.
.
.
.
.
הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
חמישה דברים חדשים
חתולה חדשה. בכל פעם שבן זוגי משתין, היא קופצת בשתי רגליה הקדמיות על האסלה: את המחזה הזה היא לא מוכנה להפסיד. אחר כך היא עוקבת אחרי הזרם, מוקסמת מן האופן שבו הוא פוגע בתחתית; ואף שכבר ראתה זאת, בשלב הזה, עשרות פעמים, אם לא מאות, הרי שבכל פעם היא צופה בפלא כאילו זאת הפעם הראשונה. היא גורה, היא לא יודעת כלום; היא מזכירה לי מהו ההפך מזדון.
גשם חדש. כשהדברים אמורים בגשם, אני קצת כמו גורת חתול: בכל פעם מופתעת כשהוא מגיע שוב, מתקשה להאמין. ואף שאחת המילים האהובות עליי בשפה העברית היא דווקא "מלקוש", בעצם אני חיה קצת למען תאומו טוב המזג, היורה. אם יש גשם בעולם הזה, הכל יכול להיות.
ספר חדש. כשאני לא כותבת אני במצב רוח רע. אני אף פעם לא מבינה שזאת הסיבה; נדמה לי שיש סיבות אחרות. אני מונה אותן באוזני עצמי ומצב רוחי מתקדר עוד. עכשיו אני כותבת ספר חדש. כשכותבים ספר, עוד לא יודעים אם הוא יהיה פעם ספר; תמיד קיימת האפשרות שלא. אבל קיימת גם האפשרות שכן.
לק חדש. משחתי את הציפורניים בלק ורוד. בכל פעם שאני מקלידה, נדמה לי שיהיה בסדר.
מנהיג חדש. גם זה יקרה, בסוף.
// נעה ידלין, סופרת
הצעירים
אנחנו, בני דור האיקס, גדלנו על חלומות גדולים ותקוות אינסופיות לעתיד מזהיר. היינו דור שקיבל בסיס של רווחה, עולם יחסית נטול עימותים גלובליים והזדמנות לחיים בריאים ונוחים. את המתנה הזאת ניצלנו כדי לבנות לעצמנו קריירות ולעשות כסף. מעטים, אם בכלל, בחרו ללכת לפוליטיקה — ואלו שעשו זאת לא תמיד היו המוצלחים. רובנו העדפנו להתמקד בעיסוק מתגמל, כשהדגש המרכזי היה על ה"אני": אני וההצלחה שלי. ובדרך, ויתרנו לא אחת על הרוח.
התוצאה היתה שאיבדנו אחיזה בהגה, השלטוני והלאומי.
כרגע מחזיקים בו אנשים שהם, בלשון המעטה, פחות מתאימים לתפקיד. אנשים שהתאהבו במושב הנהג בגלל הכוח שהוא מקנה להם — כוח שלא היו זוכים לו בשום מקום אחר. אבל אנחנו אשמים בכך שאין שם, ליד ההגה ובמושב הסמוך, של האופוזיציה, אנשים טובים, חזקים ומלוכדים, שרואים את הדרך ואת המטרות.
במידה מסוימת, גם אנחנו אחראים לאסון של 7 באוקטובר. במאמץ שלנו להידמות לעולם העדפנו להשקיע עוד שעות במשרד ולא להקדיש את עצמנו להתמודדות עם הרעות החולות שצמחו מבפנים וכילו אותנו. כעת ברור לי שזו המשימה שלנו. זה האיקס האמיתי שצריך לסמן — לא דו"ח האיקס של הרווחים, אלא האיקס של המטרות הלאומיות. שיקום ותיקון. ויש הרבה מה לשקם ולתקן.
ובכל זאת, מתוך השברים, אני מוצא את האופטימיות שלי. אני מסתכל על דור ה־Z, החיילים הצעירים שמשרתים היום בצבא, ודווקא מתוך הקושי העצום שבו הם נמצאים אני רואה תקווה.
בני דור ה־Z, שגדלו בתוך תרבות של שפע, נכונים לשלם מחיר למען רעיון ששווה לחיות בשבילו: לתקן את המקום הזה
אלה בני דור שעבר מגפה עולמית, הפיכה משפטית, טבח נוראי, מלחמה ממושכת ואלימות חברתית קיצונית. הם, שכביכול גדלו עם כפית זהב בפה, בתוך תרבות של שפע, קמו והתגייסו לאירוע, הניחו את המטענים האישיים והחרדות מאחור, מודעים לקורבן האישי והמשפחתי ונכונים לשלם את המחיר למען רעיון ששווה לחיות בשבילו: לתקן את המקום הזה. לסדר אותו חוקתית, להעיף את החפיפניקיות קיבינימט, לכבד ולהקשיב — מגדרית, כלכלית, גיאוגרפית. לעבוד כקבוצה מגובשת שרוצה בטובת הכלל, על אף השנאה והפילוג שהביאו עלינו לטובת הכיסא.
