הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
"מצפה רמון מעולם לא היתה בתפריט החופשות שלנו", מספר ערן שטייר (37), נשוי ואב לשתיים מראשון לציון. "בצבא שירתי בשיבטה, וזה גרם לי לסלוד מהאזור כולו, כך שמאז השחרור לא הייתי בו. בחגים היינו נוסעים צפונה — עין גב, רמות, יער אודם, הכנרת, או מקסימום שוכרים וילה בקיסריה. אבל כיום, בזמן המלחמה, אפילו קיסריה לא בטוחה. אז בסוכות נסענו למצפה עם כל המשפחה המורחבת, כי הגענו למסקנה שכאן הכי בטוח. והופתענו לטובה: המקום יפהפה. אתה חווה נתק מדהים מהכל וחוזר הביתה אדם חדש. זה גם לא לוקח ארבע שעות נסיעה מדלת לדלת כמו בצבא, אלא פחות משעתיים. אמרנו לעצמנו: 'וואלה, אולי נחזור לכאן גם בשנה הבאה'".
למה דווקא מצפה?
"חיפשנו משהו מערבי, אבל מספיק מרוחק כדי ליהנות מהשקט ולהתנתק מהבלגן. זה אסקפיזם לגמרי. אין פה אזעקות, אז אין חששות. אתה מגיע הנה בלי השאלה אם יש ממ"ד במלון או לא. וגם יש באזור המכתש מלא אטרקציות קטנות לילדים". ואשתו אורלי מוסיפה: "לא היה שום צורך במסכים. אין פה לחץ, והנוף כל כך הרגיע את הבנות שלנו. איך שחזרנו הביתה, הן שוב חזרו להיות על קוצים".
בחודשים האחרונים, בגלל המלחמה בעזה, ההסלמה בלבנון ומתקפות הכטב"מים לאזור המרכז — מצפה רמון הפכה להיות אטרקציה תיירותית לאומית מדרגה ראשונה. העיירה הבוהמיינית המבודדת הקטנה (רק 5,600 תושבים) מציעה כיום עשרה מלונות קטנים ואכסניות, שבהם יש כ־700 חדרי אירוח. אבל בעונת החגים האחרונה כולם היו מלאים עד אפס מקום. מי שלא הספיק להשיג חדר היה יכול לנסות לתפוס את אחד המקומות האחרונים בכ־120 יחידות האירוח באחד ממתחמי הגלמפינג, החאנים ללינה או הצימרים. מי שרגיל לקבוע נופש מהיום למחר באזור, נאלץ להתפשר. אני, למשל, התפשרתי על לילה בסאבלט בבית עם דלת שלא ננעלת ("מי בכלל נועל דלתות במצפה?", אמר לי שכן שנחלץ לעזרתי בקיבוע הדלת עם מגב).
לפי רשות הטבע והגנים, בזמן המלחמה נרשמה ירידה של 40% בהיקף המטיילים, אבל מתוך 240 אלף מטיילים — 200 אלף מטיילים (83%) עושים זאת בדרום, וזה גידול משמעותי. בכל חניוני הדרום יש עלייה בתפוסה, חוץ מפארק אשכול שנתפס כפחות בטוח מכיוון שהוא צמוד לעוטף עזה.
ההצפה הזאת לא מובנת מאליה למקום כמו מצפה — שאין בה ים, פארק מים או קניון, שחלקה הבנוי מלא שיכונים מצהיבים שכאילו קפאו בזמן משנות החמישים, ושנתפסת בידי רבים כלא יותר מתחנת עצירה בדרך לאילת.
"בחגים לא מפליא אותנו שמגיעים לתפוסות של 100% ברוב מקומות האירוח, עכשיו פשוט חווינו 25% יותר ביקוש לעומת השיא", אומר חן דוידוף, בעלי מלון Ibex. "קיבלנו טלפונים בלי הפסקה. אל תשכחי שהוסיפו בסוכות השנה שלושה ימים שבהם לילדים אין מסגרות, כך שאנשים היו חנוקים ממש, נואשים להתאוורר, ביקשו כל חדר שהוא. בימים האחרונים עניתי לאנשים: 'לצערי ולשמחתי אני מלא'".
