הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
מרל בומברדיירי הבינה שהיא סלב רק לפני כחמש שנים, כשהיתה כבר בת 71. היא חיפשה את שמה בגוגל וגילתה שהיא והספר שכתבה 39 שנה קודם לכן מאוזכרים אינספור פעמים בקבוצה ששמה Fencesitter שפעילה ברשת החברתית רדיט. 71 אלף גולשי הקבוצה מתלבטים שם בפומבי בשאלה האם להביא לעולם ילדים.
"The Baby Decision: How To Make The Most Important Choice of Your Life" שיצא לאור ב־1981 וזכה להוצאה מחודשת ב־2016, נחשב לפני ארבעה וחצי עשורים לספר חתרני למדי. הוא מלא בתרגילים שעוזרים למתלבטים לקבל את ההחלטה שבעבר נתפסה כמובנת מאליה. הספר הפך פופולרי ופרנס היטב את בומברדיירי, שבמשך השנים ייעצה למתלבטים בקליניקה שלה. אלא שהתבגרותם של בני דור ה־Z, שהפכו את ההתלבטות בנושא למיינסטרימית, שיגרה אותו ואותה לסטטוס אחר לגמרי. כיום מטופלים מכל העולם משלמים לה בין 200 ל־300 דולר לפגישת ייעוץ, ובשנה הבאה עתיד לצאת לאור ספר חדש שלה, שיוקדש לאתגרים הייחודיים של העידן הנוכחי. בינתיים, בומברדיירי - עובדת סוציאלית קלינית בהכשרתה - עובדת חזק (וללא תשלום) בקבוצת הרדיט, ומסייעת למתלבטים לקבל את ההחלטה הנכונה עבורם.
"הצטרפתי לקבוצה ב־2020 ואני מבלה בדרך כלל חמש שעות בשבוע בכתיבת תשובות לאנשים", אומרת בומברדיירי (Bombardieri) בריאיון ל"מוסף כלכליסט". ״הפעילות שלי שם היא חלק חשוב מהעבודה שלי. אני מרגישה שזו חובתי המוסרית להקל את ייסוריהם של מקבלי ההחלטה בכך שאספק להם מידע בחינם. שעת אימון או טיפול היא דבר יקר, שלא כולם יכולים להרשות לעצמם, אבל הרשת פתוחה בחינם לכולם. אני רוצה להקל את החרדה ולתת תקווה שיש פתרון".
3 צפייה בגלריה
בומברדיירי. "האנשים היחידים שצריכים להפוך להורים הם כאלה שמתרגשים מהורות, נהנים מילדים וחשים שזה לפחות אחד הייעודים שלהם בחיים"
(צילום: Rocco Bombardieri)
בעולם שמאבד את יציבותו, חושש מהעתיד הצפוי לדורות הבאים עקב ההתחממות הגלובלית וההקצנה הפוליטית שפוגעת בנשים ובקבוצות מיעוט, ובמקביל מקדש את האינדיבידואליזם, הנושא נמצא על סדר היום יותר מאשר אי פעם בעבר. "זה אכן זמן מפחיד לבחור בהורות", מאשרת בומברדיירי. "נשים רבות מחליטות כיום לעבור תהליך קשירת חצוצרות משום שהן מפחדות מהיריון לא מתוכנן או מהיריון מתוכנן שיסתבך ויצריך הפלה מצילת חיים שהן לא יקבלו בארצות הברית. מלבד עניין ההפלות, עולה גם נושא ביטחון הדור הבא בעולם שטוף בשנאה ורודנות, ושאלות כגון 'אם הילד שלי יהיה גיי, האם הוא יהיה בטוח? אם הוא יהיה טרנס, האם הוא יקבל את הטיפול שהוא זקוק לו?' הופכות מרכזיות יותר.
