לך תשיג כרטיסים לסרט בן 60
11 בבוקר, סתם יום חול סתווי בשבוע שעבר במנהטן. הגעתי לאולם הקטן של בית הקולנוע IFC בגריניץ' וילג' לראות את העותק החדש והיפה שהכין וים ונדרס לסרטו "פריז, טקסס". 40 שנה אחרי שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, הסרט שופץ והופץ מחדש (גם לישראל; הוא יוקרן בשבוע הבא בפסטיבל סרטים בערבה — הזדמנות נדירה לראות סרט מדברי בלב המדבר). ב־IFC הקרינו את הסרט בכל יום במשך חודש, וגם ב־11 בבוקר האולם היה חצי מלא.
"פריז, טקסס" אינו סרט קשה להשגה, הוא נגיש אונליין ועותקים ישנים שלו מוקרנים בסינמטקים ובבתי קולנוע אחרים שמתמקדים בקלאסיקות. ובכל זאת, ברגע שהוא יצא לאולמות מסחריים הוא משך לא מעט אנשים שביקשו לצפות בו על מסך גדול, באיכות מצוינת, בקולנוע מפנק. זו חוויה אחרת, והיא מוצלחת יותר מצפייה ביתית במקרה של לא מעט סרטים — ובטח במקרה של "פריז, טקסס". יש יצירות שקל יותר לצפות בהן אם יוצאים לכבודן מהבית, נכנסים לאולם גדול, מניחים בצד את הטלפון הנייד, שוקעים בחושך, מתנתקים מהעולם ומבני אדם ומתמסרים לקצב האיטי והמהורהר שלהן. בית הקולנוע כמקדש זן.
באותו שבוע קיוויתי לתפוס גם את ההקרנה של עותק 70 מ"מ של "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק בקולנוע פריז באפר ווסט סייד. לא הצלחתי; כל 535 הכרטיסים להקרנה אזלו. האולם הלא קטן היה מלא לגמרי. זה הטרנד כרגע בבתי הקולנוע בניו יורק, אבל ממש לא רק שם: שוברי הקופות הטריים הם סרטים ישנים.
ביקוש שהכפיל את עצמו בתוך שנה
ניו יורק מלאה בתי קולנוע רפרטואריים, קולנועי ארט־האוס, שמקרינים עותקים חדשים של סרטים ישנים. בשנים האחרונות, דווקא בעידן הסטרימינג וההורדות, הם רק הולכים ומתרבים. אל פילם פורום האגדי בסוהו (שהקרין בשבוע שעבר את "הקורבן" של טרקובסקי מ־1986) וקולנוע פריז בצפון העיר הצטרפו קולנוע רוקסי בטרייבקה (שהציג לאחרונה, בין השאר, עותק מחודש של "נוספרטו" מ־1926, עם פסקול עדכני); רשת אלאמו דראפטהאוס הטקסנית שפתחה סניף בברוקלין; וסניף חדש, שני, של קולנוע נייטהוק בברוקלין.
אבל לא זה הסיפור. בתי קולנוע בוטיקיים עם חיבה לסרטים ישנים זה עניין אחד; רשתות ענק מסחריות שמקרינות סרטים ישנים במולטיפלקסים המובילים שלהן — זה כבר עניין אחר. מדי פעם סרטים כגון "טיטאניק" או "מלך האריות" זוכים להפצות מחודשות, בעיקר לדור ששמע עליהם ולא זכה לראות אותם בקולנוע, ומאז הקורונה זה קורה עם יותר סרטים, ביותר הקרנות, והכרטיסים אוזלים הרבה יותר מהר.
כתבה שמנתחת את הקאמבק של הסרטים הישנים, שפורסמה בסוף אוקטובר באתר The Ringer (של ביל סימונס וספוטיפיי), מגלה שבמרכז הקולנוע של לינקולן סנטר, הסינמטק של ניו יורק, ההכנסות מכרטיסים לסרטים ישנים עלו ב־14% בשנה שעברה. כלומר הביקוש בקרב חובבי הסינמטקים עולה, אבל גם בקהל הרחב. חברת ההפצה Fathom Events, שמפיצה סרטים ישנים לרשתות הקולנוע הגדולות, דיווחה למשל על עלייה של 142% במכירות הכרטיסים לסרטי האנימציה של אולפני ג'יבלי בין 2022 ל־2023. ובחודש שעבר חברת Fathom הפיצה בבתי הקולנוע בכל רחבי ארצות הברית עותק חדש של סרט האנימציה "קורליין ודלת הקסמים" במלאת 15 שנה לצאתו, והוא הכניס 33 מיליון דולר בחודש, פי שניים יותר מ"בורדרלנדס", הפקת ענק כושלת שמתבססת על משחק מחשב פופולרי. בחודש האחרון הוקרנו בבתי הקולנוע גם "בחזרה לעתיד 2" (במלאת 35 שנה לבכורה), "מטריקס" (25 שנה) ו"בחורות רעות" (20 שנה). זה קורה גם בישראל: בחודשים האחרונים מרתון ההקרנות של טרילוגיית "שר הטבעות" מילא את אולם איימקס בראשון לציון, וההקרנות של העותק המשופץ של "Stop Making Sense", סרט ההופעה המיתולוגי של טוקינג הדס, משכו לקולנוע לב תל אביב אלפי צופים במשך חודשים.