לצערך?
"אצלנו כל הכנסה בהווה היא רזרבה לעתיד לבוא, כי לא יודעים מה יקרה. מבקרים לא תמיד התנהגו יפה והתייחסו אלינו רק כאל תחנת מעבר, אבל השנה משמח לראות שפתאום המדבר הוא משהו שאנשים באים במיוחד לצרוך — את השקט, את המרחב. זו הייחודיות של מצפה רמון — קצב החיים האיטי, הזורם, המשתלב, שבו לא נלחצים מכל דבר".
אתה חושש שהפיק הזה ייעלם אחרי החגים?
"באופן כללי, נובמבר־דצמבר הם ה־תקופה של המדבר. אלה החודשים שבהם אנשים אוהבים לבוא לכאן. יש משהו באוויר, בצינת הבוקר, בשמש שכבר לא קופחת על הראש שלך במהלך היום. אבל השנה מגיעים אלינו לא רק אוהבי מדבר או חובבי ג'יפים וטיולי שטח, אלא ממש כולם. אנשים אוהבים לעצור פה לילה בדרך לאילת כדי להירגע, להוריד הילוך, לתת לילדים לטעום משהו חדש, ליהנות גם ממשהו מינימליסטי, לתת את התחושה של חוויה מסוג אחר".
4 צפייה בגלריה
חן דוידוף, מלון Ibex. "אצלנו כל הכנסה בהווה היא רזרבה לעתיד, כי לא יודעים מה יקרה. בעבר ראו בנו רק תחנת מעבר"
(צילום: הרצל יוסף)
4 צפייה בגלריה
אבישי נגר, הסומסומייה. "עשינו היערכות צבאית לחג: הכנו עוד שטחי אחסון, הגדלנו צוותים, פישטנו את התפריט... היתה רשימת המתנה מטורפת"
"אנחנו מוצפים באנשים חנוקים"
השעה 16:45 ביום שלישי של חול המועד, ובמאפיית הבוטיק הקטנה לשה, ברובע דרכי הבשמים התיירותי (שמכונה גם "רובע האמנים"), כבר סוגרים את הבסטה - כשעתיים לפני שעת הסגירה הרשמית. "הכל אזל, תבואי בבוקר, ועדיף לפני הפתיחה כי יש תור", אומרים לי. גם בקפה קיבוץ הסמוך המצב דומה. עובדת המקום צוחקת ואומרת ש"מחסלים פה הכל כמו טרמיטים".
למחרת ברבע לשמונה בבוקר, רבע שעה לפני הפתיחה, כבר משתרך תור ארוך מול לשה, עד המבנה שממול. "גם אותי העומס הזה הפתיע. תמיד בחגים עמוס בטירוף, אבל השנה זה הרבה יותר מזה", אומרת לי אחר כך מרים כהן, הבעלים של לשה בשותפות עם ירדנה נחמה. "מחסור בכוח אדם מאפיין הרבה עסקים במצפה, אבל בני הזוג שלי ושל ירדנה במילואים בלבנון, כך שהעומס עלינו הוא פי כמה וכמה".
איך מתמודדים עם העומס?
"אני מסתכלת על זה כתקופה היסטורית, שמחייבת את כולנו להבין את גודל השעה. זה נותן לי כוח להמשיך בדבר הקטן שלי בתוך זה. לעובדים קשה ועמוס, אבל הם מאוד מגויסים ואכפתיים, וזה מרגש אותי. יש הבנה שזה לא סיפור פרטי, אלא הסיפור של כולנו".
"לא נעים להגיד אבל המלחמה עושה טוב למקום כמו מצפה", אומר ינון ביטון, מבעלי הסומסומייה, מסעדה ב"דאון טאון" (הכינוי המקומי לאזור השיכונים הוותיק, להבדיל מרובע האמנים המתוייר) של היישוב, שעד לאחרונה היתה היחידה בו שפתוחה בשבת. "היתה לנו רשימת המתנה משוגעת. אנחנו מוצפים באנשים חנוקים, שרק רוצים קצת אוויר מהמצב. כי מצפה היא בועה מגוננת. גם כשרע בחוץ, טוב פה".