"גם הפחד מהיריון ולידה הוא תמה מאוד משמעותית בקרב הנשים שאני פוגשת, וזה דבר שהשתנה במשך השנים", היא ממשיכה. ״אני בעסק הזה כבר 45 שנה, וכמובן, היריון הוא תמיד דבר מפחיד, אבל מכל הדורות שיצא לי לעבוד איתם, בני דור ה־Z הם המפוחדים ביותר מהריון ולידה. הם רואים בטיקטוק סרטונים של נשים שמספרות כמה הלידה שלהן היתה נוראית, ואף שסטטיסטית הסיכויים שתהיה להם חוויה דומה קטנים מאוד, הדמיון שלהם משתולל. ישנן נשים שבטוחות בכך שהן רוצות ילדים, אבל חושבות שלא יהיו מסוגלות לסבול היריון".
אילו מגמות נוספות את מזהה?
"בזכות השיח על הנטל המנטלי בהורות, שנופל בעיקר על נשים, נראה שגברים נוטים יותר לכיוון ילדים מנשים (לפי סקר עדכני של מכון פיו, 57% מהגברים האמריקאים הצעירים אמרו שירצו ילדים בבוא היום לעומת 45% בלבד מהנשים באותה קבוצת גיל — ר"ד). לעתים קרובות נשים מגיעות אליי ומספרות שהאדם שהן חולקות איתו את חייהן יודע שהוא רוצה ילד בעוד הן לא, ומבקשות ממני לעבוד איתן אחת על אחת כדי לוודא שהן מקבלות את ההחלטה הנכונה עבורן. ואז, בהמשך, אפשר לצרף את בן או בת הזוג ולדבר על זה יחד. קורה גם שאני מתחילה עם זוגות — 60% מהאימון שלי הוא עם נשים ו־40% עם זוגות".
איך בכלל ניגשים לסוגיה כל כך מורכבת ורגישה?
"בתור התחלה, אני משתמשת בסרגל דמיוני שנע מאפס עד 10. את הציון 10 מקבל אדם שמשוכנע שהסיבה לקיומו היא להביא ילדים לעולם בעוד אדם שלא מעוניין בילדים בכלל מקבל את הציון 0. המספרים הללו אינם מייצגים משהו שיפוטי שאומר שאל־הוריות גרועה מהורות, אלא פשוט סימון לרצון באפס ילדים".
אוקיי. ואז?
"התרגיל הראשוני הוא להושיב את בני הזוג בגבם זה לזה, ולבקש מהם לדרג את עצמם ואת בני זוגם על הסקאלה. בדרך כלל הדירוגים שלהם די מדויקים. אחר כך אשאל אותם: מה הייתם רוצים שבני הזוג שלכם יידעו על הבחירה שלכם? תנו להם חזון, ספרו להם סיפור. נניח, עבור אדם שרוצה להביא ילד לעולם, זה יכול להיות משהו כמו 'אנחנו יושבים ליד האח עם תינוק בזרועותינו, ואחיו הגדול, הפעוט, קופץ בסלון'. ועבור מישהו שרוצה להיות נטול ילדים זה יהיה 'אנחנו מטפסים על הר בניו זילנד'. הרעיון הוא לשתף מה הם חושבים שיהיה כיף בזה, וממה בן הזוג שלהם יוכל ליהנות".
תני לי דוגמה נוספת.
"ישנם זוגות שבהם האשה רוצה שלושה־ארבעה ילדים והגבר רוצה אפס, אבל יודע שיפסיד משהו, כי הוא אוהב ילדים. עם גברים כאלה אפשר לדבר על 'מה יהפוך את ההחלטה להביא ילדים לעולם ליותר מתקבלת על הדעת עבורך?'. לעתים קרובות מה שיהפוך את ההורות ליותר מתקבלת על הדעת להוליד ילד אחד בלבד, והתחייבות לעצור אחריו".
מה קורה כשאחד מבני הזוג הוא בדירוג 0 והשני 10?
"במקרה כזה, רוב הסיכויים הם שהתהליך יסתיים בפרידה. אבל רבים מהמטופלים שלי נמצאים על הרצף. אלה אנשים שלא היו בוחנים את האלטרנטיבה אם הם היו מוצאים את עצמם בזוגיות עם אדם שהדירוג שלו דומה לזה שלהם, אבל הם מספיק אמביוולנטיים כדי לראות דברים טובים בבחירה של הפרטנר שלהם והפסדים עבור עצמם אם יקבלו את מה שהם רוצים. במקרים כאלה, השיחות בין בני הזוג יכולות להיות מדהימות, ובאופן די מרשים, אנשים שמאוד חוששים מפרידה יכולים להגיע לפתרון ששניהם מאוד מרוצים ממנו".
