הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 הם לא באמת רוצים לסגור את תאגיד השידור הישראלי (גילוי נאות וכו') משום שהם רוצים לחסוך כסף לציבור. זו סתם הסוואה. הפוליטיקאים שדוחפים לסגירת התאגיד — העלות הכספית שלו מעניינת להם את הקזבובו. אלה אותם אנשים שיוציאו בשמחה מלא כסף שלכם על מטרות שמזיקות לכלכלה הישראלית, שמדכאות צמיחה, שיוצרות תמריצים שליליים לעבודה, רק מפני שזה הדבק שמחזיק את הקואליציה. גם אין להם בעיה לבזבז הון על משרד המסורת והמורשת ומשרד ירושלים ועל השר במשרד האוצר שאחראי למינהלות ועל שר נוסף במשרד המשפטים שהוא גם שר רשות החברות והשר לשיתוף פעולה אזורי, רק כי יש כל מיני פוליטיקאים שצריכים כיבודים כדי לא להיות עצובי. בקיצור, הכסף של משלמי המסים מעניין אותם כקליפת השום.
מה שבאמת מעניין אותם הוא שליטה. שליטה בתוכן, ושליטה בעיתונאים. הם רוצים אחיזה בתקציב התאגיד לא כדי לקצץ בו, אלא כדי לשלוט בו.
החלק האבסורדי הוא שמלכתחילה ממשלת נתניהו הקימה את התאגיד כדי לא לשלוט בו. זה בדיוק הרציונל שהוביל לסגירת רשות השידור והקמת התאגיד במקומה: אנחנו מסוגלים לתת לציבור שידור ציבורי יעיל יותר וזול יותר ועל הדרך גם איכותי יותר כי הוא יהיה חף מהתערבות פוליטית. איך הוא יהיה חף מהתערבות? בגדול, המחוקק קבע כמה מנגנונים שיש להם מכנה משותף אחד — להרחיק את הצעצוע הזה, שנקרא גוף שידור, מהפוליטיקה ככל האפשר (ואת כל זה הובילו כאמור אנשי ליכוד, בראשות שר התקשורת גלעד ארדן, עם ראש אגף תקציבים באוצר דאז אמיר לוי והמשנה ליועמ"ש דאז אבי ליכט, ובגיבוי ההסתדרות).
המנגנון הראשון להתרחקות מהפוליטיקה נוגע למינויים: שר התקשורת מקים ועדת איתור בראשות שופט בדימוס, הוועדה מאתרת את חברי המועצה של התאגיד, והמועצה ממנה את המנכ"ל ואת ראש חטיבת החדשות, שהמעמד העצמאי של שניהם קבוע בחוק. והם כבר ממנים את כל השאר. כשהפוליטיקאים רחוקים מהמינויים ולא מחליטים מי יהיה על המסך, התוצאה היא שידור ציבורי שבו כתב פוליטי כמו מיכאל שמש יכול להכניס לממשלה אצבע לעין ערב אחרי ערב, כמו שתקשורת ביקורתית צריכה לעשות.
המנגנון השני נוגע לכסף. אם תקציב התאגיד היה חלק מתקציב משרד התקשורת, היה קל מאוד להחזיק את התאגיד בביצים. "תתנהגו לא יפה, ונקצץ אתכם". לכן המחוקק הוציא את תקציב תאגיד השידור מתקציב המדינה. שוב, כדי להרחיק את הצעצוע מהישג ידם של הפוליטיקאים. אז מאיפה הכסף? המקור של רוב תקציב התאגיד הוא באגרת הרכב. באמת. הוא חלק מצד ההכנסות של התקציב, לא מצד ההוצאות. יש כמה גופים כאלה, ובהם בנק ישראל ומשרד מבקר המדינה, שהתקציב שלהם עצמאי, בכוונת מכוון.
