זו תקופה טובה לדמויות קומיקס מרושעות. כבר כמה שנים החיבה שלנו כקהל לדמויות הנבזיות נמצאת בעלייה: מהג'וקר והארלי קווין, האויבים של באטמן שהפכו לתופעות תרבות; דרך ונום, שהפך ממפלצת חייזרית שנלחמת בספיידרמן לגיבור מורכב שמוביל כבר שלושה סרטים מצליחים; ועד לוקי, האח המרושע של האל הנורדי ת'ור, שהיה כל כך כריזמטי ואהוד, שהוא קיבל שתי סדרות משלו ביקום של מארוול. לכל אלה מצטרפת כעת אגתה הארקנס, המכשפה שהתעללה בוונדה מקסימוף, חברת "הנוקמים". אחרי שגנבה את ההצגה כדמות משנה בסדרה "וונדה־ויז'ן", היא קיבלה השנה את מרכז הבמה כגיבורת הסדרה "אגתה לאורך כל הדרך" בדיסני+.
אגתה יוצאת דופן לעומת כל הגיבורים־הנבלים האחרים, כי בניגוד להם היא לא מנסה לחצות את הקווים ולהפוך לדמות טובה יותר. היא אפילו לא מתייסרת יתר על המידה על מה שעשתה עד כה, גם לא על שלל האנשים והמכשפות שהיא רצחה. היא ממשיכה להיות מניפולטיבית ואנוכית, ולא בוחלת באמצעים כדי לשמר את מעמדה וכוחה.
ולמרות זאת אגתה מעוררת הזדהות. היא מפגינה אנושיות וחולשה בסדרה ולכן מצליחה לגרום לצופים לגלות אמפתיה כלפיה. אומנם הסדרה מספקת לה סיפור עבר קורע לב, שנותן קונטקסט מסוים למעשיה — אך הוא לא משמש תירוץ כדי לרכך את מעשיה או להצדיק אותם. היא היתה מכשפה רצחנית ומרושעת עוד לפני שחוותה אובדן גדול.
הקושי הגדול לקהילה הוא לזהות את גבולותיה: מי נחשב חלק מהקולקטיב ומי לא? אבל הדרך לגבור על קשיים היא לא על ידי צמצום הקהילה, אלא דווקא על ידי הרחבתה לכל מי שחולק עמנו את אותו גורל
אגתה מתחילה את הסדרה החדשה במשבר זהות: וונדה הטילה עליה כישוף שהעלים את כוחותיה, וגורם לה לחשוב שהיא שוטרת בעיירה קטנה. המציאות המדומה שבה נכלאה נסדקת כשחודרים לחייה מכשפה ונער מעריץ מהעולם האמיתי ומעירים אותה מהכישוף. אותו נער גם משכנע אותה לצאת למסע בדרך המכשפות המיתולוגית — מסלול מכשולים מלא בסכנות מוות — כדי להשיב לעצמה את כוחה. אבל יש בעיה גדולה אחת: היא לא יכולה לעשות זאת לבד.
כדי לצלוח את הדרך היא חייבת להקים להק מכשפות (Coven) שיתלוו אליה, אחרת אין לה סיכוי לשרוד, כי כל חידה בדרך היא מבחן שמוקדש לכישורי כישוף שונים, שמצריכים מכשפה מסוג אחר. הרכבת קבוצה והובלתה היא אתגר רציני למישהי שלא מביעה יותר מדי חיבה או כבוד לחיי אדם, ודאי לא למישהי שידועה לשמצה כמי שגונבת כוחות של מכשפות אחרות וכך הורגת אותן, וכמי שהשמידה את להק המכשפות המקורי שלו השתייכה.
אבל אגתה, תרצה או לא תרצה, היא מכשפה, וככזו היא חלק מקהילה. והקהילה שלה נרדפת, סובלת מדעות קדומות ומרדיפות אלימות, לכן הקולגות שלה נדחקות לחיים בסתר ונושאות שלל טראומות. כדי להציל את עצמה, אגתה חייבת להישען על הקבוצה, לשכנע את חברותיה שהיא לא מסוכנת להן ומסוגלת להירתם למאמץ הקולקטיבי ולתרום להן.
גם אם המכשפות מונעות מאינטרסנטיות, מכיוון שכל אחת מהן יוצאת למסע כדי להרוויח משהו שאבד לה אישית — הן לומדות לדאוג זו לזו ולהחזיר לעצמן תחושת מסוגלות וכוח למרות האימה מפני אגתה והמחירים שהן ממשיכות לשלם.
