הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 כשהתחלתי לצעוק על הסדרן ברכבת הבנתי שאני על הקצה.
זה היה בתחילת השבוע. עליתי לרכבת מירושלים לתל אביב עם אופניים, כי היו לי המון נקודות לנוע ביניהן בהמשך היום. ברוב הרכבות אין קרון ייעודי לאופניים, ולכן הרוכבים אמורים לעלות איתם לקרון שמיועד לבעלי מוגבלויות. הגעתי ראשון לקרון הזה, וקשרתי את האופניים לעמוד בכניסה. וידאתי שהגלגל האחורי לא חוסם את הכניסה, התיישבתי, הוצאתי מחשב, שמתי אוזניות והתחלתי לעבוד. זה אחד הדברים שאני הכי אוהב ברכבת, שהיא מאפשרת לי לא רק לדלג על הפקקים אלא גם לנצל את הזמן היטב.
כעבור כמה דקות נפתחה הדלת, וסדרן של הרכבת הניח בפתח רמפה מתקפלת שמאפשרת לכיסא גלגלים להיכנס לקרון. הרציפים שהרכבת בנתה גבוהים בהרבה מהקרונות, ולכן כשמגיע נוסע בכיסא גלגלים הצוות נדרש לעזור לו להיכנס ולהתמקם בקרון. לפחות זה. אבל במקרה שלנו, עוד לפני שהנוסע נכנס, הסדרן התחיל לגעור בי. הורדתי את האוזניות ושאלתי אותו מה הוא רוצה. הוא הרים את הקול ואמר לי להעיף את האופניים שלי מהר. בתוך שנייה בדיוק איבדתי את זה. קמתי, התחלתי לשחרר את המנעול, אבל צעקתי עליו תוך כדי. ממש צעקתי. עליו, וגם על הסדרנית הנוספת שהגיעה איתו. צעקתי עליהם שהאופניים שלי לא מפריעים. שהיה אפשר לבקש יפה והייתי מזיז. שזו אשמת רכבת ישראל שלא יודעת לתת לי שירות נורמלי ומאלצת אותי לקשור את האופניים ככה ולהפריע לנכים.
יכולתי להגיד את אותם הדברים בטון של בני אדם, אבל צעקתי. הסדרן צעק עליי בחזרה, וגם הסדרנית השנייה. כולנו צעקנו. חוץ מהנוסע בכיסא גלגלים, שהתגלגל פנימה אל הקרון, התמקם ואמר לי בנועם: "עזוב אותך, הכל בסדר".
זה הרגע שבו הבנתי שאני על הקצה של הקצה.
הממשלה עושה הכל כדי לייאש אותנו - אבל בעצם לא משאירה לנו אופציה כזאת. כי אם הציבור ירים ידיים, ישראל תיהפך למקום שאינו ראוי לחיים מודרניים ומשגשגים
2 אני חושב שאני לא היחיד. בפתח אביב 2025 יש כמה קבוצות בישראל שנמצאות ממש על הקצה. אבל ממש. בראשן משפחות החטופים, כמובן, וכל המעגלים שמלווים אותן. חלק מבני המשפחות כבר היו במרחק נגיעה ממש מיקיריהם, והנה שוב נפערה התהום. וישנם נפגעי 7 באוקטובר. האבלים, הפצועים, המשתקמים. ואנשים שניצלו מן הטבח וטרם שבו הביתה. תושבי עוטף עזה שהאזעקות חזרו לחייהם. מפוני הצפון, אלה שחזרו ואלה שעדיין לא יודעים מה יהיה איתם ואם הפסקת האש הזו תחזיק (השבוע כבר התעורר החשש שלא). וישנם המילואימניקים, שמתמודדים עם המחירים האישיים והמשפחתיים והכלכליים של מאות ימי שירות ותוהים מה לעשות עם השירות שעוד מחכה להם. השבוע דיברו גם על אלה מביניהם ששמו קץ לחייהם. והם רואים פוליטיקאי בכיר, שר בממשלה, רוקד לצלילי "נמות ולא נתגייס".
