.
.
הלחץ לקדם עסקה
מילים זה לא מספיק
ביום ראשון בצהריים, בהמתנה להכרזה של ההסתדרות על שביתה, גם התאחדות התעשיינים נזכרה שיש לה מה להגיד. נשיא ההתאחדות רון תומר, שבעצם מוביל את ארגון המעסיקים הגדול בישראל, הוציא מה שעל פניו אפשר לכנות "הודעה לתקשורת", אך נכון יותר להגדירו גיבוב מילים. "על הממשלה להבטיח שהיא עושה הכל למען החזרתם של החטופים בהקדם גם תחת המגבלות שבהפסקת אש מוגבלת, ואני קורא לכל העסקים בישראל לפעול שכך יהיה". להבטיח, עושה, קורא, לפעול — כל כך הרבה פעלים שחוברים לכל כך מעט משמעות. זה מה שרון תומר הצליח להפיק. הוא אומנם נסע לפגישות של פורום העסקים בקריית שמונה ובניר עוז, אבל לא הצליח להמריץ את המעסיקים שהוא מייצג להצטרף למחאה הגוברת ברחובות כדי לגרום לממשלה להפסיק להפקיר את החטופים. פורום העסקים, אגב, עשה קצת יותר, עם שביתה בת יום של העסקים הפרטיים, אבל לא הרבה יותר. גם הם עוד זהירים, גם הם עוד נשארים ברמה סמלית בעיקרה. אחרי 11 חודשים של סמלים, ואחרי השבועיים האחרונים, ברור שהחטופים זקוקים למעשים, לא לסמלים. ללחץ שיחלץ אותם משם, ולא לעוד הודעות ומילים. למנהיגות עסקית, שתבהיר סוף סוף להנהגת המדינה מה צריך לעשות. /// שקד גרין
.
.
התקציב של סמוטריץ'
הסטנדרטים נמוכים
ביום שלישי הציג שר האוצר בצלאל סמוטריץ' את התוכנית שלו לתקציב 2025, ובמרכזה יעד שאפתני של 4% גירעון בלבד וצעדי התכנסות של 35 מיליארד שקל. גם מתנגדים קולניים של השר העריכו אותו על הנכונות להצהיר כי בכוונתו לגבש תקציב מרוסן, והתמקדו בעיקר בכך שהתוכנית שלו מחוררת, לא מתואמת עם ראש הממשלה ולא ברור איך ניתן ליישם אותה, אם בכלל.
אבל צריך גם להזכיר עוד אמת פשוטה: התקציב הזה לא מספיק. הוא לא כולל טיפול בבעיות המבניות של המשק. הוא לא מנסה לנצל את המשבר הכלכלי, לתקן עיוותי מס, לצמצם בהוצאות שמתמרצות אי־תעסוקה, לקבוע סדר עדיפויות בריא יותר לחברה ולמשק.
הוא זוכה למעט מחמאות פשוט משום התרגלנו לסטנדרטים כל כך נמוכים, שעצם העובדה ששר האוצר מצהיר כי בכוונתו להביא לאישור הכנסת תקציב שלא יהיה מופרע בהיקפו מחלצת מאיתנו אנחת רווחה. אנחנו לא יכולים להסתפק בכל כך מעט. מגיע לאזרחי ישראל יותר. /// שלמה טייטלבאום
השביתה בתיכונים
תנו לרן ארז סולם
בתוך השבוע של הבשורות הקשות, הזעם, המחאה וקמפיין פילדלפי של בנימין נתניהו, מרוב הציבור נשכחה העובדה שיש שביתה בתיכונים, שזו כבר שנה שלישית של עיצומים, ושבני הנוער שלנו סופגים נזק נוסף, מייאש, אחרי שנות הקורונה ואחרי המלחמה. ראש הממשלה היה יכול להתערב ולפתור את המשבר, אבל לא עשה זאת; אחרי הכל, בני נוער אינם נדרשים להישרדותו הפוליטית. מי שנותרו לפתור את העניין הם משרד החינוך ומשרד האוצר. כרגע נראה שעיקר הלהט במחלוקת הוא סביב החוזים האישיים, ששני הצדדים הפכו לעיקרון מקודש. העיקרון של האוצר הוא שלכל תוספת שכר יתלוו רפורמת תעסוקתיות, והוא צודק בטענה ש־6% חוזים אישיים לא יהרסו את האיגוד המקצועי. רן ארז צודק שזה רגל בדלת. זה הזמן שבו האוצר צריך להיזכר שיש לו בנק מטרות רחב; אם ארז לא מוכן בשום אופן לחוזים אישיים, אפשר למצוא דברים אחרים להתעקש עליהם — טבלת שכר חדשה למנהלים, אפשרות בלתי מוגבלת לתוספות שכר למורים ועוד. החוכמה היא לא לעשות לרן ארז שרירים, זה קל. החוכמה היא למצוא לו סולם. /// שחר אילן
מי עדן על המדף
המים עדיין בחינם
מי עדן "על המדף", ועשרות גופים הגישו הצעות לקניית חברת המים המינרליים הגדולה בישראל. זה סיבוב מכירה שלישי של החברה, שמחזיקה בכ־38% משוק המים המינרליים בבקבוקים. פעם היא היתה ציבורית, אחר כך נמכרה לקרן השקעות אירופית, וממנה נמכרה לענקית המים הבינלאומית פרימו ווטר. כעת זו רוצה למכור אותה הלאה ב־550 מיליון שקל.