"הורות היא פשוט לא לכולם, ועם זאת המון אנשים הופכים להורים כי זה מה שאנשים עושים. ישנה השערה שזו הנורמה, ושכל מי שבוחר באל הורות סוטה מהנורמה"
"דמייני הריון. מה את מרגישה?"
בומברדיירי, בת למשפחה יהודית שמתגוררת לסירוגין בפלורידה ובניו המפשייר, מכירה את השיחות הללו מקרוב, וגם את הפתרון שמוביל לשביעות רצון משותפת. ההחלטה האישית שעשתה הפכה ברבות השנים לנשק הסודי שלה ואולי גם לסיבה שבגללה כל כך קל להזדהות איתה. כפמיניסטית בשלהי שנות השישים, היא לא רצתה ילדים. "באותן שנים, פמיניסטיות שרצו ילדים ממש נחשבו בוגדות בתנועה, אז לא היו לי מודלים לחיקוי", היא מספרת. בשל כך, בומברדיירי דחתה את הצעת הנישואים של אהבת חייה, רוקו, כי ידעה שהוא רוצה ילדים ולא רצתה לעמוד בדרכו.
"רוקו מגיע ממשפחה איטלקית גדולה וילדים הם חלק חשוב מאוד מהתרבות שלו", היא מסבירה. "הבנתי שמצד אחד אני לא רוצה למנוע ממנו ילד, ומצד שני גם לא רוצה להביא לעולם ילד שאיני רוצה, כי זה יהיה רע מאוד לילד ועבורנו. גם העובדה שבדיוק סיימתי לעבוד במחנה קיץ עם בנות 12 מאוד מפונקות לא תרמה. רוקו לא היה מודאג כי הוא חשב שאחרי שנתיים־שלוש של נישואים אשנה את דעתי, ובסוף התחתנו למרות שאמרתי לו שלא יסמוך על זה".
אז מה בכל זאת גרם לך לשנות את דעתך?
"בשנה וחצי שלאחר הצעת הנישואים עבדתי בגן ילדים באוניברסיטה, וגיליתי שאני מסוגלת ליהנות מהם. אני מתה על ספרי ילדים, ונהניתי להקריא להם. פתאום דמיינתי כמה כיף יהיה להקריא ספרים לילד אחד או שניים שישבו בחיקי, וגם ידעתי שרוקו יהיה אבא טוב, וזה עזר. ויותר מזה: דיברתי עם האמהות של אותם ילדים — נשים משכילות ובעלות קריירה כולן — ושאלתי אותן איך הן מרגישות לגבי החיים שלהן. הן אמרו לי: 'בשנים הראשונות זה קשוח גם אם בן זוגך נושא בנטל באופן שיוויוני, אבל בתמונה הגדולה, זה שווה את זה, כי לא רק שאנחנו אוהבות את הילדים שלנו אלא שאנחנו חשות בנות מזל שהצלחנו לשלב בין גידולם לבין העבודה שלנו'. זו היתה נקודת המפנה עבורי".
מה עוד תרם להחלטה?
"ההקשבה של רוקו והנכונות שלו להתאים את עצמו היו חלק גדול מהעניין. אני מופנמת ואוהבת שקט וביקשתי ממנו שיבטיח לי שאוכל לעשות מדיטציה מדי יום. גיליתי שזה אפשרי לאהוב מישהו ולא להסכים איתו ולהחזיק בעדיפויות שונות, ושלפעמים, אם באמת מקשיבים זה לזה ומדברים על הדברים, אפשר להגיע להחלטה ששני הצדדים מסוגלים לחיות איתה".