וישנם אנשי ההוראה שחלק מהם עדיין פזורים ברחבי הארץ. ומערך העובדות הסוציאליות, המטפלות והמטפלים, הפסיכולוגיות, הפסיכיאטריות, שמתמודדים עם גל חסר תקדים בממדיו של צורך בעזרה נפשית ואין להם די משאבים לתת מזור לכולם (גם אחרי הגדלת התקציבים החשובה שמשרד הבריאות קידם). ואנשי הרפואה באופן כללי, המטפלים, המלווים, המשקמים, שהיקפי הדרישה להם זינקו. והמפגינים. והמוחים. וההורים לילדים. כל מי שקצה נפשו מלהתעורר בלילה מאזעקה ולרוץ למקלט. מאיפה חזרו האזעקות עכשיו. וכל מי שמרגיש שישראל שהוא הכיר ואוהב נשמטת לו בין האצבעות. בקיצור, כמעט כולנו.
זה חלק מהמחיר של מלחמה כל כך ארוכה. אבל זו לא רק המלחמה. החברה הישראלית דוהרת בהילוך חמישי, אם לא שישי ושביעי, מאז 2019 (וכמו שאפשר לנסח את זה — מאז ההחלטה להגיש כתבי אישום נגד בנימין נתניהו). בחירות אחרי בחירות, קמפיין אחרי קמפיין, מגפה, סגרים, התאוששות, עוד בחירות, ממשלה קצרת מועד, ועוד בחירות, ותשעה חודשים של מלחמת הכל בכל בתוך החברה הישראלית פנימה. ואז 7 באוקטובר.
ואחרי זה, במקום להחזיק את רגעי האחדות הנדירים שחווינו בתחילת הדרך ולעשות איתם משהו מועיל, במקום לבנות מחדש, הממשלה שוב פירקה את הכל, ויצאה למלחמת התשה נגד הציבור כולו, ונגד העקרונות הבסיסיים של המחנה הליברלי בפרט. החקיקה המשפטית חזרה. שומרי הסף הוצבו במטווח. ראש הממשלה עבר לדקלם קונספירציות על דיפ־סטייט כאילו זה עניין נורמטיבי.
בתוך כל זה, לא יכולנו לנוח לרגע. אז מה הפלא שאנשים על הקצה? מה הפלא שאנשים מרגישים על סף תהום, או בתוכה? שאין יותר שום דבר שמחזיק אותם, שמגן עליהם? שהם בייאוש המוחלט? על סף התהום, או עם הגב לקיר, לא משנה באיזה דימוי תבחרו, כבר אין כוחות, וגם קשה למצוא סיבה לדבוק בנורמות החברתיות הבסיסיות ביותר. זה מתחיל בלצעוק על אנשים ברכבת, זה ממשיך בלנהוג בלי שום חוק (אתם בטח מרגישים את זה; האיתות, למשל, עבר מן העולם, וגם תמרורים ורמזורים לא ממש נחשבים), וזה עלול להיגמר במקומות גרועים בהרבה. סיכמה את זה הכי יפה השבוע צייצנית שאני לא מכיר, שכותבת תחת הכינוי now what?: "מישהי קראה לכלבה שלי רוצחת. והכלבה שלי, שיש לה אופי של אפונה ריחנית ושבדיוק היה דבוק לה דשא לאף, הסתכלה לצדדים בבהלה לחפש את הרוצחת. כולם במדינה הזו על הקצה ואנשים מחפשים לפרוק את הזעם והתסכול שלהם על אחרים בכל צורה שמתאפשרת להם".
2 צפייה בגלריה
עינב צנגאוקר, אמו של מתן, בגבול רצועת עזה בשבוע שעבר. בני משפחות החטופים כבר היו במרחק נגיעה מיקיריהם, ושוב נפערה התהום
(צילום: Getty Images)
2 צפייה בגלריה
יצחק גולדקנופף רוקד "נמות ולא נתגייס". ובינתיים, המילואימניקים בקושי מחזיקים
(צילום: יוסי הרשקופ)
3 לחיים מתמשכים על הקצה יש שלל מחירים — בריאותי, כלכלי, אישי, משפחתי, קהילתי, חברתי. אנשים מפתחים מחלות. זוגות מתגרשים. חברויות נפסקות. אנשים גולשים לאלימות בקלות רבה מבעבר. לא נוכל להמשיך לחיות על הקצה עוד זמן רב בלי שההשלכות יצופו מכל פתח ביוב.
