הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
בסוף השבוע הקרוב הפיתוי לקנות בגד חדש יהיה גדול מהרגיל. האינטרנט מוצף מכל עבר בפרסומים לקראת יום שישי השחור, יום הרווקים הסיני או חגיגת שופינגIL, שמבטיחים הנחות ענק של פעם בשנה. אלא שחודש הקניות הזה, שבו נמכרים בעיקר פריטי אופנה (72% לפי אתר wisernotify), הוא באמת חודש שחור — עבור הסביבה. מחקר של אוניברסיטת לידס מ־2019 מצא כי כ־80% מהרכישות בבלאק פריידי מגיעות לפח לאחר שימוש אחד בלבד. וכמות הפסולת שמייצרים האמריקאים בתקופה שבין סייבר מאנדיי לראש השנה האזרחית גבוהה ב־25% משאר ימות השנה.
מה הבעיה — הרי תמיד אפשר למחזר בגדים, לא? אז זהו שלא. גם אם אתם צרכנים מודעים ומפקידים את הבגדים המשומשים שלכם במכלי המחזור הנכונים, הסיכוי שהם יזכו לחיים חדשים הוא אפסי. לפי נתוני האיחוד האירופי וקרן אלן מקארתור, פחות מכ־1% מפרטי הלבוש המושלכים ברחבי העולם ייהפכו לבגד חדש מבד ממוחזר. ובארץ המצב עגום עוד יותר.
תחקיר חדש של גרינפיס ישראל בירר מה עולה בגורלם של הפריטים המושלכים למכלי המחזור המקומיים: פעילי הארגון אספו 24 פריטי לבוש — כולם במצב טוב וראויים לשימוש חוזר — ותפרו בתוכם תגיות GPS לניטור המיקום שלהם בזמן אמת (בהסתמך על קליטה סלולרית מהמכשירים הסלולריים שנמצאים בקרבתם). הבגדים הושמו במכלי מיחזור במגוון ערים, מצפת וראש פינה בצפון עד באר שבע בדרום — 20 פריטים במכלי איסוף של רוזניר וארבעה במכלים של אינפיניה. ואז במשך עשרה חודשים גרינפיס ניטרה את המסלול שעברו הבגדים.
התוצאות היו מטרידות: מכנסיים קצרים בצבע בורדו במצב טוב, שהושלכו למכל של רוזניר ברחוב לוחמי גליפולי בתל אביב, נסעו ממנו לנמל אשדוד, שטו לספרד ולבסוף הגיעו לגאנה, אפריקה. בסך הכל, הם השלימו מסע של יותר מעשרת אלפים ק"מ, שבסופו, בסבירות גבוהה, הם הושלכו למזבלה.
ז'קט ג'ינס בהיר ודק במצב טוב, שהושלך למכל של אינפיניה ברחוב חנה רובינא בבאר שבע, נסע "רק" 90 ק"מ, וסיים את חייו בכפר זיף שבדרום הר חברון. גם הוא הפך לאשפה (ה־GPS מעיד כי הבגד לא זז).
סך הכל 11 מתוך 24 בגדים שנוטרו הגיעו למדינות באפריקה (טוגו, גאנה ובורקינה פאסו), שבהן לפחות 70% מבגדי היד השנייה הופכים לפסולת. חמישה פריטי לבוש הגיעו לכפרים ערביים ופלסטיניים, ושם הפכו לאשפה. פריט אחד הגיע למפעל חיפה כימיקלים באזור ים המלח, אחד הגיע לפארק חירייה, וארבעה פריטים הגיעו לאזור התעשייה ברקן, שם אבדו עקבותיהם כנראה משום ששונמכו, כלומר עובדו לכדי מטליות חד־פעמיות (עקבות הבגד נעלמו כאשר ה־GPS שעליו נהרס). שני הפריטים הנותרים לא הגיעו לשום יעד (אחד נותר במכל והשני בכביש).