בומברדיירי ילדה את בתה הבכורה מרסלה ב־1977, ושנתיים לאחר מכן נולדה ונסה, שבחרה שלא להביא ילדים לעולם ("אני אוהבת את זה שדווקא היא זו שממשיכה את דרכי", אומרת אמה). הסיבה לכך היא שבומברדיירי סבורה שאל־הורות צריכה להיות ברירת המחדל. "הורות צריכה להיות בחירה, אפשרות אחת מני רבות", היא אומרת. "העולם מלא בילדים שלא היו צריכים להיוולד, שההורים שלהם לא רצו בהם, והביאו אותם בכל זאת בגלל 'פנצ'ר' או בגלל ציפיות חברתיות. הורות היא פשוט לא לכולם, ועם זאת המון אנשים הופכים להורים כי זה מה שאנשים עושים. ישנה השערה שזו הנורמה, ושכל מי שבוחר באל־הורות סוטה מהנורמה, אבל רווקים ורווקות נצחיים אינם תופעה חדשה. גם תמיד היו נזירות, כמרים ואנשים שהחליטו להתנזר ולהקדיש את חייהם לדברים שאינם גידול ילדים. ההצעה שלי היא להתחיל ללא ילדים כברירת מחדל, כי במקום שנקודת הפתיחה של אנשים תהיה 'אנחנו אמורים להביא ילדים, האם אנחנו יכולים ורוצים לעשות זאת? כמה נאכזב אנשים אם לא נעשה זאת', היא צריכה להיות זו שמפנימה שהאנשים היחידים שצריכים להפוך להורים הם כאלה שמתרגשים מהורות, נהנים מילדים וחשים שזה לפחות אחד הייעודים שלהם בחיים. במקום שאנשים יצדיקו את הבחירה שלהם להיות נטולי ילדים בעולם שבו מצופה מהם להפוך להורים, כדאי שהם יצדיקו זאת במוטיבציה החזקה שלהם ובאופן שבו הם תופסים את ייעודה של מערכת היחסים ביניהם. המיקוד צריך להיות פנימי ולא חיצוני".
אם כבר מדברים על מיקוד פנימי — איך את עוזרת לאשה או גבר שנמצאים בקונפליקט עם עצמם, ולא עם בני הזוג שלהם?
"בספר שלי יש פרק שמלא בתרגילים שמיועדים לפתור קונפליקט פנימי, וכשאנשים מבצעים אותם, לעתים קרובות הם מופתעים לגלות שהם לא באמת קרועים בין שתי האפשרויות. תרגיל אחד הוא לדמיין שאת בהיריון ולתאר איך את מרגישה לגבי זה. יש כמובן נשים ששונאות להיות בהיריון, אבל יש כאלה שמשערות שירגישו מאוד נשיות ושמגע כף היד של בן זוגן על הבטן יהיה נעים. אפשר גם לנסות לדמיין הנקה. לרוב, תגובה חיובית לשתי הדוגמאות האלה תגרום למי שחשבה שהיא 50/50 להבין שאימהות מושכת אותה יותר ממה ששיערה, ובייחוד המימוש שלה עם בן זוג אהוב. דוגמה אחרת היא טכניקת הכיסא הריק, שאותה בכל מקרה לא עושים עם בן הזוג, בין שת מודעת לעצמך מדי או לא רוצה להיות מושפעת ממנו".
איך זה עובד?
״מציבים שני כיסאות זה מול זה. אחד מהם מייצג הורות, והשני חיים נטולי ילדים. המטופלת מתיישבת על אחד מהם ומתחילה לדבר. ואז היא תאמר משהו כגון 'אני מתכוונת להביא ילד לא משנה מה, אני לא יודעת למה אנחנו מנהלים את השיחה הזו בכלל, אני מוכנה להיכנס להיריון'. ואז היא מתיישבת בכיסא השני, ואומרת: 'השתגעת? מה עם טיפוס הרים? מה עם קריירה? מה עם החברים הכי טובים שלנו ששוקלים להתגרש?'. וככה הלוך ושוב בין הכיסאות. אני מבהירה מראש למטופלים שזה לא דיון אינטלקטואלי, ולא כזה שרושמים בו יתרונות וחסרונות. זה ריב על החיים ועל המוות. אני רוצה לשמוע בדיוק כמה חזק כל צד מרגיש, כמה הוא זועם על כך שהצד השני בכלל קיים. לפעמים אני מקליטה את הסשנים האלה. זו דרך עבור המטופלים לשמוע את שני הקולות, ולשים לב אליהם. ואז אני שואלת את המטופל: 'איזה כיסא הרגיש יותר כמוך?', 'באיזה כיסא הרגשת שאתה יותר מתחנן, או פחות ברור לעצמך?', נוסף על כך, אני בוחנת באיזה כיסא הוא ישב זקוף יותר ודיבר בקול רם יותר. גם כאן המטופלים מגלים לעתים קרובות שאף שחשבו בהתחלה שהם קרועים בין שתי האפשרויות, למעשה יש להם נטייה לאחת מהן".
