.
.
מדינת ברגע האחרון
מדיניות הוצאת הנשמה
ביום שני, פחות משבוע לפני תחילת שנת הלימודים, משרד החינוך ומינהלת תקומה הודיעו שפסיכולוגים חינוכיים ואנשי הוראה שיעברו לעבוד בעוטף עזה יקבלו מענק חתימה של עד 30 אלף שקל. במקביל נזכרה הממשלה גם להודיע למפונים שברגע האחרון אושרה הארכת התשלום על המלונות שאליהם פונו. שני הצעדים האלה הכרחיים ומתבקשים מאליהם. רק שהתזמון שלהם והאיחור הגדול שבו הם מוכרזים הופכים אותם ללא יעילים, או לפחות לעוד דרך שבה המדינה מתעללת באזרחיה.
הרי ברור לכולם שיישובי העוטף מוכי הטראומה זקוקים למערך תמיכה מוגבר, אז למה להיזכר לנסות למשוך אליהם פסיכולוגים ומורים רגע לפני תחילת השנה? כמה כאלה, לדעת משרד החינוך, מסתובבים בסוף אוגוסט בלי עבודה סגורה לספטמבר? וגם אם יש כאלה, כמה מהם יסכימו ברגע האחרון להעתיק את מקום מגוריהם לטובת עבודה בעוטף? התוצאה היא שספק אם המשרות המבוקשות יאוישו במועדן, והמסקנה הכואבת היא שהאי־ודאות שהמדינה כופה על אזרחיה דרך קבע ובשלל אופנים היא כבר מזמן לא הכרח – היא מדיניות.
/// שחר אילן
פריצת התקציב
מדיניות מחריבה
"מיום פרוץ המלחמה הובלתי מדיניות כלכלית אחראית ומרחיבה לצורכי המלחמה, עד הניצחון. ההחלטה שתובא לאישור הממשלה היא המשך ישיר של המדיניות הזו, שמוכיחה את עצמה", מסר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' עם החלטת הממשלה להגדיל את תקציב המדינה ב־3.4 מיליארד שקל כדי לממן את המשך פינוי האזרחים מהצפון והדרום.
קשה לנסח הודעה יותר אורווליאנית מזו, ומול גיבוב השקרים הזה חשוב לומר שוב את הברור מאליו: ההחלטה לפרוץ את מסגרת התקציב אינה אחראית (בטח לא בפעם השנייה), סמוטריץ' מעולם לא הוביל מדיניות כלכלית אחראית, וההחלטה הנוכחית אפילו לא נכנסת תחת הגדרה של מדיניות מרחיבה. סמוטריץ' לא מגדיל את התקציב כי הוא משקיע בתשתיות או באזרחים, הוא אפילו לא "מפנק" מגזר כזה או אחר, אלא פשוט מוציא עוד ועוד כסף כדי לפצות את מי שסובלים מהמחדלים הנוראיים והמתמשכים של הממשלה הנוכחית, שלא מספקת ביטחון מינימלי לתושביה כבר כמעט 11 חודשים. על פניו הוא לא שונה משרים מנותקים אחרים, כמו שרת התחבורה מירי רגב, שהתגאתה ש"עשינו דברים מדהימים, תושבים רבים חיים בבתי מלון על חשבון המדינה". רק שסמוטריץ', להבדיל ממנה, גם גורר אותנו למשבר כלכלי חסר תקדים. עד הניצחון.
/// יובל שדה
פיצוי ביטוח של מיליארד שקל
הסטנדרטים השתנו?
בשבוע שעבר אושר הסדר הפשרה הגדול בתולדות ישראל: חברות הביטוח ישיבו קרוב למיליארד שקל למבוטחים, בגלל עמלה שנגבתה בחוסר שקיפות. עמלה קטנה, בלתי מורגשת לכאורה, אבל כזו שהניבה מיליארדים לחברות עצמן. בית המשפט עצמו השווה את העמלה ה"סודית" הזו ל"טיפות גשם טורדני ועיקש, שמצטברות כעבור זמן למים רבים... כך דמים חודשיים צנועים הנגבים במשך שנים על גבי שנים מצטברים לסכומי עתק".
כשמשוחחים עם נציגי חברות הביטוח הם מתגוננים בטענה שמדובר בפוליסות ישנות. "הסטנדרטים היו שונים אז", הם מסבירים. אבל אם זו טענת ההגנה של החברות, היא רק מוכיחה שהסטנדרטים לא באמת השתנו. בפעם ההיא הן פשוט נתפסו, ובלית ברירה ייאלצו כעת לפתוח את הכיס ולשלוף ממנו מיליארד שקל כפיצוי.