בשורה התחתונה אף אחד מהבגדים שמוחזרו לא זכה לחיים חדשים כנראה. במקרה הטוב הם הפכו לסמרטוט, שבמהרה יהפוך לזבל. במקרה הרע — והנפוץ יותר — הם פשוט מונחים במצבור אשפה כלשהו.
חברת מיחזור שלא יודעת למחזר
100% אשפה זה ממש לא מה שחברות מיחזור הבדים מבטיחות לציבור. באתר של רוזניר ובמכרזי ההתקשרות שלה עם העיריות היא מצהירה כי "בגדים אשר במצב טוב עוברים מיון משני, נארזים ומועברים לשימוש חוזר; בגדים אשר מכילים סיבי צמר או אקרילן נארזים ונשלחים לריסוק ומיחזור; בגדים אשר לא עונים לקריטריונים הנ"ל נחתכים, נארזים ונשלחים למפעלים ולמוסדות שונים ומשמשים כמטליות בד לניקוי". סמל המשרד להגנת הסביבה אף מוטבע על פחי האיסוף של רוזניר לצד הכיתוב "למען איכות הסביבה", כמעין תו תקן שמסיר דאגה מלב הציבור.
וזה עוד טוב לעומת ההתנהלות התמוהה של אינפיניה ועיריית באר שבע, שמבהירה עד כמה מערך מיחזור הטקסטיל בישראל הוא בדיחה עצובה. לאינפיניה יש 50 מכלי איסוף טקסטיל בבאר שבע ועוד כמה בקיסריה, שעליהן מתנוססים הכיתובים: "כל סוף הוא התחלה חדשה" ו"נקודת מיחזור". אלא שכש"מוסף כלכליסט" פנה לחברה בנושא, נציגיה טענו שאין לה כלל פעילות של מיחזור טקסטיל. לאחר בדיקה חוזרת בחברה התברר כי מכלי "מיחזור" הטקסטיל שלה מפונים כמו פחים ירוקים רגילים. למה? כי אינפיניה עוסקת בכלל במיחזור קרטון ונייר, אולם כדי לזכות במכרז בתחום של עיריית באר שבע, העירייה דרשה ממנה לטפל גם במיחזור טקסטיל — אפילו שאין לה כלים לטפל בזה.
מאינפיניה נמסר: "החברה אינה עוסקת במיחזור טקסטיל. פינוי מכלי טקסטיל הוא שירות נלווה שנותנת החברה לשתי רשויות בלבד, על פי דרישתן, כתוספת שולית לפעילותנו בתחום הקרטון והנייר. נכון להיום לא קיימים בישראל פתרונות למיחזור טקסטיל ולא מוכרים לנו גופים שמוכנים לקבל את הביגוד שנאסף. אנו נאמץ כל פתרון שמדינת ישראל תציע".
עיריית באר שבע מסרה כי "חברת אינפניה זכתה במכרז לאיסוף מיחזור ובכלל זה טקסטיל. החברה משלמת לעירייה על הזכות לאסוף טקסטיל בעיר ולהעבירו למפעל המיחזור של החברה בעיר מודיעין. ניצול חומר הגלם שנרכש בבאר שבע הינו חלק מהפעילות העסקית של אינפיניה ובאחריותה".