מה עוד עוזר?
"כלי נוסף שעוזר לקבל החלטה הוא להבין שגם 60/40 זו החלטה. את אולי לא תקראי לזה החלטה עד שתגיעי ל־70/30 או 80/20, אבל יש לך נטייה, ואת שונאת את עצמך כי עדיין לא הצלחת לקבל החלטה. את מבזבזת את כל האנרגיה שלך בהלקאה עצמית במקום להגיע להחלטה ממשית. אבל אם תזהי את הנטייה הזו, תכירי בה ותתני לזה עוד קצת זמן, היא תתפתח לבחירה מובהקת יותר".
"בעולם שטוף בשנאה ורודנות שאלות כגון 'אם הילד שלי יהיה גיי, האם הוא יהיה בטוח? אם הוא יהיה טרנס, האם יקבל את הטיפול שהוא זקוק לו?' הופכות מרכזיות יותר"
"תחליטו, אל תיגררו להורות"
אל־הורות אינה תופעה שולית. כחמישית מהאמריקאים הצעירים שהשתתפו בסקר שערך מכון פיו ושצוטט קודם לכן, הצהירו שאינם מעוניינים בילדים כלל. 47% מבני החמישים ומטה שאינם הורים השיבו בו שהם סבורים שלא יולידו ילדים בעתיד — עלייה של לא פחות מ־11% מ־2018. מתוכם, 38% ציינו חששות ממצב העולם, 26% ממצב הסביבה ו־36% הביעו חשש מהיעדר יכולת כלכלית לגדל ילד.
התרחבותה של תנועת האל־הורות מייצגת את העלייה בהתלבטות אם להביא ילדים לעולם. כשליש מהמבוגרים האמריקאים הצעירים (בני 18–34) נטולי הילדים הצהירו באותו סקר שהם אינם יודעים אם הם רוצים ילדים. אחרים מתייסרים בשאלות מתי, איך ואם להביא ילדים לעולם עד כדי כך שקונספטים פסיכולוגיים חדשים ("זהות רבייתית" למשל) צצים כדי להמשיג את האופן שבו אנשים מקבלים את ההחלטות הללו.
בישראל אל־הורות פחות מקובלת אך גם מה שהיה פה פעם מובן מאליו כבר אינו כזה. בתחילת החודש שעבר גדשו כ־200 צעירות וצעירים את בית רדיקל שבדרום תל אביב לערב שעסק בשאלה "האם כדאי להביא לכאן ילדים?". הדוברת הראשונה היתה ד"ר אורנה דונת, סוציולוגית, מרצה ופעילה פמיניסטית, שמחקריה מתמקדים בהיבטים החברתיים של אל־הורות ואמהות בחברה הישראלית. זה עשור שהיא גם מנחה קבוצות של נשים שמתלבטות בנושא. "חלק מהן הפכו לאמהוֹת במהלך השנים, וחלק מהן לא, ואחרות אמרו בניסוח כזה או אחר שהן לא רוצות להיות אמהוֹת אבל היו רוצות לרצות כי המחיר שמשלמות נשים שלא הופכות להיות אמהות בישראל עלול להיות כבד מדי", היא מספרת. "ישנם כאלה ששמחים לשמוע על עצם הניסיונות של נשים להוביל את עצמן לאמהוּת בכל הכוח אבל אני אמשיך לתהות אם זו אכן 'סיבה למסיבה' כשילדות וילדים ומגיעים לעולם רק משום שהאמהוֹת שלהם הצליחו לכפות על עצמן לרצות להביאם לכאן".