זה לא אומר שאי אפשר לקצץ. בעת משבר כלכלי קשה כמו זה שאנחנו נתונים בו, אם כל הממשלה נכנסת מתחת לאלונקה, ועדת הכספים יכולה "לבקש" מבנק ישראל, מהכנסת או ממבקר המדינה לקצץ בתקציבם כשם שמקצצים בכל משרדי הממשלה. נגיד, ב־5%. לכן אם הטיעון כרגע באמת היה "מוכרחים לחסוך כסף", הממשלה היתה מבקשת מהתאגיד לקצץ אחוז מסוים כמו כולם, ושלום על ישראל. לא היינו אומרים מילה. ובאופן אישי: לא הייתי אומר מילה. נער הייתי וגם זקנתי, וכבר ספגתי קיצוצי שכר (בשוק הפרטי). כשאין ברירה אין ברירה. אם כולם מתחת לאלונקה, אז כולם.
אבל זה לא המקרה. אין כאן עניין של כסף. יש כאן ניסיון להלך אימים על העיתונאיות והעיתונאים המעולים של תאגיד השידור הישראלי, ועל עורכיו ומנהליו. שיפחדו לבקר את השלטון.
ולמרבה הגיחוך, לשר התקשורת אין אפילו האומץ או היכולת להעביר מהלך כל כך דרמטי באמצעות חקיקה ממשלתית של המשרד שלו, אחרי עבודת מטה מסודרת, כי הוא יודע שהדרג המקצועי לא מסכים איתו. אז הוא עושה את זה כאחרון הפחדנים, באמצעות הצעת חוק של חברת כנסת מהשורות האחוריות והמטורללות יותר של בית הנבחרים. השר קרעי, סחתיין על המשילות והמנהיגות.
לפי חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'וזף שטיגליץ, תקשורת טובה היא משהו שכלל הציבור מרוויח ממנו, כי היא מאפשרת פוליטיקה וכלכלה טובות יותר
1 צפייה בגלריה
קרעי. פועל כאחרון הפחדנים, באמצעות הצעת חוק של חברת כנסת מהשורות היותר מטורללות של בית הנבחרים
(צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
2 ובכל זאת, לא אתחמק — בואו נגיד משהו גם על הטיעון הכלכלי. האם יש צורך בשידור ציבורי?
למדינה אין איזו חובה מוסרית לספק גוף תקשורת לציבור. ובכל זאת רוב המדינות המערביות, כולל ארצות הברית, בוחרות לעשות זאת. ויש להן נימוקים טובים, בעיקר בעידן הנוכחי של עליית האלגוריתמים, תיבות התהודה והפייק ניוז.
לפי חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'וזף שטיגליץ, מידע אמין הוא מוצר ציבורי שיש להפיץ. בנייר עמדה שפרסם ב־2021 שטיגליץ טען שתקשורת טובה היא משהו שכלל הציבור מרוויח ממנו, כי ציבור מיודע מאפשר פוליטיקה טובה יותר וכלכלה טובה יותר. רק שלאף אחד אין אינטרס לממן באופן אישי את התקשורת. ברגע שתקשורת זמינה לציבור הרחב בחינם, קשה מאוד לגרום לאנשים לשלם עליה. חשבו על חומות התשלום שחלק מאתרי החדשות מציבים בפניכם; כמה מכם משלמים על מינוי חודשי? ואלה מכם שלא — האם זה מונע מכם לצרוך חדשות? התשובה היא לא. רק שהעלות של ייצור התוכן, החדשותי והאחר, גבוהה מאוד. זה יקר להחזיק מערכת חדשות שלמה, ודאי במדינה כמו ישראל שבה בכל רגע נתון יכולה לפרוץ מלחמה כוללת ויש צורך בשידורים מסביב לשעון מאינספור מקומות. ואם רוב הצרכנים מצביעים בארנק ומעדיפים לא לשלם, איך אפשר לממן את כל זה?
