.
.
לחץ על הממשלה
איפה הבכירים של היום?
ביום ראשון השבוע התכנסו בקריית שמונה הנטושה כ־100 בכירים מהמגזר העסקי, הזירה הפוליטית, מערכות הביטחון, השלטון המקומי ותחומים נוספים, כדי לקרוא לעסקה להשבת החטופים, להקמת ועדת חקירה ממלכתית ולהקדמת הבחירות. היו שם, בין היתר, נשיא המדינה לשעבר רובי ריבלין, נגיד בנק ישראל לשעבר יעקב פרנקל, ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, ראשת עיריית בית שמש לשעבר עליזה בלוך, מנכ"ל בנק הפועלים היוצא דב קוטלר ומנכ"ל איכילוב היוצא פרופ' רוני גמזו. אתם כבר מזהים את המכנה המשותף. ההתגייסות של הלשעברים בניסיון להציל חיים ולהתחיל לתקן את המציאות הישראלית השבורה היא חשובה. אלה דמויות עם נוכחות והשפעה בזירה הציבורית, אנשים שראו משם את הדברים שלא רואים מכאן, עם פרספקטיבה רחבה וניסיון עשיר. כשהם מצהירים שישראל בסכנה ושנדרש שינוי עמוק ומיידי, יש לזה משמעות. אבל כדי שהממשלה "תחוש על עורפה את האוויר החם של הפורום הזה כדי להגיע למסקנות הנכונות", כפי שניסח זאת באירוע שר האוצר לשעבר רוני בר־און, נדרשים גם אנשי המפתח של ההווה — מנכ"לי בנקים וחברות גדולות, יו"ר ההסתדרות, ראשי עיריות, ראשי אוניברסיטאות ועוד. במצב העניינים הנוכחי, לא ברור איך הם עוד נזהרים ומסתתרים ומפחדים. על מה בדיוק הם מנסים לשמור, במקום להתייצב ולקרוא להשבת החטופים וללקיחת אחריות למחדל המתמשך הנורא ביותר שידעה המדינה? איפה הם, כולם?
/// שקד גרין
אין תקציב
מושכים בדש מעילו
אנחנו נכנסים לשבוע האחרון של יולי. זה השבוע שבו משרד האוצר ומשרד ראש הממשלה כבר אמורים לסכם את פרטי התקציב, ולהקדיש את אוגוסט למאמצים לאשרו בממשלה עד סוף החודש. זה לא הולך לקרות. אנחנו נכנסים לשבוע האחרון של יולי, ובאגף תקציבים לא מכינים את תקציב 2025. פשוט לא עובדים על זה. זו לא אשמתם, זו אשמת ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ'. סמוטריץ' מרגיש שהוא לא יכול להתקדם לפני שהוא מקבל אישור עקרוני מראש הממשלה לתקציב שיכלול קיצוצים ומסים. נתניהו, מצדו, לא בעניין של לקדם כלום. הפגישה שלו בשבוע שעבר עם השר והנגיד לא עזרה, השבוע הוא היה בארצות הברית, וכלום לא זז.
דחיינות היא אסטרטגיה ידועה של נתניהו, בכל תחום, מניהול המשפט שלו עד ניהול הסכסוך, מהתמודדות עם סוגיות אישיות או פוליטיות עד התמודדות עם איומים ביטחוניים מיידיים. הוא תמיד יחכה שמשהו יקרה, ויחסוך לו קבלת החלטות, נקיטת צעדים, עימותים. למעשה, זו לא עוד אסטרטגיה של נתניהו, זה כלי העבודה היחידי שלו. וכפי שהדחיינות שלו איפשרה קטסטרופה ביטחונית מתמשכת, כך היא תוביל גם למצוקה כלכלית — עם כל ההבדלים הברורים. כבר עתה העיכוב בהכנת התקציב עלול לייקר את הריבית של ישראל על החוב שלה, המגמה הזאת תימשך, והתקציב שלבסוף יצליחו להכין בלחץ, אם יצליחו, יהיה רחוק מלהיות הטוב ביותר. והפעם אף אחד לא יוכל להגיד שלא היו התרעות מספקות.