בקליניקה של בומברדיירי, לעומת זאת, לא ניתן להתעלם מהשינוי בנורמות. לדבריה, מקרב הקליינטורה שלה כ־65% בוחרים בסופו של דבר בהורות והיתר בוחרים להישאר נטולי ילדים, לעומת יחס של 10/90 בעבר.
מי נמצא בסיכון גבוה להתחרט על ההחלטה שלו — לכאן או לכאן?
"אנשים שעובדים קשה על ההחלטה שלהם, אפילו אם הם חוששים לקבל את ההחלטה הלא נכונה, חווים את עצמם ככאלה שנקטו יוזמה. הם בוחנים את האפשרויות, הם נוהגים באחריות, והם עושים את הניחוש הכי מושכל שלהם. אם יש להם בני זוג והם הוגנים כלפיהם, הם מנסים להבין את נקודת המבט שלהם ומגיעים למסקנה שיש להם שלוש אפשרויות: יש החלטה שמבוססת על ההעדפה שלהם, אם בן הזוג יסכים; יש החלטה שמבוססת על ההעדפה של בן הזוג שלהם, אם הם יסכימו; וישנה ההעדפה של שני בני הזוג. זה מורכב, אבל אם הם יבחנו את כל הדברים האלה ויעשו את הניחוש הטוב ביותר, גם אם יהיו להם פה ושם אכזבות, הם ירגישו שהם בשליטה. לעומת זאת, אנשים שלא חושבים על ההחלטה יכולים להתעורר בגיל 50 ולומר, 'אוי, הייתי צריך או היינו צריכים להביא ילד'. ומכיוון שהם לא חשבו על זה, הם מתאבלים על ההחלטה, כי כעת כבר מאוחר מדי לזה פיזית.
"מהצד השני, ישנו מה שאני מכנה 'התאונה הלא תאונתית'. זוגות שידעו היטב איך להתגונן מפני היריון במשך 20 שנה מוצאים את עצמם בהיריון לכאורה לא מתוכנן בתוך פרק הזמן שבו הם מנסים לקבל החלטה. אם הם לא מקבלים את ההחלטה הזו ופשוט נגררים לתוך ההורות, הם עשויים להיות בפאניקה ולהתמלא בחרטה, ולעומת זאת, אנשים שמקבלים החלטה מודעת יודעים שקיבלו את ההחלטה הטובה ביותר שיכלו לקבל. אני תמיד שואלת: על איזו החלטה תתחרטו פחות? החרטה היא בבסיס הטבע האנושי. אפילו כשהולכים לגלידרייה ובוחרים בטעם פיסטוק, קורה שאנחנו אומרים לעצמנו: 'איך לא לקחנו את השוקולד?', כי פתאום הוא נראה לנו טוב יותר. אז כמובן נהיה אמביוולנטיים לגבי סוגיה כל כך חשובה, כי היא כרוכה בהפסדים, לא משנה מה נבחר. אנשים שמביאים ילדים לעולם מאבדים הרבה חופש ושליטה, ואנשים נטולי ילדים מאבדים הרבה עונג, משמעות, קרבה ומשפחתיות. אז אנשים שממש חושבים על הדברים האלה נוטים להרגיש בשליטה. וכבר שמעתי מאנשים שקיבלו החלטה להביא ילד לעולם ונתקלו בבעיות פוריות, שהם מסכימים לעבור טיפולי פוריות. החשיבה על הדבר, ההבנה שהוא חשוב להם, הביאה אותם לנכונות לשאת בסבל, בהוצאות, בטרחה ובכל מה שכרוך בכך".
