סגור
עדשה רחבה
21.11.2024
איך "גלדיאטור 2" מסביר את עלייתו מחדש של טראמפ?
גלדיאטור 2"גלדיאטור 2". פנטזיה על גבר לבן, נצר לשושלת נכונה שמייצג ערכים מסורתיים, ולכן נתפס כמנהיג טבעי(צילום: Aidan Monaghan)



"אל תיתנו לחזות המרשימה לבלבל אתכם. רומא רקובה", אומר לושיוס, גיבור הסרט "גלדיאטור 2". ב־24 השנה שחלפו מאז יצא לאקרנים "גלדיאטור", האפוס זוכה האוסקרים של רידלי סקוט, העולם השתנה מאוד, ועמו גם רומא הקולנועית. אם הסרט המקורי הציג חזון של רפובליקה שתציב בראשה את טובת העם, כזו ששווה להילחם למענה, אפילו למות עבורה — הרי שב"גלדיאטור 2", שמתרחש עשור וחצי אחרי עלילת הסרט הקודם, לא נותר הרבה מהאידאלים האלה. החלום על רפובליקה שמתחשבת ביותר קולות וצרכים נשכח, ורומא הפכה לאימפריה מסואבת, נוצצת מבחוץ ורקובה מבפנים, מנוהלת בידי שני קיסרים אחים אגוצנטרים, תאבי דם, כוח ובידור — ולא משנה כמה אזרחים ייהרגו כדי לספק אותם.
כשהוליווד עושה סרט על רומא, היא כמובן מדברת על ארצות הברית. הסרט הקודם יצא בשלהי כהונת ביל קלינטון, בנקודה מאוד אופטימית בהיסטוריה — המלחמה הקרה לא מזמן הסתיימה בניצחון המערב, האבטלה באמריקה היתה בשפל, האינטרנט שינה את העולם, ואפילו התחדשו שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים. שנה לאחר מכן כבר קרסו מגדלי התאומים, ואמריקה נכנסה למלחמה של 20 שנה במזרח התיכון. במקביל בועת הדוט.קום התפוצצה והביאה לשפל כלכלי חדש. האופטימיות התחלפה בשנים של שנאת זרים ואלימות.
"גלדיאטור 2" פוגש אומה מפולגת ומסוכסכת מתמיד, שעדיין מעורבת במלחמות של אחרים, שהמצב הכלכלי שלה רחוק מלהיות יציב, ושהפערים החברתיים העמוקים שבה רק הולכים ומחריפים. הוא גם פוגש עם שחי בתוך רשתות חברתיות, שאומנם מגשרות על מרחק גיאוגרפי, אבל גם מפלגות בין אנשים ותוחמות אותם בתוך תיבות תהודה, שבהן רק דעתם שלהם נשמעת שוב ושוב ושוב. בהווה שמרגישים בו כמו בישיבה על חבית נפץ, גוברת הכמיהה למושיע, מישהו שמבין איך דברים עובדים "למעלה" במבני השלטון, אבל גם מסוגל לדבר בגובה העיניים אל רוב האמריקאים, מישהו ששש אלי קרב ולא מפחד להפוך סדרי עולם (או לפחות להציג את עצמו ככזה). בקיצור, זה לא באמת צריך להפתיע אותנו שאמריקה בחרה מחדש בדונלד טראמפ לנשיא ברוב מוחץ.
האויב של לושיוס, המושיע הלבן, הוא מקרינוס, עבד שחור וגיי, שעלה לגדולה ורוצה להחריב את רומא. הוא ייצוג קיצוני של הפחד הלבן הכי עמוק: בני מיעוטים שרק רוצים לנקום על שנים של עבדות ודיכוי
ואכן יש קווי דמיון בין לושיוס, הגיבור של "גלדיאטור 2", לבין טראמפ. לושיוס מתחיל את דרכו בסרט כמפקד בנומידיה, מדינה אפריקאית שנכבשת בידי רומא בתחילת הסרט. הוא הופך לשבוי מלחמה, ומובל לרומא. אלא ששם הוא מתנהג כאילו חזר הביתה — הוא בקיא בהלכותיה, מלא ביקורת וכאב על מה שנהיה ממנה. את זעמו הוא פורק בזירת גלדיאטורים, שבה נלחמים עד המוות כדי לשעשע את ההמונים המשועממים ואת הקיסרים שלא מעריכים חיי אדם.
לושיוס מתגלה כלוחם חכם ומשכיל, שלא מהסס לבקר את הקיסרים בפניהם, אבל גם יודע איך לדבר עם ההמונים. והצלחותיו בזירה, לצד הכריזמה והביטחון העצמי שלו קונים לו פופולריות בקרב יתר הגלדיאטורים — אוכלוסייה שמורכבת מעבדים ומהגרים — ובעם כולו. וכשמתברר מי הוא באמת, התמונה שלו כמושיע של רומא מושלמת: מדובר בלא אחר מאשר נכדו של הקיסר ההגון האחרון, ובנו של גיבור הסרט הקודם (שבמהלכו שניהם מתו). לושיוס הוברח הרחק מרומא לפני שנים, כדי שלא ינסו להתנקש בו. אבל עכשיו משחזר לרומא, הוא צריך לקבל מחדש את מי שהוא: נסיך שנועד לגדולות, גלדיאטור, לוחם ללא חת עם שילוב כישורים שמאפשרים לו להיות התקווה החדשה של רומא.
לושיוס הוא נצר לאליטה הרומאית, שזוכה לאהדה עממית, לכן האנשים שנלחמים לצדו בזירה, ובהמשך גם אנשי הצבא, מוכנים ללכת אחריו. הוא מייצג חלום של גבר לבן, נצר לשושלת נכונה שמייצג ערכים מסורתיים, ולכן נתפס כמנהיג טבעי. הוא מגלם געגוע להבחנה הפשוטה בין "אנחנו" ל"הם", כשהוא מצליח בו־זמנית גם לדבר על שוויון וגם להזדהות כ"נסיך רומא".
כמותו טראמפ הוא צאצא ל"כסף ישן", מי שכבר עשרות שנים הוא אייקון של מצליחנות, מי שגם הפיכתו לשיאן פשיטות הרגל לא הצליחה לסדוק את תדמיתו, ולא מנעה ממנו לעשות עוד ועוד קאמבק, פעם ככוכב ריאליטי, אחר כך כנשיא ואז כנשיא חוזר. טראמפ הוא ההתגלמות של המושיע הלבן (בדגש על לבן). הוא פונה ישירות אל ההמונים המדוכאים ומבטיח להם בסיסמאות פשטניות שאמריקה תהיה שוב נהדרת, שהיא תחזור לערכים של פעם. זאת בזמן שהוא רומס את ערכי הדמוקרטיה ומסיט את האש ממחדלי המדינה לעבר שעירים לעזאזל — מיעוטים מוחלשים כמו מהגרים וטרנסג'נדרים.