כדי להוכיח שהסטנדרטים אכן השתנו היה על חברות הביטוח להודות במפורש שפעלו בניגוד להסכמים עם הלקוחות וגזלו מהם כספים שלא הגיעו להן. ובעיקר הן צריכות לוודא שהיום אין אפילו שקל אחד שלקוחות הביטוח משלמים בלי לדעת עליו ולהסכים לו מראש. כל זמן שהחברות טוענות ש"אז היה אחרת", יש סיבה לחשוד שגם היום מסתתר היכן שהוא "גשם טורדני ועיקש" שזורם לכיסיהן. פשוט עדיין לא חשנו ברטיבות.
/// שקד גרין
לוין
מערער גם את הבנקים
הוועדה לבחירת דירקטורים בבנקים ללא גרעין שליטה (כיום מדובר בפועלים, לאומי ודיסקונט) פרסמה השבוע סוף סוף את שמות המועמדים לדירקטוריון דיסקונט. זה קרה אחרי עיכוב של חודשים, שנגרם בגלל היחסים העכורים בין הממשלה לבית המשפט העליון: אחת מסמכויותיו של שר המשפטים היא למנות יו"ר לוועדה הזאת, מינוי שצריך להיות מוסכם גם על נשיא בית המשפט העליון. אבל שר המשפטים יריב לוין לא הצליח, או לא טרח, לדאוג למינוי עד אפריל, אז נבחרה לתפקיד השופטת בדימוס צילה צפת.
בגלל העיכוב, לאומי לא הספיק לבחור מועמדים בזמן — וכהונת יו"ר הבנק שמואל בן צבי הוארכה בידי בנק ישראל, אף שלפי החוק היה צריך לפרוש. בגלל העיכוב, דח"צית בדיסקונט נאלצה לעזוב בתום הקדנציה, והדירקטוריון נשאר עם חסר. אותה דח"צית, סיגל ברמק, היא יו"ר ועדת הביקורת, מהפונקציות החשובות בבנק, שכרגע אין מי שממלא דרך קבע. זה נשמע קטן וביורוקרטי, אבל התפקוד הלקוי של לוין וההתנצחות הנצחית שלו עם המערכת המשפטית ברוח ההפיכה המשטרית לא פוגעים רק במוסדות השלטון ובמינהל התקין, אלא מחלחלים ופוגעים גם במגזר הפיננסי ובממשל התאגידי. וזה לא בריא.
/// עירית אבישר
זה לא המנע שהכרנו
מתקפת המנע בלילה שבין שבת לראשון עוררה גאווה, הקלה וגם ביקורת. אבל כשכל אלה החלו לשכוך התפנה מקום לעוד משהו — לתזכורת למה שצריך להיות, ואיננו.
במלחמת ששת הימים התקבעה אצלנו התפיסה שמלחמת מנע היא איזה קסם. מכה חדה ומבריקה שמובילה לניצחון מהיר וסוחף. אח, אילו געגועים למנע שלנו מאז, כשהיינו יפים, צעירים וצודקים. מנע שלא רק איפשר לנו לשמור על גבולותינו אלא גם להרחיב אותם, מנע שלא רק מנע מהאויב להוציא לפועל את מזימותיו אלא גם סיפק לנו הזדמנות לממש פנטזיות (או הזיות משיחיות) שאפילו לא ידענו שיש לנו, ולחלום על שלום. מנע שמסובב לגמרי הכל, שהופך את השחור לוורוד.
אבל זה היה מנע חד־פעמי. מאז המנע אינו יותר ממתקפות נקודתיות, כאלה שמונעות שיגור טילים נרחב או מהלך טקטי אחר, לא יותר. זה מפני שאנחנו מסובכים כבר שנים בסיטואציה שבה אי אפשר לסובב לגמרי הכל, ואי אפשר להפוך את השחור לוורוד. השחור שחור. המצב גרוע. נמנעה מתקפה, אבל כל השאר אותו הדבר. אין מכה ניצחת, אין זבנג וגמרנו, למעשה אין אפילו ממשלה שחותרת לסיים מלחמות מהר, כמו בעבר.
אם רוצים למנוע משהו באמת, אי אפשר להסתפק בעבודה מדויקת של המודיעין וחיל האוויר. ומניעה אמיתית של הידרדרות נוספת לא צריכה לצאת מהבור בקריה, אלא להיוולד בממשלה, או ברחובות, בידי אזרחים שייצאו להילחם עליה — וימנעו מהממשלה להמשיך בשלה.
/// דור סער־מן