"בני המשפחה והחברים שלנו רוצים בטובתנו, אבל הם אולי רוצים עבורנו את החיים שהם נהנו מהם בעצמם, וסבורים שאנחנו נהנה כמותם להיות הורים, גם אם זה לא נכון"
3 צפייה בגלריה
בומברדיירי ומשפחתה בתחילת שנות השמונים. "אני לא מתחרטת על ההחלטה ללדת, אבל אני מודעת לדברים שפספסתי בגלל האמהות"
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
"הילד שדואג בזקנה זה מיתוס"
כשבומברדיירי נשאלת אם היא לא מופתעת מכך שכל כך הרבה אנשים נעזרים במיקור חוץ כדי לקבל החלטה שהיא לכאורה כה אינסטינקטיבית, היא מזכירה שבני משפחה ומכרים אינם מומחים לנושא. "אין להם הכשרה מקצועית ואין להם הכישורים להדריך אדם או זוג ספציפי דרך מארג רחב של שיקולים פסיכולוגיים ופילוסופיים, הן בהיבט של היחיד והן בהיבט הזוגי, על ההשלכות של הבחירה להביא ילדים לעולם או לא. למעשה, אנשי מקצועות בריאות הנפש כמוני קיבלו אפס הכשרה בלעזור לאנשים להחליט אם להביא ילדים לעולם. מטפלים שעוסקים בתחום הזה נאלצו להמציא את הגלגל במובן מסוים. בני המשפחה והחברים שלנו רוצים בטובתנו, אבל הם אולי רוצים עבורנו את החיים שהם נהנו מהם בעצמם, וסבורים שאנחנו נהנה כמותם להיות הורים, גם אם זה לא נכון. לעומת זאת, אולי הם יניאו אתכם מלהביא ילד לעולם למרות שאתם רוצים בכך, ולמרות שתהיו הורים טובים. אולי הם לא יודעים מספיק על התועלות ועל העושר בחייהם של אנשים נטולי ילדים. הם יכולים להקשיב ולתמוך או ללחוץ, אבל לא משנה עד כמה הם תומכים, הם פשוט לא יודעים מספיק.
"מומחים כמוני עובדים שנים רבות עם אנשים כדי לעזור להם לבחור את הטוב ביותר עבור עצמם. אנחנו נותנים להם מזון למחשבה, אבל אנחנו לא מחליטים עבורם. הם זקוקים לגישה שיש בה קטלוג של אפשרויות. לדוגמה, רוב האנשים לא יודעים עד כמה משפחות עם ילד אחד הן מוצלחות ומאושרות, והם צריכים ללמוד זאת מאנשים כמוני כדי להבין שייתכן שזה הפתרון המושלם עבורם. זו דוגמה שאנשים לא יקבלו בדרך כלל ממשפחה וחברים. ולבסוף, רגשות ומחשבות הם דבר מסובך, כפי שניתן לראות מהאופן שבו קליינטים נאבקים בטכניקת הכיסא הריק, עם הקול של 'אני רוצה תינוק' והקול של 'אני רוצה להישאר נטול ילדים'. מטפלת יכולה לעזור, להקשיב ולגשר בין כל הקולות".
ומה לגבי הפחד הגדול מכולם — מי ידאג לנו בזקנתנו אם לא נוליד ילדים?
"בדיוק נתקלתי בשרשור ארוך בנושא ברדיט. אנשים שאין להם ילדים יודעים שהם נדרשים להשקיע הרבה זמן ואנרגיה בקהילה, אבל באותה נשימה, זה מיתוס שילדיך ידאגו לך בבגרותך. הילדים שלך יכולים להיות בעלי בעיות רגשיות או חסרי אחריות, ולעיתים קרובות יותר, את יכולה להיות בישראל וילדייך יהיו ביפן או בקליפורניה, וכך ייצא שתיפגשו רק פעמיים בשנה. הם יוכלו להיות מיופי הכוח שלך, ולוודא שתקבלי טיפול איכותי, אבל הם לא יהיו איתך כל הזמן. כך שגם הורים צריכים לעבוד על יצירת קהילה".
ולשאלה המתבקשת: האם התחרטת אי פעם על כך שבחרת להביא ילדות לעולם?
"כן. כשבנותיי היו קטנות הייתי חסרת סבלנות. לפעמים זה היה מאוד קשה, בפרט כששתיהן בכו בו־זמנית. אני אוהבת לכתוב, ואני עובדת על רומן זה שנים רבות, ועדיין לא סיימתי אותו. יכולתי לסיים תואר שני בכתיבה, ויכולנו לטייל יותר, אני ורוקו. אני לא מתחרטת על ההחלטה, אבל אני מודעת לדברים שפספסתי בגלל האמהות".