אני בטוח שהתקופה הזאת תשאיר בהם ובכולנו צלקות נוראיות. החטופים — רק מלכתוב את המילה הזאת לבי מתמלא בזעם ובעצב אינסופי — המוות, הפציעות והטראומות המתלוות למלחמה לא יעזבו אותנו. הם כבר חלק מהדנ"א שלנו. אבל תפקידנו עכשיו הוא להעביר לדור המדהים שאחרינו את המושכות, באומץ, בחוכמה ובאהבה.
הצעירים שצמחו בתוך מציאות מפוררת ותלושה יהיו הדור שיאחד מחדש. הדור שיתקן. הם לא מפונקים כמו שחושבים, הם סופר־אינטליגנטיים, ובשונה מהדורות שמעליהם — ממש לא מרוכזים בעצמם. והכי חשוב, וזאת התקווה האמיתית שלי, שהם מבינים מה שאנחנו לא הבנו — שכוח אמיתי נובע מאחדות, מעוצמה פנימית משותפת, ולא רק מעוד דירה להשקעה. הם יהיו הדור שילמד אותנו מחדש איך לחיות יחד, כקהילה, אומה.
אני אופטימי כי אני רואה איך הם מתגבשים בתוך הכאב, איך הם מוצאים את הדרך לחזק את מה שאנחנו איבדנו. הם חייבים להיות הדור הכי חכם, הכי חזק והכי מלוכד שהמדינה הזו ידעה. ואם יש משהו שממלא אותי תקווה, זה הידיעה שהעתיד שלה — כלומר שלנו, של כולנו — נמצא בידיים טובות.
// יוסי מרשק, שחקן ויוצר
גברים בוכים
יש משהו אחד שמעודד אותי בשנה האחרונה: גברים בוכים. זה בטח נשמע מוזר, מה יש לשמוח שאנשים אחרים עצובים, אבל בשנה החולפת ראיתי יותר גברים בוכים מבכל שנותיי יחד. זאת לא חוכמה, זו היתה השנה הכי מחורבנת אי פעם, אבל רצה הגורל ולפחות עכשיו הגברים שלנו יכולים לבכות על זה. בישראל 2024 האקסיומה "בנים לא בוכים" הולכת ומתפוררת, כי הם כן בוכים: על מה ומי שהם איבדו, על מה שהם ראו ואף אחד לא אמור לראות, על הכורח להיות חזק מספיק כדי לסחוב את כל זה על הכתפיים והם בכלל עדיין ילדים.
איציק סעידיאן — שב־2021 הצית את עצמו במחאה על היחס של המדינה לנפגעים — פתח את הדלת הזאת, והמלחמה הנוכחית תלשה אותה מהצירים. הגברים שלנו יודעים שהם צריכים לדבר על מה שעובר עליהם, הם יודעים שאם הם לא ידברו זה יתפוצץ להם בפנים. שזה יהיה גרוע כמו פציעה פיזית. הם חוזרים מהחזית ומבקשים עזרה, הם פונים לטיפול ובוכים דמעות אמיתיות בלי להתבייש. עברנו כל כך הרבה השנה שזה כבר לא משנה, אין להם מה להוכיח או למי. הגברים כבר לא בוכים בלילה, הם בוכים באוטו, הם בוכים בטיקטוק, הם בוכים מול הילדים שלהם, מול הנשים שלהם, מול החברים שלהם. רק מול אבא הם עוד לא בוכים, אבל כנראה זה יצטרך לחכות עוד דור אחד.
// איה כורם, מוזיקאית
יום שלא קורה בו שום דבר
// עינת צרפתי, מאיירת
אהבה
בשבועות הראשונים למלחמה, אחרי שהופעתי בהלוויות שוברות לב ובפני מפונים, הזמינו אותי להופיע בחתונה בבסיס של חיל האוויר. שני בני הזוג משרתים בחיל, אוהבים את השירים שלי, והזמינו אותי כהפתעה לחתונה שלהם. הם עמדו להתחתן בחתונה רגילה, אבל כששניהם הוקפצו למילואים — האירוע עבר לבסיס. וכך, בתוך כל העצב והכאוס, זכיתי לרגע סוריאליסטי ויפה, חתן וכלה במדים, והיא עם הינומה. בין ההרס והחורבן שמסביב, מצאתי את התקווה שבאהבה.