גם אגתה לומדת שיעור חשוב. אנחנו מגלים שבמשך שנים היא השתמשה באמונה של מכשפות בקיומה של האגדה על "הדרך", רק כדי לתמרן אותן, לגנוב את הכוחות שלהן ולרצוח אותן. ופתאום אגתה מגלה שיש אמת בקיומה של "הדרך", כשהשיר שאמור לפתוח את הדלת אליה עובד לראשונה. מה השתנה? הנער מתגלה כמכשף רב־עוצמה, שעדיין לומד את כוחותיו וזקוק להכוונה. ובעצם מכוח האמונה שלו בכוחה של הקהילה (ומכוח הכישוף שלו) הוא יצר את הדלת ואת הדרך הקסומה. בזכותו להק המכשפות הופך לקהילה של ממש — כי הוא זה שדוחף אותן לערבות הדדית, לעזור זו לזו ולהאמין בכוחן המשותף, מתוך אכפתיות וחמלה, ולא רק מתוך שאיפה אינדיבידואלית לכוח.
ההשפעה של הנער על אגתה ועל הקבוצה כולה לוקחת זמן. באחד הפרקים הרוח של אמא של אגתה חוזרת לרדוף אותה, אומרת לה שהיא נולדה רעה וגרועה ושהיתה צריכה לרצוח אותה ברגע שהגיחה לאוויר העולם. החברות שוקלות לנטוש את אגתה, אבל גם מזדעזעות לגלות את עומק התיעוב של אמה כלפיה. אגתה מתחננת שלא ישאירו אותה לבד, ואחת המכשפות משתמשת בכוחה כדי להיפטר מהרוח, אבל אז כוחותיה נשאבים אל אגתה, והיא עצמה מתה. אגתה בשלב הזה עדיין מרוכזת בעצמה ובכאביה, ומישהי אחרת משלמת בחייה על כך. אומנם היא מביעה חרטה, אומרת שלא התכוונה, אבל זה לא מספיק. החברות האחרות מנסות להרוג אותה, והקהילה מתפרקת.
אבל קהילה לא נמדדת רק בהצלחותיה, אלא גם ביכולתה להתגבר כקולקטיב על מכות קשות, לחזק את חבריה במקומות שבהם הם חלשים, ולתת אפשרות לאלה מהם שסרחו לתקן, לכפר על עוונותיהם ולהשתקם. המכשפות מקבלות הזדמנות נוספת לפעול יחד ובהדרגה אגתה מבינה שיש חשיבות עצומה לאמפתיה ולחרטה. פריצת הדרך המשמעותית ביותר של הקהילה קורית כשאגתה לוקחת סוף סוף אחריות למעשיה וההשלכות האיומות שלהם, ומפנה את מקומה לדור חדש וצעיר, שמעדיף חלוקת משאבים ושיתוף פעולה על צבירת כוח אישית.
הקושי הגדול ביותר עבור קהילה הוא לזהות את גבולותיה — מי נחשב חלק מהקולקטיב ומי לא? למי מגיעה הזדמנות שנייה ואת מי יש להקיא מקרבנו? ובזמנים קשים הקושי הזה מתחדד אף יותר. למי עלינו לדאוג במלחמה: רק ליהודים? רק למגזרים שמשרתים בצבא? רק למי שמצביע כמונו בקלפי? אבל הדרך היחידה שתאפשר לכולנו לצאת מהבוץ הזה היא לא על ידי צמצום הקולקטיב, אלא דווקא על ידי הרחבה מקסימלית שלו, כך שיכלול גם את מי ששונים מאיתנו, אבל חולקים איתנו גורל משותף.
קהילה טובה היא כזו שחיה, חולקת משאבים, מתפתחת ומשתקמת יחד — לא אוסף פרטים שנלחמים במשותף באיומים מבחוץ בזמן שהם מתפוררים מבפנים בגלל השפעה רעה של קיצונים. כל עוד נמשיך להתנהל כמגזרים שחיים זה לצד זה, מבוצרים בתוך דתות, לאומים ופלגים שונים, כשכל אחד מנסה לעזור רק לעצמו ומסית נגד שכנו, כולנו נמשיך לשלם מחיר כבד ונורא. כדי להתקדם הלאה, עלינו להשתחרר ממשקעי העבר ולנסות לפתוח דף חלק. אם כולנו נהיה רגישים לצרכים של האחרים, אם נכיר בחולשות שלנו ובחוזקות שלהם ונושיט יד לשיתוף פעולה — נצליח לצאת מהאפלה שבה אנחנו מדשדשים.
.