/// שלמה טייטלבאום
ה"לא" של וויז
חובת הוכחה כבדה
משקיעים אמריקאים אוהבים לומר שיזמים ישראלים לא מפחדים להתנגש בקירות, הם פשוט דוהרים לעברם ועוברים דרכם. מייסד ומנכ"ל Wiz אסף רפפורט נקט השבוע צעד גדול, אמיץ ואולי גם משוגע יותר מלדהור לתוך קיר — הוא אמר לא להצעה של 23 מיליארד דולר מגוגל. והוא אפילו הצליח לגרום לרוב בעלי המניות בחברת הסייבר להאמין שזה הצעד הנכון, אף שהוא מונע מהם כרגע תשואה פנומנלית על השקעה בת ארבע שנים בלבד. רפפורט שכנע כמה מהמשקיעים הגדולים של עמק הסיליקון שבעוד שנה או קצת יותר וויז פשוט תהיה שווה הרבה יותר מ־23 מיליארד דולר, שהיא תונפק ותיהפך לשחקנית הגדולה ביותר בשוק הסייבר העולמי. בדרך הוא היה צריך להיפרד מהאפשרות לקבל בקרוב בעצמו, בגיל 41, כ־2 מיליארד דולר. עכשיו הוא יצטרך לא רק לחיות עם ההחלטה העקרונית, אלא גם להוכיח שהרציונל היה מוצדק, שהחברה לא שווה 23 מיליארד — כי היא שווה 100 מיליארד. במקום 2 מיליארד בחשבון הבנק שלו, הוא מקבל על עצמו חובת הוכחה אדירה.
/// סופי שולמן
שבוע התקשורת בבג"ץ
דרושה פסיקה אמיצה
זה שבוע התקשורת בבג"ץ — בין הדיון בעתירה נגד מינוי יוליה שמאלוב־ברקוביץ למנכ"לית חברת החדשות של ערוץ 13, שיתקיים היום (חמישי), לדיון בעתירה לאכיפת רגולציה אתית ומקצועית על ערוץ 14, בחמישי הבא. שני הסיפורים האלה הם הביטוי המובהק ביותר של שליחת זרועות התמנון הממשלתיות אל התקשורת, בין ניסיונות לסרס ערוץ אחד לניסיונות לפטם ערוץ אחר, ועכשיו בית המשפט נדרש להם. האם השופטים יעשו את הדבר הנכון ויצדדו בתקשורת חופשית אל מול זו המגויסת, בתקשורת מקצועית וביקורתית מול השופרות? לפעמים כשהציפיות לעשיית הדבר הנכון פוגשות את המגבלות המשפטיות, זה נגמר באכזבה. לא תמיד יש עילות מספיק חזקות להתערב, לא תמיד השופטים נכונים להרחיק לכת, ולנוכח המספר האדיר של בג"צים שמוגשים מאז יצאה ההפיכה לדרך — בית המשפט גם חייב לנהל סיכונים, לתעדף התערבות שפוסלת את המהלכים הקריטיים ביותר. לכן חשוב להזכיר שהקרב על התקשורת הוא בדיוק כזה, מהחשובים של ימינו, והוא מחייב פסיקות אמיצות שיחזקו את ערוץ 13 ולא את ערוץ 14.
/// משה גורלי
פרישה אינה אקט של חולשה, אלא מעשה של כוח
הטלטלה שחוללה הודעתו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן על פרישה מההתמודדות על כהונה נוספת לא נגזרת רק מהדרמה עצמה, מהטיימינג שלה (קרוב יחסית למועד הבחירות וכחודש לפני ועידת המפלגה הדמוקרטית) או מאישיותו של הנשיא עצמו. היא כרוכה גם בכוח שנעוץ בפרישה, מילה ומעשה שכביכול לא מסמלים כוח.
בפרישה יש יציאה מהמסלול המוכר, המתבקש. יש מי שפורשים מן החברה לחיים אלטרנטיביים, כאקט חתרני, מרדני (הפרושים היהודים בימי בית שני אפילו נקראו על שם עצם הפרישה שלהם). יש מי שפורשים כהרמת ידיים: אני פורש, זה לא מתאים לי, זה גדול עליי, אני לא רוצה או לא מסוגל לעשות את זה יותר. יש פרישה נינוחה, ויתור שהוא בעצם שחרור. אנחנו הרי חולמים להגיע לגיל פרישה, ליהנות מיותר זמן פנוי, להתחיל פרק חדש בחיים עשירים יותר. אבל גם אז יש מי שבוחרים (ולא רק נאלצים) לא לפרוש וממשיכים לעבוד. כאילו הפרישה מפחידה אותם. העצירה, היציאה מהמסלול המותווה, לא מתאימות לכל אחד, יש מי שזה ממש מאיים עליהם. לא רק הפרישה לגמלאות, כל פרישה; מה זה אומר עליי, על ערכיי, על מקומי בעולם?
ואיכשהו מכל המשמעויות האלה עולה גם הכוח שיש במילה. בחתירה תחת הסדר המתבקש של הדברים, בעצירת האינרציה, בהבנה טובה יותר של אדם מה נכון לו. זה לא ויתור מחליש, זו בחירה מעצימה. גם אם ביידן נדחק לפרישה, גם אם זו מסמנת לו מבחינתו שזמנו עבר, יש בהחלטה את הכוח שמתלווה לכל בחירה, לכל שינוי כיוון. דווקא היאחזות אוטומטית היא החולשה הגדולה. יש מי שעוד לא מבין את זה.
/// דור סער־מן