// אלון עדר, מוזיקאי
אמנות
לאחרונה מצאתי תקווה בירושלים. ליתר דיוק, בתיאטרון ירושלים. צפיתי ביצירות שהועלו בפסטיבל ישראל, שכולן היו נטועות עמוק במציאות והגיבו לה מכל מיני זוויות והיבטים. לבי התרווח.
מעשי האמנות הזכירו לי שיש בעולם עדינות, אנושיות, מקוריות ואהבה. לפעמים ממש קשה לאחוז בכל אלה במציאות הגסה, האלימה, המפחידה, שמקהה תחושות ורגשות לנוכח האימה הבלתי פוסקת. אבל העבודות לא ביקשו ממני להתנתק, אלא להתחבר בעוצמה. הן הזכירו לי שכאב ואובדן הם חלק מהחיים, ושיצירה בבסיסה קשורה ליצר הישרדות, לכוח החיים.
התקווה שהרגשתי עשויה מחומרים אחרים; היא נבנית משברים, מהריסות, מבתים עולים באש, מאנשים פצועים. מהיכולת לשהות בתוך הכאב, להיישיר מבט, ולהיות. להמשיך. לחיות. היא מאפשרת נקודת מבט רחבה על המתרחש, ומזמינה אותנו לראות את עצמנו ארוגים בתוך רשת אנושית שנפרסת על פני הזמן. שם, על הבמות השונות בירושלים, קש ותבן נהפכו לזהב.
באופן עמוק, מעשה היצירה החזיר לי את האמון ביצור הזה המתקרא אדם, וחיזק אותו. לצד האכזריות והשטניות שהוא יודע לחולל הוא גם יודע להמציא, להצחיק, לחמול, להשתכלל, לגלות, ולשלות פנינים מתוך ים החיים.
// רננה רז, כוריאוגרפית
אנחנו
ברגע שבו בישרו לי שההורים שלי נרצחו ב־7 באוקטובר, בביתם שבנתיב העשרה, יצאתי למסע של שלום ופיוס. עשיתי את זה כדי להציל את עצמי, לרפא את עצמי, וכי הבנתי שתקווה היא לא משהו שהולך לי לאיבוד, או שאני צריך למצוא, או שמישהו יכול לתת לי; היא פעולה. זו פעולה שאני צריך לעשות עם אחרים. התחלתי לנהל אינספור שיחות עם יהודים ופלסטינים מישראל, הגדה ועזה. והבנתי שאנחנו חייבים לבדוק את עצמנו כל הזמן, אם התקווה שלנו, כלומר הפעולה שלנו, אפקטיבית. אם לא, זו לא סיבה להתייאש; זו רק סיבה לשנות את הפעולה.
אבא שלי היה חקלאי, ותמיד היה משתף אותנו בנעשה אצלו: יש בצורת, שיטפונות, קרה, גלי חום, מזיקים, המחירים נפלו... בקיצור, המצב גרוע. אבל מיד הוא היה אומר שגם בשנה הבאה הוא יזרע חיטה, כי השנה הבאה תהיה טובה יותר. ושזה התפקיד שלו לדאוג שיהיה טוב יותר. הוא יתייעץ עם מומחים, יחקור, יקנה את החומרים הכי טובים. זה עליו, להפוך את השנה לטובה יותר. אז זה גם מה שאני עושה. לא מחכה לאף אחד. לקחתי את זה ממנו.
מאמא לקחתי את היכולת לחלום. היא היתה ציירת, ואמנית מנדלות. היא נתנה לי כל חיי רק מנדלה אחת, ביום שבו פתחנו את אברהם הוסטל בתל אביב. היא ציירה על המנדלה את המשפט "כל החלומות שלנו יכולים להתגשם אם יהיה לנו האומץ לרדוף אחריהם". וזה בדיוק מה שאני עושה — חולם ורודף להגשים את החלומות שלי, גם כשהם פוליטיים. יש לי יכולת לדמיין שינוי, מה שלצערי לאף אחד מהפוליטיקאים הנוכחיים אין. ויש לי אומץ לרדוף אחריו. וכשאני רודף אני משיג. עד היום הגשמתי את כל החלומות שלי, ואני אגשים גם את החלום של השלום. לא לחינם נכתב במשנה, מפי הלל, "הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום" — לא מספיק לאהוב ולהתפלל לשלום, צריך לרדוף אחריו.
סלחתי למי שהרג את הוריי. סלחתי גם לממשלה. אני פשוט מרוכז בעתיד. לא נוכל לסלוח לעצמנו אם לא נהפוך אותו לטוב יותר
מהדור של הסבים והסבתות שלי קיבלתי גם היכולת לא לשקוע בייאוש. אלה אנשים שהמשפחות שלהם הלכו לאבדון בשואה, ולא נתנו לטראומה לרפות את ידיהם. הם עשו תקווה. הם בנו עתיד טוב יותר לעם היהודי. וזה התפקיד שלנו עכשיו.