3 צפייה בגלריה
מיצב מחאה של גרינפיס נגד אופנה מהירה בשבוע האופנה בברלין, פברואר. בכל שנה מיוצרים 100 מיליארד בגדים, ורובם נלבשים רק 7–10 פעמים לפני שהם נזרקים
(צילום: Paul Lovis Wagner / Greenpeace)
יותר משתלם לייצר זבל
שורש הבעיה של מיחזור הטקסטיל בישראל הוא העדר הרגולציה. המשרד להגנת הסביבה לא באמת פועל כרגולטור בתחום, לא דורש מחברות המיחזור שום עמידה ביעדי שימוש חוזר לפריטים שהן אוספות ואפילו לא מפקח על ביצוע העבודה. "המשרד להגנת הסביבה כושל בתפקידו וזורק כל אחריות בנושא", אומר יאיר דביר, ראש תחום צרכנות בגרינפיס ישראל. "אשליית מיחזור הבגדים היא למעשה מערך עולמי שלם, שפועל בצורה מלאה גם בישראל, ונועד לסמא את עינינו כך שנמשיך לצרוך בגדים חדשים ולזהם ללא הבחנה וללא רגשות אשם. המרוויחות העיקריות הן כמובן חברות הבגדים ותעשיית האופנה המהירה, שיכולות להמשיך לגלגל מיליארדי דולרים על ידי ייצור בגדים זולים ומזהמים בכמויות בלתי נתפסות".
אבל בעוד הרווח של חברות האופנה מכשל השוק הזה ברור, וההתנערות של המדינה ממנו אומנם מרתיחה, אך לא מפתיעה — מה האינטרס של חברות המיחזור לפעול בניגוד למה שהן מבטיחות? התשובה נעוצה במודל ההכנסה שלהן. החברות מתקשרות עם העיריות ומשלמות להן 400 שקל לכל טונת בגדים שהן אוספות (40 אגורות לק"ג). אחר כך הן מעבירות את הפריטים לאפריקה, שם הם נמכרים בחבילות ענק שמכילות כ־200 פריטי לבוש כל אחת, בלי שהסוחרים יכולים לברור מתוכם. כלומר, חתול בשק. מחקר של The Or Foundation מ־2022 גילה כי חבילת בגדים ממוצעת נמכרת בגאנה במחיר 0.64–2.26 דולר לק"ג (2.39–8.46 שקל לק"ג) — כלומר פי 6 עד פי 21 מהמחיר שמשלמות חברות המיחזור לעיריות בישראל.
לאינפיניה 50 מכלי איסוף טקסטיל בבאר שבע, אך כשפנינו לחברה היא טענה שכלל אינה עוסקת במיחזור טקסטיל. מכלי ה"מיחזור", התברר, מפונים כמו פח ירוק רגיל, והם הוצבו רק כדי לזכות במכרז של העירייה
גאנה הפכה בשנים האחרונות לפח האשפה המרכזי של תעשיית האופנה המהירה המערבית. לפי "הגרדיאן", היא היבואנית הגדולה בעולם של ביגוד יד שנייה, עם כ־15 מיליון פריטים המיובאים אליה בכל שבוע. ב־2019 לבדה, היא קלטה כ־101 מיליון טונות של בגדים משומשים רק ממדינות האיחוד האירופי.
אף שבמדינה האפריקאית פועל שוק יד שנייה הגדול בעולם, אין לה שום דרך להכיל את הכמויות האינסופיות של בגדים שמוזרמות אליה, והיא טובעת בפסולת טקסטיל: חנויות יד שנייה מצליחות למכור רק כ־10%–30% מהסחורה המגיעה אליהן, לפי ההערכות. מטמנות האשפה בגאנה, שהיו אמורות להספיק ל־40 שנה, מתמלאות בתוך שנתיים־שלוש. וכל מה שלא נמכר ולא מגיע למזבלות או לשרפה, מוצא את דרכו לטבע: חופי המדינה מפוצצים במיליוני טונות של בגדים משומשים ומרקיבים, שגורמים לזיהום סביבתי חמור ופגיעה קשה בבריאות הציבור.
למה גאנה ויתר המדינות האפריקאיות ממשיכות לייבא בגדים בכאלה היקפים? כי אין להן ברירה. ב־2018 ניסו כמה מדינות ביבשת להוציא אל מחוץ לחוק את היבוא המסיבי של חבילות "חתול בשק". אבל בתגובה נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ איים כי הן ייבעטו מהסכמי הסחר עם ארצות הברית, והן נאלצו לחזור בהן.