כשהתפוקה ההוליוודית צנחה בגלל הקורונה ושביתת השחקנים והתסריטאים, הרשתות היו צריכות למצוא משהו להקרין, וחזרו לסרטים הישנים. ואז התברר שהצופים הצעירים שמחים על ההזדמנות לראות בקולנוע יצירות שלא חוו בזמן אמת
צפיית השלמה, צפיית מחאה
זה התחיל מצורך של רשתות הקולנוע: הן היו צריכות להקרין משהו בכל האולמות שלהן גם כשהתפוקה ההוליוודית צנחה בגלל הקורונה ואחר כך בגלל שביתת התסריטאים והשחקנים. בהמשך הטרנד כבר נהפך לתופעה סוציולוגית־דורית — ולאמירה תרבותית.
כי התברר שהקהל הצעיר מחפש את הבילוי הקהילתי שמספקת צפייה משותפת בסרטים, ורוצה לראות סרטים ששמע עליהם, שנחשבים קלאסיקות, ושמח לראות אותם בקולנוע. זה דור שלא זכה לראות את "קורליין ודלת הקסמים" או "שר הטבעות" על מסך גדול, ועכשיו יש לו הזדמנות לעשות זאת. וכשבני הדור הזה הולכים להקרנות האלה, יש בכך גם הצבעת מחאה נגד הוליווד העכשווית. מול שטף סרטי המשך מסחריים, מכניים וציניים, הצעירים מחפשים את הקלאסיקות וסרטי הפולחן. מול המהונדס שלא מחדש דבר, הם חוזרים ליצירות החדשניות מפעם. הן רעננות יותר מרוב מה שהאולפנים מפיקים כעת. ומול המבול הלא מסונן של ההווה, הזמן מהווה פילטר שמסנן את הטוב מהרע, את החשוב מהזניח.
וברשתות המסחריות הגדולות, AMC, Regal וסינמארק, יודעים את זה. הן רואות את הצניחה במספר המבקרים. AMC הפסידה ברבעון הקודם 20 מיליון דולר לעומת רווח של 12 מיליון דולר ברבעון המקביל אשתקד. זה הגיוני: ברבעון המקביל אשתקד "ברבי" ו"אופנהיימר" משכו לבתי הקולנוע עשרות מיליוני צופים, השנה "הג'וקר 2" הבריח אותם. כי כדי שהקהל יגיע לאולמות, הוא צריך אירוע. כמו ש"ברבי" ו"אופנהיימר" היו. סרטים ישנים יכולים לייצר אירוע כזה — הם מוקרנים רק כמה פעמים, הקהל כבר יודע שמדובר בסרט טוב ששווה לראות, כדאי לקנות להם כרטיסים מראש, ההייפ הולך ונבנה. לא רק סרטים ישנים מחוללים את זה, אגב: בתי הקולנוע מקרינים גם מופעי אופרה וסרטי הופעות, מטיילור סוויפט ועד להקות פופ קוריאניות. בכל המגמות האלה — סרטים ישנים או סרטי מוזיקה — אולפני הקולנוע מיותרים. לא פלא שהם מודאגים.
1 צפייה בגלריה
סרטים שחזרו לאחרונה להקרנות מסחריות: " 2001 : אודיסיאה בחלל", "בחזרה לעתיד 2", "פריז, טקסס" ו"ילדות רעות". מהודרות משופצות, לפעמים אפילו בפילם
חוויית חדש, חדיש ומחודש
העובדה שהסרטים ישנים עומדת בניגוד גמור לאולמות החדשים. המסכים אולי גדולים כמו פעם, אבל שום דבר אחר בבתי הקולנוע הנוכחיים לא מזכיר את אלה שבהם צפו ב"בחזרה לעתיד" או "2001: אודיסיאה בחלל" כשרק יצאו.
אחד הדברים שאני מנסה לעשות בכל פעם שאני בניו יורק הוא לראות סרטים באולמות הגדולים של המולטיפלקסים החדישים. האהוב עליי ביותר, בית הקולנוע הכי טוב בארצות הברית לדעתי, הוא הקולנוע שבלינקולן סקוור, AMC בברודוויי פינת רחוב 68, שגם יש בו את אולם האיימקס 70 מ"מ היחיד בכל מזרח ארצות הברית. אולם מספר 1 שלו הוא יצירת מופת של קולנוע: בגודל המסך, איכות ההקרנה, הסאונד. זה אולם במולטיפלקס שיש לו יציע. קולנוע של פעם, טכנולוגיה של היום. אבל כשהגעתי אליו בביקור הנוכחי גיליתי להפתעתי שבעוד האולם נשאר באותו גודל, מספר המושבים צנח מיותר מ־400 כיסאות ל־280 כורסאות.