אנחנו התקווה.
והיא מחייבת דרך קשה. הכי קשה היא הסליחה. שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר שמעתי פעיל שלום פלסטיני מסביר שהוא מוכן לסלוח על העבר ועל ההווה, אבל לא על העתיד; הוא לא מוכן לסלוח לעצמו ולאף אחד אחר אם לא נהפוך את העתיד לטוב יותר. הבנתי שאני צריך לסלוח למי שהרג את ההורים שלי. זה לא חמאס; חמאס הוא ארגון טרור ברוטלי שרוצח חפים מפשע, זה הטבע שלו, ולכן זה לא מפתיע, ולא עליו כעסתי. כעסתי על הממשלה, שפעם אחר פעם הבטיחה להורים שלי שהבית שלהם בטוח, שהכל שקט, שהמנהרות הושמדו, שחמאס מורתע ויכולותיו הצבאיות פורקו. הממשלה לא עמדה בהבטחה שלה, ובה רציתי לנקום. יצר הנקמה הזה הרס אותי מבפנים. הפסקתי לתפקד. אבל אחרי ששמעתי שאפשר לסלוח על העבר וההווה אבל לא על העתיד, סלחתי גם לממשלה. אני כבר לא מאשים את אנשיה, לא מחפש שייקחו אחריות, לא רוצה שישלמו מחיר. אני פשוט מרוכז בעתיד, כי עליו אני לא יכול לסלוח. אני מרוכז בשלום. וכדי להגיע אליו, צריך פיוס אמיתי. לא רק עם מי שאנחנו צריכים לסלוח לו. הוא אפשרי, ונגיע אליו.
// מעוז ינון, יזם שלום
הקיבוץ
// לי-אור עצמון פרואין, מאיירת
פריז
אני אוהב את תשרי. את הסתיו היהודי, חשבון הנפש, ההתחדשות, ההתרגשות, התקווה שכל אלה מפיחים. אבל השנה אבלה את כל תשרי — כולל ערב ראש השנה, כולל 7 באוקטובר — בפריז. הפעם את התקווה שלי אני שואב ממנה. לא בזכות האסקפיזם בניחוחות חירות, שוויון וקרואסון שקדים. ולא מתוך מחשבה על חיים אלטרנטיביים — כבר חייתי שם, שלוש שנים, וחזרתי רגע לפני תחילת ההפיכה המשטרית, ואני כאן, לא הולך מכאן. כן, אני מרגיש בה בבית, אבל רק משום שיש לי בית, בישראל.
את התקווה אני שואב מפריז כי היא מזכירה לי שאפשר אחרת. שלערכים ליברליים יש עוצמה אדירה שמצליחה לגבור על כבלי דת ומלוכה. שאפשר ליצור מרחב שבו בכל רחוב יש חנויות ספרים, פרחים, גבינות ויין, לבנות שגרה של רוח, אסתטיקה ושמחה. בקיצור, שאפשר לחיות חיים טובים.
פריז היא לא אידיליה. יש בה ובצרפת לא מעט אתגרים וקשיים, חלק מהם מוכרים לנו היטב — קיטוב חברתי, משברים פוליטיים, התחזקות הימין הקיצוני, יוקר המחיה. אבל היא עיר שבנויה על יסודות טובים, שהונחו אחרי לא מעט מאבקים. היא תזכורת פשוטה, ומהנה, לכך שיש אלטרנטיבה, גם לחיים שלנו בישראל. היא הוכחה לכך ש"לא בשמים היא ולא מעבר לים היא (...) כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו", כמו בפרשת ניצבים, הנקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. אולי באמת קרוב אלינו הדבר מאוד, ונוכל לעשותו.
// שקד גרין, עיתונאי
האוורסט
כשהבן שלי, סטודנט בן 25, אמר לאשתי ולי "בואו לנפאל", מיד אמרנו כן. היינו שם כשהוא היה בן 9, ובאופן טבעי לא הלכנו על האתגר הגדול. הפעם היה ברור שאנחנו עולים על האוורסט.
אנחנו מטיילים הרבה יחד, בעיקר בחו"ל, בטבע, בשטח. ולכל מי שמטייל יושב, איפשהו באחורי הראש, ה־טיול, הכי גדול, הכי אולטימטיבי, אל ההר הגבוה בעולם. גם אם לא מתכננים להעפיל אליו, יודעים שהוא שם. שתמיד יש עוד מקום מופלא כזה להגיע אליו. זה כשלעצמו מעורר תקווה.