יש חשש שההייפ הזה ייעלם אחרי המלחמה?
"לא, כי עוד לפני המלחמה היתה לנו פה תיירות חזקה ומשוגעת", מספר אבישי נגר, סו־שף ואחד מבעלי המקום. "תיירות הפנים התחזקה בתקופת הקורונה כשאנשים חיפשו מרחבים, מקומות שאפשר להיות בהם בלי כל הפיקוח הממשלתי. שבועיים אחרי 7 באוקטובר הגיעו לכאן מתפנים ומפונים מהעוטף ומהצפון. ומאז אין איפה להיות. הצפון סגור, סיני סגור, חו"ל יקר, לא בטוח ופחות נעים, אז מה שנשאר זה להגיע למדבר. אין פה אזעקות ויש מרחבים".
איך מתמודדים עם העומס?
"קלטנו את התמונה כמה חודשים לפני ועשינו היערכות ממש צבאית לחג: הכנו עוד שטחי קירור ואחסון, דאגנו להגדיל את הצוותים, פישטנו את התפריט כדי להאכיל יותר אנשים בקלות, עשינו לילות לבנים... כל מה שצריך. ב־11 יום אירחנו 6,000 איש. זו תפוסה של 150%, והביקוש היה הרבה מעבר לזה".
4 צפייה בגלריה
מרים כהן, לשה (למטה: התור שהשתרך בסוכות במקום). "מחסור בכוח אדם מאפיין הרבה עסקים במצפה, אבל הפעם בני הזוג שלנו גם היו במילואים בלבנון, כך שהעומס היה פי כמה וכמה"
(צילום: הרצל יוסף)
וכשהביקוש עולה בהרבה על היכולת של המקומות לארח, לא כולם מפגינים הכלה וסבלנות. "היו אנשים שכתבו על העסקים במצפה ביקורות שליליות בחג", אומר רוני הרמן, בעל בית הקפה בק סטייג' ברובע האמנים עם אשתו אליאן. "היה מטורף אצלנו, 150% תפוסה. אז אנשים כתבו שלוקח לנו הרבה זמן לתת שירות, שאין מקומות ישיבה ולא עושים טייק אווי. היו כאלה שצעקו וממש העליבו אותנו: 'כמה זמן לוקח להכין טוסט'. אנחנו מקום קטן שחווה הצפה חריגה בחג בזמן מלחמה — קצת פרופורציות.
"היה יום אחד שבו נגמר החלב בכל אזור הר הנגב אז לא היה אפשר להגיש קפה. בכל זאת אנחנו העיירה הכי מבודדת בארץ, אז לפעמים נגמרים פה דברים ואין איך להשיג. אז כל אחד השתמש בקשרים שלו כדי להשיג קצת חלב. אנחנו עושים את המקסימום כדי לייצר שפיות בתוך הכאוס. ולא במקרה כולם באים למצפה. זו עיר מקלט ללא מקלט — לא היינו צריכים כאן מקלט כי היתה פה רק אזעקה אחת מאז 7 באוקטובר. אנחנו המקום הכי שפוי בארץ. בינתיים".
"חייבים לשמר את המומנטום"
ענף המלונאות במצפה עבר לא מעט תהפוכות בשנים האחרונות. רשת התיירות סלינה, שתפעלה שני מתחמי אירוח, ברובע האמנים ובמכתש, קרסה. על החברה והמתחמים, שכוללים 42 יחידות אירוח, השתלטו האחים חג'ג' — והמחירים, שהיו גבוהים עוד קודם לכן, רק האמירו. במקביל, ב־2022 הסתיים המכרז של רמ"י להקמת 780 יחידות אירוח בארבעה מתחמים בסמוך למלון בראשית — מה שיכפיל את מספר חדרי האירוח ביישוב, ואולי יאפשר גם הורדת מחירים.