שיקולים כספיים עומדים גם מאחורי פינוי הבגדים למיחזור מישראל לגדה המערבית: קבלני הפסולת נדרשים לשלם לאתרים שמטמינים אותה באדמה, ולכן במקום זה רבים מהם מעדיפים פשוט לשרוף את האשפה בסתר ולחסוך את העלויות — וזה נעשה לרוב בגדה המערבית. לפי דו"ח מבקר המדינה שפורסם במאי האחרון, בשנים 2017–2022 התרחבו והתגברו מפגעי זיהום האוויר בגלל השריפות האלה. העלות של כלל נזקי זיהום האוויר שמקורו בשרפת פסולת בגדה ושיש לו השפעה חוצת גבולות (ובהם נזקי תחלואה ותמותה ונזקים לכלכלה ולחקלאות) נאמדה ב־0.9–1.3 מיליארד שקל ב־2023.
3 צפייה בגלריה
מכל מיחזור של רוזניר בתל אביב. ענף האופנה הוא התעשייה השנייה המזהמת בעולם
(צילום: Shutterstock)
הזיהום רק יוכפל עד 2030
ענף האופנה הוא התעשייה השנייה המזהמת בעולם: כבר כיום הוא אחראי לכ־10% מפליטת הפחמן העולמית ועד סוף העשור (בשל השימוש של חברות מערביות באתרי ייצור זולים במזרח הרחוק), והיקף הפליטות שמייצר הענף עתיד להכפיל את עצמו עד סוף העשור; ייצור הבדים מוביל לדילול משאבי טבע; תהליכי הצביעה והגימור מבזבזים מים ואחראים ל־20% מזיהום המים העולמי; אריזת המוצרים עושה שימוש מוגבר בפלסטיק מזהם, שגם קיים בסיבי הבגד עצמם; והפופולריות הגואה של מכירות אונליין מביאה לריבוי של החזרות מוצרים בשילוח בינלאומי — מה שגם מגביר את פליטות הפחמן וגם את היקפי הפסולת, משום שהפריטים המוחזרים לרוב לא נמכרים מחדש.
בכל שנה מיוצרים 100 מיליארד בגדים חדשים, ו־92 מיליון טונות מתוכם מגיעים למזבלות. זה אומר שמשאית אשפה מלאה בבגדים מגיעה לאתרי הטמנה בכל שנייה. מחקר שפרסם ב־2015 ארגון הצדקה הבריטי Barnado’s מצא כי פריטי לבוש נלבשים רק 7–10 פעמים לפני שהם נזרקים. בשנים שחלפו מאז, אתרי אופנה זולה כמו שיין זכו לנסיקה מטאורית, כך שהיקפי השימוש החוזר רק צנחו עוד יותר מאז.
ישראל אינה יוצאת דופן בבעיה הזו: לפי הערכת המשרד להגנת הסביבה, זרם פסולת הטקסטיל המגיעה להטמנה מהפח הירוק הוא בהיקף של כ־60 אלף טונות בשנה, ולמרכזי איסוף הטקסטיל מגיעים עוד כ־30 אלף טונות בשנה. זה הרבה מאוד זיהום, שמייצר הרבה מאוד כסף לכל הנוגעים בדבר.
