה ימים בלבד לאחר שפרצה המהפכה הפרו־דמוקרטית בטימישוארה, רומניה, שבה נרצחו מפגינים בידי המשטרה, הדיקטטור ניקולאה צ'אושסקו נשא נאום ממרפסת מטה המפלגה הקומוניסטית בבוקרשט. כמי ששלט במדינה ביד רמה במשך 24 שנה, הוא היה בטוח שיתקבל בתשואות הרגילות, אבל הקהל התפרע בתגובה לטבח במפגינים, וערוץ הטלוויזיה הממשלתי עצר את השידור. הוא ואשתו אלנה עלו במהירות על מסוק שיביא אותם לחוף מבטחים, אבל עוד בזמן שהיו באוויר הממשלה נפלה, והצבא הפסיק לתמוך בהם. כשנחתו, הובלו למשפט ראווה שבסופו, ארבעה ימים נוספים לאחר מכן, הוצאו להורג בירי.
"דיקטטורים בדרך כלל לא מוותרים על השלטון מיוזמתם, אלא אם הם מבינים שהם בסכנת דחיקה ומוות", מסביר דירסוס. "אז הם צריכים לקבל את ההחלטות האלה ברגע של לחץ קיצוני, מה שהופך אותן לקשות הרבה יותר".
בספר אתה מתאר שמציאת מקלט מדיני היא אתגר משמעותי לרודן גם במנותק מאלמנט הלחץ.
"נכון. בימי המלחמה הקרה אפילו מנהיגים שביצעו זוועות שלא יתוארו יכלו למצוא מקום שקט ושמשי לבלות בו את שנות הפרישה שלהם, למשל בצרפת. אבל כיום דמוקרטיות ליברליות מסתייגות הרבה יותר מצעדים כאלה. ואי אפשר להסתפק במקום שמוכן להגן עליך כעת — הרודן חייב מקום מפלט שיגן עליו גם בעוד חמש או עשר שנים והלאה. כך שרשימת האופציות הזמינות קצרה ביותר".
למה מלכתחילה דמוקרטיות ליברליות העניקו "מצנחי זהב" כאלה לרודנים? לפעמים הן עשו זאת בלית ברירה כדי למנוע עוול גדול אף יותר, כמו רצח עם. "כל טרייד־אוף נוטה להיות די נוראי במקרים האלה", אומר דירסוס. "אבל מה אפשר לעשות? אם תיתן לדיקטטורים האלה נתיב מילוט, תסיג אחורנית את המאמצים לחייב אותם לתת דין וחשבון על מעשיהם ותחתור תחת החוק הבינלאומי וכל המוסדות הבינלאומיים שנבנו במאמצים רבים. אבל אם לא תעשה את זה, זה יאפשר לדיקטטורים להמשיך לענות, לרצוח, ולעשות כל שביכולתם כדי להישאר בשלטון ברגע של משבר. האם יש כאן תשובה אחת? אני לא חושב. התשובה המשעממת היא שזה תלוי".
ומה לגבי הפעלת כוח צבאי בינלאומי?
"הממצאים לא מבטיחים. מלחמות על שינוי משטרים נוטות לייצר השלכות שליליות לכולם. ואני, כמי שנולד בגרמניה לתוך חופש, שגשוג ושלום, לא הולך לטעון ששימוש בכוח הוא תמיד מוסרי להפלת דיקטטורים. אבל כן, יש נקודה שבה ההרס והאיום כל כך גדולים שהתערבות כזו חייבת להיות מוצדקת".
מדכא לשמוע שהפלת דיקטטורים היא תמיד חרב פיפיות.
"לכל דבר יש מחיר, גם להישארות של הרודנים בשלטון. מעטים הדברים בפוליטיקה שמגיעים בחינם. אין 'נעשה כך וכך והכל יהיה מושלם'. פשוט בדרך כלל לא שוקלים מספיק את העלויות של כל מהלך".
6 צפייה בגלריה
קים ג'ונג און בוחן משגרי רקטות, מאי. "המציאות המצערת היא שלמחאות במשטרים שבהם הדיקטטורה השתרשה עמוק יש פחות סיכוי לכונן דמוקרטיה"
(צילום: AP)
רציונלים בתנאים לא רציונליים
אז איך בכל זאת אפשר להשפיע מבחוץ כדי להפיל רודן? לפי ספרו של דירסוס נדרשת פעולה משולשת: להחליש את המנהיג, לחזק את האליטות ולהעצים את ההמונים. והוא מחלק כמה טיפים קונקרטיים: להפסיק את משלוחי הנשק שיכולים לשמש את הרודן נגד אזרחיו, להטיל סנקציות כלכליות שימנעו ממנו לתת הטבות למקורביו ("סלקטורט") ולהקשות עליו לאתר מתנגדים ולאסוף עליהם מידע באמצעות מניעת תוכנות מעקב.
כדוגמה לכך דירסוס מציין בספר את המקרה של NSO הישראלית: "NSO פיתחה את התוכנה בישראל לפני שמכרה אותה בחו"ל. זה כסף גדול, אבל גם כלי בשירות מדיניות החוץ הישראלית. מאחר שהממשלה שולטת באילו מדינות יקבלו רישיון ואילו לא, היא יכולה לנצל זאת לטובת יצירת שותפויות חדשות, או חיזוק קיימות. במקרה של איחוד האמירויות הרישיון ניתן, לפי הדיווחים, לאחר שסוכני מודיעין ישראלים התנקשו בבכיר חמאס בדובאי. תוכנת הריגול היתה לעלה של זית. אם דמוקרטיות באמת רוצות שרודנים ייפלו, אסור להן לעשות מחוות שלום כאלה". ואחרי כל אלה, כשנראה שהלחץ מתחיל לעבוד, זה הזמן לעודד מנהיגי אופוזיציה ולחזק אותם בזמן שהרודן נאבק על שרידותו.