"אני מקוה שהישראלים ימשיכו לבוא למצפה גם אחרי המלחמה", אומר היזם הבדואי סמי אלקרינאוי, בעלי מלונות בוטיק במצפה ואחד מבעלי אתר האוהלים חאן הגבס. "אני מתגעגע לראות תיירים מחו"ל. אתה טס לקפריסין, יוון או דובאי ורואה מיליוני תיירים. ואילו פה אין אפילו תייר אחד כבר שנה. אז אני מקווה שלפחות הישראלים ימשיכו לחזק אותנו. אחרי הכל מצפה רמון היא הצלה, המקום היחידי בישראל ששקט כל השנה. טילים זורקים על חיפה, תל אביב וגוש דן. רק עלינו זה לא מעניין אף אחד לזרוק טילים".
"חייבים להמשיך את המומנטום שצברנו בחגים", אומרת טלי בר, האחראית לתיירות במועצה. "ידענו שהצפון חסום למבקרים, וציפינו להצפה. היה לנו גם חשוב שלאנשים תהיה חוויה טובה כדי שיידעו שיש להם לאן לחזור, ולא כברירת מחדל. אז בחגים מצאתי את עצמי מסתובבת ברובע האמנים ועוזרת לאנשים שחיפשו מקום לאכול, כי פה היה מלא, ושם נגמר האוכל — אז כיוונתי אותם למסעדות שלא ברובע.
"חשוב שאנשים יידעו שיש לנו מקומות לא רק ברובע האמנים. ומבחינה תרבותית, אנחנו אחד המקומות הכי שופעים — השבוע השקנו פסטיבל יין, שאנחנו רוצים להפוך למסורת; בפאב הברך, שחוגג כבר עשור, יש כמעט בכל סוף שבוע הופעות; יש פה סיורים בעיירה... לא חסר. אני הולכת לפתוח דף עם עדכונים על כל מה שקורה השבוע במצפה רמון, כדי שכל מבקר יידע מה יש למקום להציע".
מה חסר למצפה כדי להיות על מפת התיירות גם בימי שגרה?
"הדבר הראשון הוא פארק מים", אומר אלקרינאוי. "זה ימשוך את האנשים שמחפשים עוד ועוד אטרקציות תיירותיות וייתן תעסוקה לילדים. הדבר השני הוא שדה תעופה. במקום לבזבז מיליארדים על השדה בתמנע, היו צריכים להקים שדה בסביבת בה"ד 1. פה אנשים יוכלו לנחות בצורה בטוחה כל השנה, וזה ימנף את כל הנגב, ייתן פרנסה לאזור.
"אני אוהב את מדינת ישראל, וב־7 באוקטובר פתחתי את כל המלונות שלי למפונים מכל הארץ מהלב, בלי לחכות לאישורים. חודש גרו אצלי חינם. ואם חלילה נידרש לכך שוב — אתן פי עשרה. אבל מצפה היא מקום מיוחד שחייבים להשקיע בו. ביקשנו מהמדינה השקעה של מיליארד שקל. כל השנים אמרנו לנו שאין כסף, ועכשיו יש מלחמה שנשפכים בה מיליארדים בלי סוף. אם היו נותנים לנו מיליארד אחד — מצפה רמון היתה נראית כמו דובאי. הגיע הזמן להשקיע בנגב בלי סיפורים".
צילום: חיים הורנשטיין
סמי אלקרינאוי, יזם:
"ביקשנו מהמדינה להשקיע מיליארד שקל במצפה. כל השנים אמרנו לנו שאין כסף. עכשיו שופכים מיליארדים במלחמה. אם ייתנו לנו מיליארד אחד, מצפה יכולה להיראות כמו דובאי"
"עיר החלל של ישראל"
"אני מת על מצפה, זו האהבה שלי", אומר אליה וינטר, ראש המועצה המקומית מצפה רמון. "היעלים הם החתולים שלנו. אני חי פה כבר 21 שנה, ועדיין בכל פעם שאני רואה יעלים, אני מתרגש. אי אפשר להתרגל לזה. מי שנגע במצפה רמון מתמכר. זה כמו חו"ל במרחק נסיעת אוטובוס".