וכשמחליטים להגיע אל ההר אז בכלל. ככה אני אקבל את השנה החדשה; לא בדרך לפסגה, אבל בהחלט בדרך לבייס קמפ, בגובה 5,600 מטר, עם הציוד, בקור, מנסה לנשום ולא לחטוף מחלת גבהים, עם אשתי ובני לידי ובלי תקשורת עם שאר העולם שמחוץ להר. אני מקווה שזה ישחרר את הנפש, אבל אני גם משתוקק ממש לאתגר הפיזי, לאפשרות להיות מרוכז כולי בהליכה ובטבע, ולהרגיש שאני מסוגל להתמודד עם הכל, עם כל קושי, קטן כגדול. וזה, אני חושב, יכול לטעון אותי בתקווה כבר לשנה שלמה.
// מאיר אורבך, עיתונאי
הכוחות הקטנים שלנו
סימנים ראשונים של סתיו. האור נהיה רך יותר, עננים חולפים בשמים, גשם קצר יורד ואז שוב יוצאת השמש ומביאה משב רוח חמים. משהו משתנה בעונה הזו, וגורם לי לחשוב על השינוי העמוק שקרה לנו בשנה החולפת.
כמו האור בסתיו, גם בתוכנו התארכו הצללים — יום אחר יום, ידיעה אחר ידיעה, שמות ופנים, תמונות בעיתון, כל מה שקרה ועודנו קורה, מה שאנחנו ממתינים לו בכיליון עיניים כבר זמן רב. כל זה יצר שינוי עמוק באופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם, מדברים זה עם זה, זזים ונפגשים — כאילו יש בינינו חוט של הבנה על משהו שעוד לא הצלחנו להבין.
וכשהאור משתנה, הדברים משנים את מידתם. אירועים קטנים פתאום מקבלים חשיבות גדולה, ודברים גדולים יכולים לאבד מכובד משקלם.
בספטמבר היה יום הולדת 7 לבן הקטן שלי. השנה הרגשתי צורך לחגוג לו את הרגע הזה בתשומת לב מיוחדת, אולי כאיזה עוגן פרטי אל מול הקושי והכאב שהציפו את החדשות. השמחה וההתרגשות של איתמר מילאו את הבית וסחפו אותנו לארגן לו ולחבריו משחק "חפש את המטמון" בחורשה הקרובה. אבא שלו, אחותו ואני נהפכנו ליצורים מכושפים בהרפתקה דמיונית. התמסרנו יחד לסיפור על ממלכה רחוקה ועל אוצרות אבודים, ויצרנו אתגרים וחידות, חרבות וכישופים.
באחד הימים, בזמן ההכנות ליום ההולדת, חזרנו בצהריים מסיבוב קניות ואיתמר עצר אותי פתאום ליד הדלת והסתכל עליי במבט מודאג: "מה אם זה לא יצליח? מה אם המשחק לא יעבוד?". הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו בכל הרצינות: "אל תדאג. אנחנו כולנו כאן, ונעשה שזה יצליח". הוא הסתכל עליי רגע נוסף ואז ראיתי אותו שואף פנימה את הביטחון שלי ונרגע. גם אני נרגעתי יחד איתו. פתאום, לרגע קטן ויקר מחוץ לדלת הבית, היינו בעולם משלנו, עולם שבו אלה הן הדאגות והטרדות, שבו יש לי הכוח והכלים להתגבר על כל המפלצות והאתגרים שנפגוש ולהוביל אותנו בבטחה בהרפתקה שלנו, בדרך לאוצר האבוד.
// דניאלה ספקטור, מוזיקאית
הבן שלי
// יונתן פופר, מאייר
שינויי מזג האוויר
ב־1 בספטמבר ירד גשם בתל אביב. זה היה יום נורא. לקחתי את הבת שלי להסתגלות בגן, ובזמן שהילדים שרו שירים הראש שלי היה בחדשות, במותם של שישה חטופים במנהרה ברפיח — הירש גולדברג־פולין, עדן ירושלמי, כרמל גת, אלכס לובנוב, אורי דנינו ואלמוג סרוסי. הטיפות התערבבו בדמעות, ולרגע היה קשה שלא להרהר בקלישאת "השמים בוכים".
הסתיו הגיע מוקדם השנה. שלכת ציורית של נופים זרים אין כאן, אבל פתאום לנשום. אפשר ללבוש מכנסיים ארוכים ונעליים סגורות בלי לרצות להתפשט או להתקלח בכל שתי דקות. אוקטובר מתקרב, ואיתו ההבנה שהזמן ממשיך להתקדם גם כשנדמה שבכל יום מחדש אנחנו חיים את 7 באוקטובר. הנה, מגיע עוד 7 באוקטובר, אחר, זה של 2024. יהיה גם אחד ב־2025, ב־2026, עד אינסוף.
