.
.
טרי הוא חייל מארינס מעוטר ומשוחרר, שמגיע עם הרבה מזומנים לעיירה קטנה כדי לחלץ את בן דודו ממעצר בערבות. אבל שוטרים שנתקלים בו מפילים אותו מאופניו בטיעון קלוש, מתנכלים לו, מחרימים את כספו בתואנה שהוא מיועד לסחר בסמים ללא שום עדות לכך, ומאיימים עליו במעצר אם יתווכח עמם. בהמשך הם גם יביאו למותו של בן הדוד. זו נקודת המוצא של עלילת "רבל רידג'" ("Rebel Ridge"), אחד הסרטים הנצפים ביותר בנטפליקס בימים אלה. כצופים שמורגלים בסרטי נקמה עם שובל גופות אינסופי, אפשר לצפות שטרי ייצא לנקמה עקובה מדם. אבל באופן מפתיע, אף שהסרט נדיב באקשן ובאלימות, הגיבור לא הורג בו אף אחד. ולא כי הוא לא מסוגל לכך — להפך, הוא מקפיד שלא ליטול חיים.
טרי היה מדריך אומנויות לחימה במארינס, שדגל בשיטות פעולה חדשניות עם מינימום נפגעים. בסצנות שבהן גיבורי פעולה אחרים דורכים נשק ומחליפים מחסנית, הוא פורק אקדחים ומנטרל אותם. היכולת שלו לחשב את צעדיו ולא לפעול באלימות פזיזה או מתוך נקמה מאפשרת לו לנהל חקירה עצמאית בעזרת עובדת בית המשפט המקומי.
האיפוק החריג וקידוש החיים של טרי עומדים בניגוד לשחיתות של מפקד תחנת המשטרה, שהפך את התחנה שלו לרווחית במיוחד עם החרמות חסרות בסיס של כספים מאנשי העיירה. וטרי שומר על האיפוק שלו אף שברור לנו שהשוטרים המושחתים לא יעניקו לו את אותו יחס, וינסו אפילו להרוג אותו ולטייח את המקרה.
התרגלנו לסרטי נקמה כמו "ג'ון וויק", שבהם יש עשרות קורבנות, שבמקרה הטוב מענג אותנו לראות איך הם נרצחים, ובמקרה הרע - אנחנו לא שמים לב שנרצחו. עד כדי כך אין משמעות לחייהם
לחובבי סרטי הנקמה, כל זה עשוי להיתפס כביזאר של ממש. בשנים האחרונות הסרטים המצליחים בז'אנר הפכו את שובל הגופות האינסופי ליעד בפני עצמו — לא פחות מהשגת המטרה הסופית — כדי לבדר את הקהל. כך למשל סרטי "ג'ון וויק" מתהדרים בספקטקלים של הרג, כמו מחזמר שבו במקום קטעי ריקוד, יש כוריאוגרפיות חיסול מתוזמרות ויצירתיות, שמקורבן לקורבן עושות שימוש ביותר ויותר כלי הרג לא קונבנציונליים, כמו ספר או עפרון, או בתנוחות ולוקיישנים מאתגרים.
מסע הרג חסר הבחנה שכזה מופיע גם בסרטים "מרדף קר" (2019) "סתם אחד" (2021) ו"משאלת מוות" (2018). בכולם יש מעט מאוד דמויות שכואב לנו על לכתן, לעומת עשרות קורבנות שבמקרה הטוב מענג אותנו לצפות בדרכים שבהן הם מסיימים את חייהם, ובמקרה הרע — אנחנו יכולים למצמץ ולפספס את העובדה שנרצחו. עד כדי כך אין משמעות לחייהם. גיבורי הסרטים נעשים מכורים לדם, כשלא נותר בהם דבר מלבד הצורך בנקמה.
"רבל רידג'" חריג בנוף הזה, לא רק כי אף אחד מהמושחתים לא נהרג — אלא גם כי הגיבור שלו לא שואב שום הנאה או סיפוק מהאלימות שהוא נוקט נגדם. היא תמיד אפקטיבית, תמיד יעילה, ותמיד מינימלית. זה לא אומר שהיא לא מרשימה, יצירתית או רחבת היקף. אבל ברגע שמישהו מהם מגלה איזשהו יסוד של מוסר ופותח פתח להידברות ולשיתוף פעולה — טרי לוקח את ההזדמנות בשתי ידיים. הוא לעולם לא מאבד שליטה והופך את הפגיעה הפיזית במי שפגעו בו לעניין עצמו.
הגיבור של "רבל רידג'" חריג כי הוא לא רוצה נקמה, אלא תיקון. זה נובע בין השאר בגלל ההכרה שלו במגבלות הפעולה שלו כאדם שחור: הוא יודע עד כמה קל להלביש עליו עלילות שווא, שיציגו אותו בתור האיש הרע בסיפור, אם יהרוג אדם — גם אם זה מוצדק וגם אם זו הגנה עצמית. טרי חייב לפעול באופן הכי שקול ונקי כדי להבטיח שהוא לא ייצא הרע בסיפור, אבל גם כי רק כך הוא יוכל לעצור את שרשרת הפעולות הנצלניות של המשטרה ומשתפי הפעולה עמה. זה יכול לקרות רק באמצעות חשיפת האמת, ולא בהידרדרות למשחק לפי "החוקים" שלהם של אלימות מתפרצת וחסרת שליטה.
אף שהסרט מספר על אדם אחד מוקף אויבים, יש בו לא מעט מרכיבים שמהדהדים את ההווה המתמשך בישראל בשנה החולפת: מוות אלים ומולו חוסר אונים עצום ותחושת הפקרה ואובדן דרך. ואז היקלעות למצב סבוך ונפיץ שהולך ומתרחב לגורמים שיש להם אינטרסים כלכליים לתדלק את התסבוכת עוד יותר. וגם בישראל, כמו בסרט, מתחולל מאבק על הנרטיב וניסיון לשנות את התיאור של מהלך העניינים כך שיהיה ברור מי הטובים ומי הרעים.
האם המלחמה בעזה או בלבנון מונעת מהרצון להשיג צדק או נקמה? ההרג חסר ההבחנה של צה"ל, גם בריכוזי אוכלוסייה אזרחית, גם במחנות פליטים; הבחירה בתקשורת הישראלית כמעט שלא לדווח על הקורבנות בצד השני; והאמירה "אין חפים מפשע בעזה", שהפכה למיינסטרים — כל אלה מבהירים שאנחנו שקועים עמוק בסרט נקמה. אבל כדרכן של נקמות, הן לא יביאו לפתרון אלא רק לתגובת נגד וחוזר חלילה. ובזמן הזה אנחנו מאבדים עוד ועוד חיי אדם — החטופים, החיילים והאזרחים שבטווח האש. מול המלחמה הבלתי פוסקת כאן הפתרון המאופק של "רבל רידג'" מעורר קנאה: להשקיע מאמצים חכמים בנטרול האויבים שלך במינימום אבדות בנפש, ולפעול מתוך אסטרטגיה ומטרה ברורות, בלי להתעוור מ"עין תחת עין".