למה פחות מ־1% מהבדים ממוחזר? "כדי שמיחזור ישתלם הבד חייב להיות 100% אותו חומר, אך רוב הבגדים שלנו עשויים מסיבים מעורבים", מסבירה ד"ר מיטל פלג מזרחי. "יש פה כשל שוק, שהמדינה חייבת לתקן"
"אחוז אחד מהבגדים עובר מיחזור ומתוכו רק 18% עוברים מיחזור של טקסטיל לטקסטיל, כך שבפועל מדובר במספר אפילו קטן יותר", אומרת ד"ר מיטל פלג מזרחי, חוקרת אופנה בת־קיימא ועמיתת מחקר באוניברסיטת ייל. "הסיבה שכל כך קשה למחזר בגדים היא שכדי שמיחזור יהיה משתלם כלכלית החומר שעובר מיחזור חייב להיות 100% אותו חומר, כלומר בדיוק אותו סוג טקסטיל. במקרה של טקסטיל, מרבית הבגדים שלנו עשויים מסיבים מעורבים, תערובת של כותנה, פוליאסטר ועוד כמה תוספות, וההפרדה לצורכי מיחזור יקרה ולא משתלמת עבור החברות. יש פה כשל שוק, ועד שהמדינה לא תפעל לתקן אותו (בדומה למדיניות EPR בקליפורניה שעברה בתחילת החודש שעבר) אנחנו לא נראה שינוי בנושא.
"חשוב להבין שהנבל האמיתי בסיפור הוא צריכת היתר שלנו. הסיבה שכל כך הרבה בגדים משומשים גורמים לזיהום סביבתי עצום היא פשוט כי אנחנו קונים יותר מדי, איך שלא נהפוך את זה".
תגובות:
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר: "המשרד תומך בהקמת מרכזי מיחדוש ובמיזמים בנושאי הפחתת פסולת להטמנה. נכון לעת זו, המשאבים העומדים לרשות המשרד בתחום מחייבים תעדוף, וכיום העיסוק בזרם פסולת זה נעשה יחד עם טיפול בזרמי פסולת שונים ומגוונים אחרים. גם באיחוד האירופי ניהול פסולת טקסטיל נותר אתגר משמעותי, וכמויות ניכרות עדיין מגיעות להטמנה או מיוצאות. רק כ־22% מפסולת זו עובר לשימוש חוזר או מיחזור, וכ־30% מתוכה מיוצא למדינות העולם השלישי.
"ב־2025 תיכנס לתוקף במדינות האיחוד חובת איסוף נפרד של טקסטיל, כחלק מתוכנית הפעולה לכלכלה מעגלית. המשרד עוקב אחר הרגולציה המתהווה, וככל שתימצא אפקטיבית, המשרד ישקול בחיוב את יישומה בארץ".
לגבי הגברת האחריות של חברות האופנה להפחתת הזיהום נמסר מהמשרד כי "חוקי אחריות יצרן מורחבת, שמסדירים מנגנון למימון האיסוף הנפרד של הפסולת והטיפול בה, נועדו לפתור את הטיפול הסביבתי בזרמים שבהם הערך הכלכלי של הפסולת אינו 'מצדיק' טיפול ראוי ללא מסגרת חוקית. לפיכך כל עוד היה ביקוש לזרם פסולת הטקסטיל לטובת שימוש חוזר, לא נמצא מקום להתערבות ממשלתית".
מרוזניר נמסר: "החברה מנסה למצוא פתרונות על מנת שפסולת טקסטיל לא תגיע לאתרי ההטמנה. בגדים סינתטיים, שממוינים לסוגי משנה נוספים ואף לצבעים, מיוצאים להמשך ריסוק ומיחזור. אלה יהפכו לסיבים ואיתם ניתן לייצר חומרי בידוד, שטיחים, ריפודים ואף לערבב עם סיבים חדשים. בגדים שעשויים מבדים עם אחוז גבוה של כותנה נחתכים במפעל ונדחסים ומשמשים מטליות ניקוי. בגדים במצב טוב בלבד מיוצאים לארצות עולם שלישי לשימוש חוזר".
עוד טענו בחברה כי "באזור ים המלח הוקם פרויקט ייחודי שמטרתו להביא להגדלה משמעותית במיחזור הבגדים על ידי הפרדה מדויקת של סוגי בד שונים באמצעות טכניקה חדישה מאוד", אולם הוסיפו כי אינם יכולים לשתף בפרטים נוספים באשר למפעל.