פעם, המודל הכלכלי היה פרסומות. השכרת חלק מהנדל"ן העיתונאי למפרסמים. ובמשך עשרות שנים זה עבד. אבל מרגע עליית האינטרנט, וביתר שאת עם עליית הרשתות החברתיות, ההכנסות מפרסום כבר אינן מצליחות לממן את גופי התקשורת. יש לזה השלכות הרסניות על הענף. קודם כל, כלי תקשורת נאלצים ליצור ערוצי תוכן שיווקי כדי לייצר הכנסות נוספות. תוכן שיווקי נחזה להיות תוכן אמיתי, אבל הוא לא. זו לא עיתונות, אלה פרסומות בתחפושת.
ההשפעה השנייה היא קיצוצים דרמטיים והקטנה משמעותית של מערכות החדשות, עד כדי סגירה של כלי תקשורת. זה קורה בעולם כולו, וגם בישראל. המשמעות היא שגופי התקשורת המעטים ששורדים נהנים מכוח שוק משמעותי. וככל שהכוח שבידיהם גדול יותר, כך היכולת שלהם למשוך צרכני תקשורת נוספים גדולה יותר. כך למשל, אין עוד גוף תקשורת בישראל שנהנה מכוח כל כך משמעותי כמו קשת 12. האם כך נראה שוק תקשורת בריא? תחרותי? לא. ולכן גם לפי שטיגליץ, יש צורך מימון ציבורי של תקשורת, כדי ליצור ערוצים נוספים של הפצת מידע אמין.
3 אודה ולא אבוש — החלק הכי קשה בהגנה על הצורך בתאגיד שידור ציבורי הוא הרייטינג של חטיבת החדשות בטלוויזיה שאני חלק ממנה. המתנגדים לתאגיד אומרים: 'אם זה היה כל כך נחוץ, הציבור היה מצביע ברגליים'. בואו נפרק גם את הטיעון הזה. קודם כל: זה נכון, הרייטינג של שידורי החדשות שלנו בטלוויזיה באמת נמוך. אנחנו עובדים על זה קשה כבר שמונה שנים, ועדיין לא מגיעים לתוצאות שהיינו רוצים.
אבל יש אבל.
ראשית, תאגיד השידור הוא באופן עקבי ערוץ הטלוויזיה שמשדר חדשות קריטיות כשכל הערוצים המסחריים מעדיפים את השיקול המסחרי, וישדרו את הריאליטי התורן. זה קורה שוב ושוב ושוב ושוב.
שנית, הרייטינג בטלוויזיה אולי לא גבוה מספיק, אבל כשמסתכלים על המספרים ברשת התמונה אחרת. חלק גדול מצריכת החדשות בישראל לא נעשה מול מסך הטלוויזיה, אלא ברשתות החברתיות. ושם נתוני הצפייה בתוכן החדשותי של התאגיד גבוהים מאוד, בין השאר משום שרק התאגיד מעלה את כל תכניו לאינטרנט (כלי התקשורת האחרים זקוקים להכנסות מפרסום, ובאינטרנט הם לא מקבלים אותן).
והחדשות הן רק חלק קטן מהתוכן שתאגיד השידור הישראלי יוצר. הוא מפעיל גם את רשת ג', היחידה שמשדרת רק מוזיקה ישראלית. הוא מפעיל את כאן תרבות — רשת הרדיו היחידה בישראל שמוקדשת אך ורק לנושאי תרבות. את כאן הסכתים, זרוע הפודקאסטים שרק במסגרתה אפשר להקשיב לעיתונאות דוקומנטרית מושקעת כמו "נחל עוז — המוצב שהופקר", סדרה של חמישה פרקים שיצרו העיתונאיות קרן נויבך וצליל אברהם על המחדל הגדול של המוצב הזה ב־7 באוקטובר, לפניו ואחריו.
וזה לא נגמר כאן.
תאגיד השידור מממן הכי הרבה הפקות טלוויזיה, בכל ז'אנר שהוא. דוקו, דרמה, קומדיה ועוד. אגב, גם בעברית וגם בערבית (בערוץ מכאן). רובן זוכות בפרסי הטלוויזיה מדי שנה. וישנו כאן דיגיטל, בית התוכן הדיגיטלי הגדול בישראל. ממותגים כמו "כאן סקרנים", דרך סדרות רשת כגון "הטרמפיסטים" ועד פרויקט "7.10.360" להנצחת אירועי הטבח. ואם כל זה לא מספיק, התאגיד מפעיל גם את כאן חינוכית, גוף התוכן הנרחב ביותר לילדות ולילדים בישראל.