ואי אפשר להתייאש. הממשלה עושה הכל כדי לייאש אותנו — אך בעצם לא משאירה לנו אופציה כזאת. כי אם הציבור ירים ידיים, ישראל תיהפך למקום שאינו ראוי לחיים מודרניים ומשגשגים. אני מספיק מפוכח כדי להבין שכל צעד של הממשלה אולי אינו מהווה את קץ הדמוקרטיה כשלעצמו, אבל צירוף הצעדים כולם, היער, הוא הבעיה. אני מספיק מבוגר כדי להבין שאין צעד אחד שיפרק את הכלכלה הישראלית, אבל שצירוף הצעדים — גם אלה שלא נראים "כלכליים", למשל טלטול מערכת המשפט וכמובן, מעל לכל, ההתרפסות המוחלטות מול הדרישות התקציביות של המפלגות החרדיות וחוק ההשתמטות — ייקח את המשק למקומות גרועים ויהפוך את חיי הילדים שלי, וכנראה גם את חיי, לפחות טובים.
כשהממשלה פועלת באופן נחוש, נחרץ, ללא הפסק, כדי לקעקע את מי שאתה, את כל עולם הערכים שלך, כשהיא מאיימת על העתיד שלך, על המחשבה החופשית, ועוד עושה לך גזלייטינג ואומרת לך שאתה הוזה, מה עוד נותר לעשות מלבד להתנגד? להתנגד בכל דרך חוקית ולא אלימה. לחסום את הכנסת ולפגוע בציפור הנפש הרכה של נבחרי ציבור שנגזר עליהם ללכת עוד 2 מטרים ברגל זו התנגדות לגיטימית. מרד מסים הוא לא, מה גם שהוא אינו אפשרי מבחינה טכנית במדינה שבה רשות המסים מנכה למיליוני השכירים את המס במקור, דרך התלוש. ההתנגדות יכולה להיות בהפגנות, באולפנים, בטורי דעה, בהתנדבות, ביצירה, בהקמת מסגרות פוליטיות חדשות, בחוגי בית, אפילו בספורט. יש אינספור דרכים. כל אחת וההתנגדות שלה, כל אחד וההתנגדות שלו.
השבוע, אחרי שהבנתי עד כמה אני על הקצה — צועק על אנשים ברכבת, מוצא את עצמי רב בטוויטר — לקחתי יום חופש. הייתי חייב להתרחק מהחרא הלאומי, מהעבודה, מהמשפחה, לחשוב קצת. פגשתי חברת נפש והסתובבנו במועצה אזורית מטה יהודה, באזור שרוב הציבור יכנה עוטף ירושלים. שתינו קפה טוב, סיירנו במאפייה מצוינת, טעמנו יין מקומי, שתינו ורמוט עבודת יד שמבוסס על פרחי בר שלוקטו בסביבת היקב. השמש חיממה, הטלפון היה על שקט, והזמזום הבלתי פוסק של הקומפרסור שמרעיש מתחת לחלון נדם לכמה שעות.
אחרי הצהריים נפגשתי בגן הוורדים מול הכנסת עם חניכי מכינת "מנשרים קלו". דיברנו על הכלכלה הישראלית, על הפוטנציאל שלה, על הגבהים והתהומות שהיא יכולה להגיע אליהם. דיברנו על הבחירות שאנשים צעירים יכולים לעשות, על האפשרויות שהעולם מציע להם כיום, ועל איך יודעים אם הם בחרו בדרך הנכונה. הישראליות והישראלים הצעירים האלה, שהגיל שלהם עוד מתחיל בספרה 1, ממלאים אותי באושר ואור. אנחנו לא מסכימים על הכל, יש בינינו חילוקי דעות. אבל אנחנו סקרנים מספיק, פתוחים מספיק וסבלניים מספיק, כדי שנוכל לדבר זה עם זה ולחשוב יחד איך מקדמים את ישראל, איך מרימים את המדינה, במקום לשקוע מטה כולנו.
4 על כוכב הלכת צדק יש כתם. כתם אדום גדול — ככה הוא נקרא, הכתם האדום הגדול — שמסתובב סביב עצמו וסביב הכוכב. אתם ודאי מכירים אותו מהתמונות. הכתם הזה הוא סערה, אנטי־ציקלון, שקוטרה סביב 17 אלף קילומטר. והיא נמשכת כבר כמה מאות שנים, כנראה 350. חתיכת סערה.
גם הסערה הישראלית לא שוככת, כבר שש שנים לפחות, יש שיגידו מאז קום המדינה. על צדק אין אנשים שיספרו איך נראים החיים בסערה באמת בלתי פוסקת. בישראל יש. ובזמן שכולנו אחראים למעשינו ולמילותינו, על המנהיגים שלנו מוטלת אחריות כפולה ומכופלת להבין מה חלקם בסערה הזו, להבין מה המחיר שהחברה כולה משלמת על זה שהם לא פוסקים מללבות את האש — ולהפסיק.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