יש משהו מנחם בזמן החולף. לראשונה בחיי שירים כגון "החיטה צומחת שוב" מקבלים אצלי משמעות. דיקטטורים ומדינות יקומו וייפלו, פצצות יוטלו, פשעי מלחמה יבוצעו, אנשים ישקרו ויבגדו — אבל יירד גשם וכלניות ורקפות ימלאו את הארץ ויהי מה. גם בימים של משבר אקלים התחושה היא שכשהגשם יורד והעונות מתחלפות אנחנו הופכים לדמויות משנה בהצגה הגדולה של הטבע. סטטיסטים. מה עוד אפשר לבקש במציאות שבה הרוע האנושי מתגלה במלוא זוועתו? רק שהגשם יבוא וישטוף כל כאב.
// יובל שדה, עיתונאי
הייעוד
כל אחד ממועדי ישראל צבוע בדרך כלל בצבע רגשי מסוים. בפסח, בסוכות ובשבועות אנו שמחים, ביום כיפור אנחנו רציניים, בט' באב עצובים. אבל בראש השנה העניין יותר מורכב. מצד אחד, זהו יום חגיגי של התחדשות, שבו מציינים את בריאת העולם כולו ושמחים לקראת השנה החדשה וההזדמנויות שבה. מצד אחר, זהו גם יום דין, זה שבו נפתחים שלושה ספרים (של הרשעים הגמורים, הצדיקים הגמורים ושל הבינוניים), שבו אנחנו נבחנים לאיזה גורל אנחנו ראויים.
המורכבות הזאת עומדת במוקד מדרש שמופיע בהלכות ראש השנה, שחיבר רבנו יעקב בן הרא"ש במאה ה־14. הוא מציין כי אף ש"אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך ציפורניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו", הרי שאנחנו בראש השנה "לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים ציפורניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה". למה? "לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס".
בישיבות נוהגים להקשות בנקודה הזאת. הרי איך אפשר לדעת, להיות בטוחים, שאכן ייעשה נס? אלא שזה לא העניין. המדרש מבקש לתאר חוויה קיומית כללית של העם היהודי — גם ברגעים הקשים ביותר יש מקום לאופטימיות. והחוויה המשותפת הזאת נשענת על ההיסטוריה היהודית רבת השנים, ועל תפיסה בסיסית שלפיה יש לנו, כעם, תפקיד וייעוד של תיקון עולם.
ראינו את זה גם בשנה החולפת, מלאת היגון והכאב. את האמונה בתפקיד שלנו, בייעוד, ביכולת. רובנו לא מתכננים הגירה. רובנו לא התעייפנו מהמאבק על קיומה של המדינה ומהמאבק על אופייה. רובנו המשכנו, וממשיכים, בשדרה חדשה בתוך הכאב המתמשך. יש בנו אמונה פנימית שהדברים יסתדרו, אמון בכוחות החיים, היצירה וההישרדות של כל אחד מאיתנו ושל כולנו בעם. אנחנו נושאים את ההבנה ש"ייעשה לנו נס" כמנוע בעירה פנימי, מחסום בפני הייאוש, אבל גם מבינים שזה לא יכול להיות תחליף לתפקיד שלנו, ללקיחת אחריות, לחשבון נפש, לעזיבת דרכים רעות ואימוץ דרכים טובות. בטוחים שייעשה נס — ויודעים שזה בידינו, כעם.
// שלמה טייטלבאום, עיתונאי
רבי נחמן
לפני שמונה שנים, ב־2016, החיים שלי התהפכו. סקירת אולטרסאונד שגרתית חשפה מום חמור במוחו של העובר שלנו. משם קצרה הדרך להפסקת היריון יזומה, וללידה שקטה שעברה אשתי בחודש השביעי להריונה. בתקופה שאחרי האסון הפרטי שעברנו הרגשתי בושה ואשמה. לא הצלחתי לדמיין את עצמי מחייך שוב. לא ידעתי אם אי פעם עוד יהיו לי ילדים.
ודווקא שם, בתקופה המרה ההיא — רבי נחמן נכנס לחיי. אני לא דתי, ולא מאמין באלוהים. אבל התורה של רבי נחמן ודבריו החכמים הצילו אותי מעצמי בתקופה הכי קשה שעברתי בחיי. רבי נחמן, בתורות ובסיפורים שלו, נגע בכל השאלות שאף אחד לא רוצה לשאול: איך חיים בעולם שיש בו כל כך הרבה סבל. מה עושים עם הייאוש, עם הבושה, עם הגעגועים המרים. איך מתעוררים כשהכל אפור ורדום.