בזמן שהקרנות והמשקיעים וחברות ההפצה קונים ומוכרים ומרוויחים, מי שנשאר מחוץ לחגיגה הוא הציבור, שהמים של מי עדן, אלה שעליהם כל העסק מבוסס, בכלל שייכים לו. ב־2013 ועדת ששינסקי 2 פטרה את חברות המים המינרליים מתשלום על שימוש במי המעיינות השייכים לכולם, אחרי ששלוש החברות שכנעו את חבריה שגם כך הן בקושי מרוויחות. הטיעון התקבל, אף שדו"ח מבקר המדינה באותה שנה מצא שהחברות שילמו חצי אגורה על ליטר מים, שאותו מכרו ב־5 שקלים בממוצע, באופן ש"פוגע בעקרונות הצדק החלוקתי ובהכנסות המדינה". גם ההצעה של מנהל רשות המים אז לגבות דמי זיכיון ולפרסם מכרזי שאיבה לזמן מוגבל לא התגבשה לכלל מעשה.
כך מי עדן ושאר חברות המים למעשה ממשיכות לקבל אותם בחינם ולמכור אותם ביוקר לציבור, שהמים מלכתחילה שייכים לו. בדרך כלל אני נזכר בזה כשחם לי, מול מכונת משקאות שמבקשת ממני 8 שקלים לבקבוק עם חצי ליטר מים שלא עלו ליצרן כסף. השבוע שוב נהיה לי חם, כשהבנתי שתמורת ה"עסק לא רווחי" הזה יהיה מי שישלם חצי מיליארד שקל — וימשיך לא לשלם תמלוגים למדינה. /// אמיר זיו
הזוועה חזרה לחיינו
לא מעט מילים מתארות את התחושות שלנו בשנה החולפת ובשבוע האחרון — עצב, חוסר אונים, זעם, תסכול, ייאוש. אבל השבוע חזרה לחיינו עוד מילה שהרבנו להשתמש בה אחרי 7 באוקטובר: זוועה. בתחילת המלחמה היא תיארה את המציאות, היתה התגובה שלנו לעוד ועוד סיפורים קשים שאליהם נחשפנו ולעדויות מצמררות. לא הצלחנו למצוא דרך להגיב בכלל לדברים. וכשדובר צה"ל כינס תיעוד מצולם של אירועים מהשבת השחורה, הוא זכה לכינוי "סרטון הזוועות".
בשנים שלפני המלחמה שחקנו את המילה. יכולנו להגיד "אני מרגיש זוועה", או שהג'ינס יושב זוועה על הגוף, ושסרט אימה נחות הוא "זוועתון". חשבנו שאנחנו מלמדים את עצמנו לחיות עם הזוועה. חשבנו שהחיים שלנו די סבבה, שכל חריגה מהם היא זוועה. אבל אז נזכרנו מהי באמת זוועה. כזו שמטלטלת את הגוף והופכת את הבטן.
ולמה היא חזרה דווקא השבוע? הרי לא נחשפנו למעשים וסיפורים מחרידים כל כך כמו בתחילת המלחמה. הזוועה באה הפעם ממקום אחר. לא רק מההוצאה להורג של שישה חטופים, אלא גם מההבנה שהממשלה הזאת אכן מכשילה את שחרורם — אי אפשר לחמוק מההכרה הזאת יותר — ומצביעה נגד עסקה שיכלה להחזיר אותם בחיים. הזעזוע בא מהמחשבה על אנשים ששרדו זוועות של ממש במשך 11 חודשים והמתינו למדינה שתשיב אותם הביתה, ואז ראו את המוות נעמד מולם, ואת הכדור נורה. אי אפשר לדמיין מה חשבו, מה הרגישו. וכשאי אפשר לדמיין, כשנגמרות המילים, כמו בהתחלה, כל מה שאנחנו יכולים זה למלמל: "זוועה, איזו זוועה", ולישון עם זה, ולקום עם זה, כל הזמן. /// דור סער־מן