רשת AMC משדרגת בשנים האחרונות את כל האולמות שלה ומחליפה את המושבים הקלאסיים בכורסאות מתכווננות, כאלה שבלחיצת כפתור נשענות לאחור ופותחות הדום לרגליים, ושמצוידות בשולחן קטן לשתייה וכיבוד. בישראל המושבים האלה (בגרסתם המיושנת, הפחות מפנקת) נמצאים רק באולמות ה־VIP, אבל באמריקה זה הולך ונהיה הסטנדרט בעוד ועוד רשתות. הכל באמת יותר נוח, אבל בכל הקרנה יש פחות צופים. באולם הגדול של Regal ביוניון סקוור, למשל, 500 המושבים הרגילים הוחלפו ב־250 כורסאות שנותנות תחושה של מחלקת עסקים במטוס חדיש. אין מה לדאוג לרשתות, הן לא מפסידות מזה כסף; המטרה העיקרית של השדרוג היא לא פינוק הצופים, אלא העלאת מחיר הכרטיסים. בניו יורק כרטיס הקולנוע הכי זול, להצגה יומית עם הנחה לילדים או אזרחים ותיקים, עולה 15 דולר (55 שקל), כרטיס להקרנת ערב באולם טוב מגיע ל־25 דולר (92 שקל). וכשמספר הצופים קטן, צריך לקחת יותר מכל צופה, ובשביל זה צריך לתת לו איזה כיסא מפנק.
ויש עוד יתרון להקטנת מספר המושבים בכל אולם: זה יוצר ביקוש. האולמות מתמלאים מהר. מילא אולמות הענק של כ־250 כורסאות; בשאר האולמות נכנסים פחות מ־100 צופים. הם חדרי הקרנה אקסקלוסיביים, וקשה להיכנס אליהם. במשך שלושה שבועות בניו יורק לא הצלחנו להשיג כרטיס ל"הזמן שלנו", סרט עצמאי קטן מהסוג שבעבר לא היה ממלא אולמות; אבל כשהאולמות מיועדים ל־50 או 80 צופים, פתאום גם סרט כזה נהיה מבוקש. ועצם זה שקשה לצפות בו כבר הופך אותו ללהיט (יחסי) מדובר שמחכים שבועות כדי לראות.
בסוף, כולנו בעצם רוצים איכות
הסרטים הישנים והאולמות החדישים הם שני הצדדים של אותה הכרה — שכדי להביא קהל, צריך לפתות אותו עם איכות. רפרטואר מגוון, מושבים מפנקים, וגם איכות הקרנה מענגת. ב־AMC מתגאים בשיתוף הפעולה עם דולבי, שאחראית למקרנים ומערכות הסאונד. אף צופה לא יודע מה זה בדיוק "הקרנת Dolby לייזר", אבל כל הצופים יתרשמו מהתמונה החדה והמשובחת על מסכי הענק. ב־Regal הלכו על שיתוף פעולה עם חברת המקרנים Barco והשיקו מערכת חדשה, גם היא לייזר, שמבטיחה להיות הכי חדה, צבעונית ונוצצת. בינתיים היא הותקנה רק בקולנוע אחד בלוס אנג'לס ואחד בניו יורק, באולם הגדול של Regal בטיימס סקוור, רחוב 42. אולי הייתי הולך לבדוק אותה, אם היא לא היתה מבוזבזת על הסרט השלישי בסדרת "ונום" של מארוול.
בכל מקרה, אנחנו בעידן שבו בתי הקולנוע מכבדים את הצופה. הם רוצים לעניין אותו עם סרטים מפתיעים. הם מבטיחים לו תמונה וסאונד מעולים. הם מחזירים הקרנות פילם, 35 או 70 מ"מ, ומגלים שההיפסטרים בעניין. וגם איכות הפילם טובה מאי פעם. כך שזה לא רק רטרו, זו גם התעקשות לא להסתפק ברמת הצילום הבינונית של סדרות טלוויזיה או בקטעים קצרים מסרטים ישנים בסמארטפון, בטיקטוק למשל (שם לא מעט סרטים זוכים לעדנה בקליפים כאלה). זו הבנה שקולנוע צריך לראות בקולנוע, ובאיכות שמכבדת את הצופים ואת היצירה. בשנה שעברה הקרנות האיימקס פילם 70 מ"מ של "אופנהיימר" היו סולד אאוט במשך חודשים. ובשבוע שעבר יכולתי לראות את "אמיליה פרז" בקולנוע קטן, טוב וקרוב, אבל העדפתי לנסוע לקולנוע שהקרין אותו ב־35 מ"מ. כשמחזרים אחרי הצופים עם איכות, אני מתייצב. ומתברר שלא רק אני.
.