זה הקטע של רבי נחמן. הוא נחמן, באמת. הוא לא רק שואל את השאלות שאף אחד לא רוצה לשאול, הוא גם מציע פתרונות מדהימים, אמיצים, לא חינוכיים, פתרונות שאפשר ללכת איתם בחיים. וכשהוא מדבר על דיכאון, על ייאוש ועל עצלות, הוא מדבר מניסיון. כי גם החיים שלו היו מלאים בסבל וכלימה. זה סוד קסמו. הרעיונות היפים שלו עזרו לו לצלוח את החיים הקשים, ומאז 2016 הם עוזרים גם לי.
לפני שמונה שנים, בתקופה מרה אחרי לידה שקטה, רבי נחמן נכנס לחיי. גם עכשיו, בסופה של השנה האיומה הזאת, הוא אוחז בידי ונותן לי תקווה ונחמה
***
כעת שוב המציאות מכה ללא רחם. הארץ נשטפה בדם ובשכול. יש חטופים שלא חזרו. יש יישובים שלא השתקמו. יש פליטים בבתי מלון. הממשלה כושלת, החברה מסוכסכת. איך אפשר לחיות במציאות כזאת בלי להישבר. איך לכל הרוחות אפשר לגדל כאן ילדים.
שמונה שנים חלפו מאז הלידה השקטה שעברנו, וגם עכשיו, בסופה של שנה כל כך קשה, איומה ומרה — רבי נחמן אוחז בידי ונותן לי תקווה ונחמה. הסיפור שלו על המרגלית עוזר לי לקום בבוקר עם אופטימיות. הסיפור שלו על הפורטרט של המלך עוזר לי להתבונן בכאב מתוך סקרנות וחמלה. והתורה שבה הוא מדבר על כך שגם בימים עצובים אפשר להיזכר בימים שמחים שהיו פעם ולהאיר את ההווה איתם — עוזרת לי להיזכר באיש שהייתי לפני שהעולם התמוטט.
ואשר על כן, עצם הידיעה שרבי נחמן הולך איתי בלב, עצם המחשבה שגם בשנה הבאה הוא יעזור לי לצלוח את העצבות והכאבים, ממלאת אותי תקווה. הרי הוא זה שאמר: "ודע שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר — שלא יתפחד כלל". אני מאמין.
// יאיר אגמון, קולנוען וסופר
האנשים
חברה שלי, גם היא כותבת, אומרת שכל מה שנכתוב השנה יהיה מר, כי הראש שלנו מלא במראות מרים. במידע שהלוואי שלא היינו נחשפים אליו. בתמונות פנים שרודפות אותנו בלילות. רבים מהסיפורים שנאספו אל תוכנו עצובים, וכיוון שמה שנאסף לתוכו של הסופר הוא חומר הגלם שממנו יכתוב — אז בהכרח זו תהיה כתיבה בצבעים קודרים. זה מה שמספרי סיפורים עושים: אוספים שברי משפטים, רסיסי אמיתות, לרוב אפילו מבלי דעת, כדי לפגוש אותם בשינוי קול, בשינוי גוון, בשינוי צורה, על הנייר, ולהפוך אותם לדבר שיש לו ערך.
אני חושבת על הסיפורים ששמעתי השנה ונחרתו בי: האשה בבית הקפה שסיפרה איך הבת שלה נרדמה כשנכנסו המחבלים, דווקא אז היא כיבתה את עצמה. הילד בגן השעשועים שהתעקש שתחת המגלשה הוא המקום הבטוח ביותר אם תישמע אזעקה. שני האחים שהתחבאו בארון וצצים לנגד עיניי בכל פעם שאני פותחת את דלת ארון הבגדים של ילדיי כדי לפזר כביסה נקייה וחושבת שעליי לקבע אותו כבר לקיר, כי אם הם יצטרכו אי פעם להתחבא בו — הוא ייפול. אני חושבת מתי ואם בכלל יחזור הדמיון שלי, מעיין היצירה שלי, להיות צלול יותר, אם אי פעם ישובו ויזרמו בו דימויים יפים וזכים, או שאלו הם אחוזי הנכות של הכותבים — שהזיכרון תמיד ישלוף את מראה הבית השרוף. את מבטה של האלמנה. שהדף יחזיר אלינו כל הזמן את האוויר המפויח שנשמנו השנה ויזכיר לנו: זה הסיפור שלנו. זה מה שקרה לנו.