לא הכל רומנטי כאן. הדירוג הסוציו־אקונומי של היישוב נמוך.
"נכון. עם כל הקסם והרומנטיקה, אנחנו גם באשכול שלוש במדד החברתי־כלכלי, לכן אני עובד פה על הגדלת התעסוקה בכל הכוח ומטפל אישית בשלל בעיות, מאשה שבעלה מאיים עליה ועד דיירים שזורקים זבל מחלון הבית".
וינטר, איש ליכוד חובש כיפה, נבחר בפברואר השנה לתפקיד, בתום מערכת בחירות טעונה שעמדה בסימן הקונפליקט בין דתיים לחילונים בעיר בכלל, וקיומו של מצעד גאווה מקומי בפרט. "אקצר לך את הסיפור — אחרי שנבחרתי נערך מצעד גאווה. כי לכל אחד יש מקום פה", הוא אומר כעת. "חיה פה אוכלוסייה מאוד מגוונת, וכל אחד מוותר קצת כדי שלשני יהיה טוב. אנחנו דוגמה טובה לכך שאנשים ששונים זה מזה באופן מהותי בתפיסות העולם שלהם יודעים לחיות אחד לצד השני".
הפוליטיקאים לא כל כך סופרים אתכם, מכיוון שאתם יישוב קטן.
"את טועה. ב־2013 עם ראש המועצה הקודם, רוני מרום, הובלנו בממשלה ארבע החלטות שהביאו לכאן סכומים לא רעים בכלל. בעשור האחרון רואים פה שיפור תשתיתי מטורף. מלון בראשית שם את תיירות המדבר במקום אחר לגמרי, ועכשיו בוועדה המקומית לתכנון ובנייה מקדמים חמישה בתי מלון, שניים מהם בשלבי היתר מתקדמים.
"התיירות היא אחד ממנופי הצמיחה העיקריים של מצפה ואני מתאמץ עליה מאוד. בפסח וביולי־אוגוסט היה חלש, אז עבדנו חזק על יח"צ ופרסום, ובסוכות היה פה מדהים. וגם היום אחרי סוכות, שאמורה להיות רגיעה — נסי לקבוע לינה לבראשית, אפילו צימר. זה לא יהיה קל. אני חושב שבתיירות מקומית כבר למדנו איפה ללחוץ, מה מעניין את האנשים ואיך להביא אותם".
זה לא ממש אתם. המלחמה בצפון עשתה את רוב העבודה.
"החזית בצפון נפתחה כבר ביולי־אוגוסט, ועדיין התיירות לכאן לא היתה מספיק חזקה. אני מאוד מאמין ביח"צ, פרסום, מובילי דעה. אנחנו גם משקיעים חזק בתרבות, יש פה בית ספר לקרקס, את מרכז המחול זוזימא — אנחנו תומכים ומסייעים במה שאפשר. כך שהמלחמה יצרה הזדמנות, אבל אנחנו ידענו להוכיח את עצמנו ביג טיים".
איך משמרים את המומנטום הזה?
"מכל דבר צריך עוד. עוד מאפיות כמו לשה, עוד מלונות כמו בראשית, עוד אטרקציות, עוד אמנות, עוד תרבות".
צילום: אלכס קולומויסקי
ראש המועצה אליה וינטר:
"כרגע חסרים לנו דברים בסיסיים ביישוב, כמו מוסך או סופר־פארם, שלא פותחת סניף לפחות מעשרת אלפים תושבים. לכן הכפלת מספר התושבים כאן היא אחד היעדים המרכזיים שלי"
סמי אלקרינאוי חושב שצריכים פארק מים ושדה תעופה, וחולם להפוך את מצפה לדובאי.