בספר אתה משתמש בדוגמה של האקטיביסט בובי ויין מאוגנדה כדי להדגים שדיקטטורים יעדיפו לא לרצוח מתנגדי משטר אהובים כדי להימנע מכותרת רעה ב"הניו יורק טיימס". אבל זה לא עצר את פוטין מלחסל את נבלני, והוא עדיין יושב בקרמלין. איך אתה מסביר את זה?
"דיקטטורות מבוססות על השרשת התפיסה של השלטון שלהן כדבר בלתי נמנע. פוטין רוצה שאנשים יחשבו שאין לו תחליף, ושגם אם יתנגדו, זה יהיה חסר טעם, פשוט כי אף אחד לא יכול להחליף אותו. הסכנה מבחינתו שטמונה באנשים כמו נבלני ואקטיביסטים אחרים בפרופיל גבוה היא שהם חושפים את הבלוף — הם מדגימים שיש אלטרנטיבה, שאפשר לעשות את הדברים אחרת, ושהרודן אינו בלתי נמנע. לכן הם מהווים סיכון לדיקטטורים.
"אנחנו מאמינים שהרודנים משוגעים כי האלטרנטיבה מדכאת יותר. אבל חשוב להכיר בכך שהם רציונלים, אבל במסגרת מערכת חריגה. כי רק אם נבין מה מניע אותם, נוכל להציב בפניהם את התמריצים הנכונים ולנסות לנהל את זה"
"בסופו של דבר זו שאלה של עלות תועלת לרודן: האם משתלם לו יותר לחסל אקטיביסט ולקבל את הסיכון לתגובת נגד רצינית או לא לחסל אותו, אבל להפעיל אלימות נגד המפגינים ברחובות, שהאדם הזה מעודד? בסיטואציה הזו, מדכא ככל שזה יהיה, פוטין יצא ללא פגע, כי נבלני כבר לא מהווה איום, וההשלכות היו קטנות. זה קרה בין השאר משום שפוטין השקיע בעבר משאבים רבים בהפיכה של מחאות גדולות לכמעט בלתי אפשריות ברוסיה".
אומרים על פוטין שבוחן המציאות שלו לא תקין, שבתקופת הקורונה היה מוקף ביועצים מעטים שאומרים לו רק מה שהוא רוצה לשמוע. אבל בספר אתה מדגיש שהרודנים האלה אומנם נרקיסיסטיים, אבל לרוב מאוד רציונליים.
"יש לנו נטייה לחשוב על השליטים האלה כמו על משוגעים שחסינים בפני תמריצים. אבל זה פשוט לא נכון. אומנם הם לא מתנהגים כמו אנשים רגילים, אבל רובם הגדול רציונלים — פשוט במסגרת של המערכות שבהן הם מתפקדים. צריך להבין שמבנה האישיות הפסיכולוגי שלהם שונה מאוד משלי או שלך, אבל הם חייבים להיות רציונליים כי הם נדרשים באופן מתמיד לממש החלטות מאוד קשות ולשלם מחירים מאוד גבוהים רק כדי לאחוז בכיסאם.
"בספר אני מדגים את זה על דרך השלילה באמצעות פרנסיסקו מסיאס נגוומה, מנהיג גינאה המשוונית בזמן המלחמה הקרה. הוא באמת איבד כל קשר עם המציאות, ועקב זאת החל להרוג באופן כמעט אקראי. הוא נהג להסתובב בארמון שלו ולצרוח שמות של אנשים שרצח; פעם אחת הוא ביקש ממשרתיו לערוך את השולחן לשמונה אורחים, ומשאלה לא הגיעו, העביר ערב שלם בלדבר איתם כאילו הם שם. כל זה הוביל לבסוף למפלתו, כי רודנים יכולים להישאר בשלטון אך ורק אם יש להם את תמיכת האליטות שסובבות אותם. בשנייה שהם נעשים לא רציונליים, ברגע שהם כבר לא מסוגלים לעשות 'טרייד־אופים', הם מאבדים את כוחם, כי האליטות רואות בהם איום, או שהן מבינות שמישהו אחר יכול להניב להן יותר הון וכוח".
מה הכוונה ב"רציונלי במסגרת המערכת שלו"?
"זה שונה מאוד מלהיות רציונלי במערכת שאנחנו מתפקדים בה. רודנים חייבים להיות קצת פרנואידים. חייבת להיות להם היכולת לעשות דברים איומים על בסיס קבוע ועדיין להסתכל על עצמם במראה. אלה יכולות די בעייתיות אם את עובדת במשרד, אבל הן מהוות יתרון עצום אם את דיקטטורית. כשאנחנו רואים דיווחים על דיקטטורים שמענים ורוצחים, אנחנו חושבים לעצמנו שזה נורא, ולכן זה חייב להיות לא רציונלי, אבל במערכת שבה הם פועלים זו הדרך לשרוד.
"אני חושב שאנחנו מספרים לעצמנו שהאנשים האלה משוגעים כי יש בזה נחמה והאלטרנטיבה אפילו יותר מדכאת. אבל חשוב לראות את המציאות כפי שהיא, כי רק אם נבין למה הם פועלים כך, נוכל להציב בפניהם את התמריצים הנכונים ולנסות לנהל את זה".