כל הדברים האלה היו נעלמים כלא היו לולא היה גוף שידור ציבורי.
נוסף על כל אלה, יש עוד טיעון שייחודי לישראל. בניגוד לארצות הברית, למשל, או לכל מדינה אירופית שחיים בה עשרות מיליוני אנשים, ישראל היא שוק פצפון. 10 מיליון בני אדם, ומהם רבים כלל לא צורכים תקשורת בעברית. נגיד שנשארנו עם 8 מיליון אנשים. חצי מהם, בערך, הם ילדים שלא צורכים את מרבית התוכן הזה. נשארנו עם 4 מיליון. נניח שחצי מהם לא צורכים תקשורת בכלל כי זה פשוט לא מעניין אותם מספיק. נשארנו עם 2 מיליון. ו־2 מיליון בני אדם, פלוס מינוס, הם לא שוק גדול מספיק כדי לכלכל את כל היצירה הזו. איך אני יודע? כי עובדה היא שהשוק הזה בקושי מצליח להחזיק את כלי התקשורת המסחריים, ורוב התוכן שאתם מקבלים מהם הוא תוכניות ריאליטי מסוגים שונים. זו הטרגדיה של מוצרים ציבוריים: כולם נהנים מהם כשהם ישנם, אף אחד לא רוצה לממן אותם בעצמו.
האם חייבים יצירה ישראלית חדשה, בועטת, מעניינת, מגוונת? לא, לא חייבים. האם אנחנו מעדיפים מדינה שבה יש את זה או מדינה שבה אין את זה? האם אנחנו מעדיפים עם או בלי? מאחר שאני מהפוזיציה, אשאיר לכם לענות על השאלה הזו.
4 ויש עוד נקודה: הממשלה אינה נגד התאגיד. כלומר, היא כן. אבל היא לא רק נגד התאגיד. היא נגד התקשורת. וליתר דיוק: נגד התקשורת החופשית. הממשלה מנסה לפגוע בהכנסות של עיתון "הארץ". היא מנסה לסגור את גלי צה"ל. ראש הממשלה ניסה פעמים אינספור לרמוס את ערוץ 10, ואז 13, או למצוא לו קונה שיהיה בצד שלו. הוא מואשם בכך שהוא ניסה להטות לטובתו ולטובת משפחתו את הסיקור בוואלה, ולהגיע לדיל עם מו"ל "ידיעות אחרונות". שלוחיו מעבירים חוק רייטינג הזייתי. כל מי שצפה בסרט "תיקי ביבי" ראה את האובססיה של נתניהו ומשפחתו לתקשורת החופשית. היא מטריפה אותם, מעבירה אותם על דעתם.
מנגד, יש את ערוץ 14. זה בהחלט כלי תקשורת, אבל לא חופשי. אנשיו בכלל לא עושים עיתונות, הם עושים תעמולה. פעם אחת יצא לי לצפות בתוכנית שלמה של שמעון ריקלין. הוא ראיין את ח"כ אלמוג כהן, ופנה אליו ב"שלום לחבר הכנסת אלמוג כהן הגיבור". אפילו בעיתונות החרדית לא נוהגים כך, ושם הסטנדרטים באמת ברצפה.
וערוץ 14 לא עושה דוקו, אין לו תוכנית תחקירים, אין מחלקת דרמה. הוא עושה פאנלים. הוא נותן לאנשים להוציא מהפה שלהם כל שלשול מילולי קיצוני שרק אפשר. הנזק לחברה הישראלית הוא ארוך טווח. עכשיו חשבו איך היתה נראית המדינה אם כל כלי התקשורת היו בדמותו של ערוץ 14.
האם זו מדינה שהייתם רוצים לחיות בה או לא? זה הדיון, לא הכסף.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