"אחד היעדים של פיתוח היישוב הוא שילוב נכון בסביבה. בסופו של דבר אנחנו חיים במקום שבו צריך לחיות עם המדבר. יבוא יזם ויגיד לי 'אני בא לפתוח פה דיסנילנד', אגיד לו: 'תודה, לא עובד כאן'. יש לנו פארק מזרקות ובריכה עירונית ואני רוצה לייצר כל מיני גבים מלאכותיים, אבל אני לא הולך להתפרע. בריכות גלים כמו בדובאי — לא יהיו פה. אנחנו לא רוצים את האינטנסיביות העירונית. בניינים של יותר משש קומות לא יהיו אצלנו. זה לא מתאים. אנחנו לא רוצים להיות כמו כל עיר גנרית במדינת ישראל, אנחנו לא עיירת פיתוח, אנחנו עיר תיירות. אנחנו רוצים להישאר מצפה רמון. האופי שלנו הוא הקסם".
מה לגבי ניצול המומנטום כדי לקבל עוד תקציבים מהמדינה? אתם יישוב באשכול 3 שנהפך פתאום לנכס לאומי.
"אנחנו מנסים להוביל החלטת ממשלה יחד עם ירוחם, שתזרים לכאן 500 מיליון שקל לשדרוג תשתיות וחיזוק התיירות והתעסוקה. המטרה שלנו היא לגייס תקציבים ממשרדי הכלכלה והאנרגיה ומתרומות".
למה אתם עובדים על זה עם ירוחם? הרי לדבריך, אתם לא דומים — אתם עיירת תיירות והם עיירת פיתוח.
"כדי להצליח אנחנו חייבים לשתף פעולה. מדינת ישראל עברה לתפיסה של אשכולות. זה אומר שלא עושים החלטות ממשלה רק למצפה רמון כמו בעבר, אלא לאשכול יישובים, שכרגע כולל את ערד ודימונה, ולכן הוא רחב מדי לטעמנו. אז אנחנו מנסים להגיע להחלטת ממשלה משותפת לנו ולירוחם, כי שתי העיירות דומות בפרופיל הסוציו־אקונומי הנמוך שלהן.
"צריך להבין שכרגע חסרים לנו דברים בסיסיים ביישוב, כמו סופר־פארם או מוסך. ולא ייתכן שתייר יגיע לכאן ולא יהיו לו התרופות שהוא חייב או דרך לתקן את הרכב, אם הוא נתקע. זה בסיסי לחיים בעולם המודרני. אבל רשתות כמו סופר־פארם או מחסני השוק, שרצינו להביא לפה כדי להתחרות בשופרסל, אומרות לנו שבשביל פחות מעשרת אלפים תושבים לא כלכלי להן לפתוח סניף כאן. הטראפיק של התיירים לא מעניין אותן. הן אומרות 'אנחנו צריכות לא רק פיקים של תיירות, אנחנו צריכות מסה בשגרה'. לכן הכפלת מספר התושבים כאן היא אחד היעדים המרכזיים שלי".
איך עושים זאת?
"ביצירת הזדמנויות תעסוקה איכותית ומתגמלת. יש לנו יוזמה להפוך לעיר החלל של ישראל. כבר יש כאן מרכז מדע ומעבדות ייחודיות, ואנחנו רוצים להשלים את זה במעבדה שמדמה שהות בחלל, שיצרכו את הדבר הזה במצפה רמון".
ואיך מנהלים את ההטרוגניות? יש פה היפים, טבעונים, אמנים ולהט"בים, לצד דתיים ושמרנים.
"אנחנו מנסים לשמור על יחסי הכוחות הקיימים, שלא תגדל רק אוכלוסייה מסוג אחד ואז תגרום לשנייה להרגיש מודרת מהמרחב הציבורי. זה קשה אבל גם כיף — לא להסכים עם מישהו ועדיין לרצות שיהיה לו טוב. אתה יודע שכשאתה בא למצפה רמון אתה תפגוש הכל. המדבר הוא מקום כאילו שומם, אבל בעצם הוא משאיר מקום לכולם".
.