האם זה מקרי שהאויב הגדול של לושיוס הוא מקרינוס (דנזל וושינגטון), מי שמנהל את הגלדיאטורים, עבד שחור שעלה לגדולה, שמצהיר כי "לפעמים גם אני לא מעוניין בנשים" ומפגין גינונים סטריאוטיפיים של הומואים? מקרינוס נעזר במנגנונים הרומיים כדי לעלות בסולם המעמדות, ממש כמו החלום האמריקאי על התעשרות באמצעות עבודה קשה. אבל בהדרגה מתברר שהוא היה בעברו העבד של אותו קיסר, שהיה הסב של לושיוס, וסבל תחתיו. כעת, משצבר בעצמו הון וכוח, המטרה שלו היא לתמרן ולתחמן את אנשי האימפריה אלו נגד אלו, לסכסך ביניהם עד לכדי התנקשויות והוצאות להורג, להמריד את העם בכעס, ולדרדר את כולם לאלימות כדי שרומא תעלה בלהבות.
מקרינוס הוא ייצוג קיצוני של הפחד הלבן הכי עמוק — בני מיעוטים שדוכאו ברמה כזו, שהשנאה והנקמה מסמאות את עיניהם, וכל מה שהם רוצים הוא להחריב את הבית כולו. הוא הפצצה המתקתקת של האשמה הרב־דורית על העבדות, כזו שאחת לכמה שנים מבעבעת מעל פני השטח, כמו במחאת Black Lives Matter, עד שלבסוף היא תתפוצץ לכולם בפרצוף.
מה יהיה בסופה של האימפריה? הסרט, כמו הבחירות באמריקה, מסתיים בניצחונו של המושיע הלבן. אבל ההיסטוריה מלמדת שאי אפשר להביס את הקידמה בחלומות על מנהיג פשוט, שמבטיח להחזיר "עטרה ליושנה", ובעיקר מלבה שנאת זרים. כי בסופו של דבר, כל הדרכים מובילות קדימה.

באנר חדש