נהפכנו לאמהות שמנשקות את ילדיהן לפני השינה וחושבות איפה נסתיר אותם אם משהו יקרה. נהפכנו לאבות שמביאים לחוג כדורגל וחושבים על 12 הילדים שירדו בשבת ההיא לשחק במגרש. נהפכנו לאנשים שהמחשבה לאן נברח ומה יקרה אם לא נצליח רודפת אותנו. מזכירה שאושר הוא זמני. שיש מלחמה. שאנשים עדיין שם. נהפכנו לכותבים שעולם הדימויים שלהם אכזרי, ושבהכרח מה שנכתוב, אם נתעקש לכתוב על פי צו הלב — יהיה מר.
כשהייתי קטנה הייתי מדמיינת לפעמים מי יבוא להלוויה שלי אם אמות. איני יודעת אם זו מחשבה שאופיינית לילדים רבים או שהייתי מורבידית באופן יוצא דופן, אבל הרהרתי בה. היום נדמה לי שבבסיסה עומדת שאלה ילדית פשוטה: למי הכי אחסר? למי אכפת ממני?
לפני כמה ימים בן ה־10 שלי שאל אותי את אותה שאלה בגרסת 2024, אולי כפי שהרבה ילדים שאלו השנה, או היו רוצים לשאול: "אם אני הייתי נחטף, מה הייתם עושים?". מובן שרציתי לעצור את השיחה הזו בטרם התחילה ולומר: "חס וחלילה! אל תדבר שטויות, לא יקרה לך כלום", אבל ידעתי שתשובה כזאת תשאיר אותו בודד ושמי שתדבר שטויות אם תענה ככה תהיה אני. השבתי שהיינו עושים כל מה שאפשר. כל מה שהיינו יכולים. הכל. המילה הקטנה הזאת, שלוש אותיות, קיבצה בתוכה לרגע את השפה כולה. וחשבתי, הנה עוד דבר שקרה לנו: ילדינו נהפכו לילדים שמטרידות אותם שאלות קשות. שאלות לא ילדיות ולא פשוטות. איני יודעת איך ייראו המבוגרים שהשאלה הזאת קיננה בהם בילדותם. אילו החלטות הם יקבלו.
בשנה הזו נוכחתי אינספור פעמים שבמדינה שלנו כשיד מושטת היא פוגשת יד אחות. וזה הכוח שלנו והייחוד שלנו ומה שהופך את ישראל לבית שאין לו תחליף
אני מזכירה לעצמי בכל זאת שיש בכוחנו, מספרי הסיפורים, לבחור גם את הסיפור היפה לספר. את נקודות האור. להראות שיש כאלה, לבקש מהקוראים להביט בהן. ריאות של אנשים שמפסיקים לעשן יכולות להתנקות ולהשתקם; הזמן שעובר והאוויר החדש, הנקי, שנכנס לריאות יכולים לרפא. אולי כך בדיוק יקרה גם לנפש שלנו.
אני חושבת מהו אותו אוויר נקי עבור הנפש, מהו הדבר שנותן תקווה וכוח, ואני יודעת כמעט מיד: האנשים. בשנה הזו נוכחתי אינספור פעמים שבמדינה שלנו כשיד מושטת היא פוגשת יד אחות. וזה הכוח שלנו והייחוד שלנו ומה שהופך את ישראל לבית שאין לו תחליף. וגם אלה סיפורים ששמעתי ונחרתו בי השנה: המשפחה מגן שמואל שאימצה משפחה מניר עוז וסעדה את האם בימיה האחרונים. קבוצת הנשים שניקתה את הבתים בקיבוצי העוטף. המיזם לשחזור חפצים שנשרפו והיו יקרי ערך עבור בעליהם. מחסני התרומות שעלו על גדותיהם. השכנות בבניין הסמוך שחילקו ביניהן תורנות, מי תבשל בכל יום לזו שבעלה כבר עשרה חודשים במילואים. והנה, בקלמר שלי, יש גם צבעים יותר בהירים.
הלוואי שייכתבו השנה סיפורים חדשים. סיפורים על משפחות שהתאחדו, על נשים שמחבקות את אהוביהן, על יושרה, על חיילות אמיצות, על הורים שמנשקים את ילדיהם כלא מאמינים. הלוואי שאוויר נקי ייכנס לריאותינו, יחליף את זה המפויח וייתן לנו מרפא.
// אדוה בולה, סופרת
לתקן את מה ששבור
// עובדיה בנישו, מאייר
האמת כבר חשופה
מדי שבוע אני רואה את עשרות אלפי המוחים בצמתים, ומדי שבוע אני קורא ערמות תגובות ברשתות, ומדי יום אני מדבר, ממש מדבר, עם לא מעט ישראלים במקומות שונים ובנסיבות שונות, ואני מתעודד מכל זה, כי אני מבין דבר חשוב: כולנו יודעים ומבינים הכל.
כולנו — ללא הבדלי דת, עדה, עמדה פוליטית או מאכל אהוב — בדיוק באותו עמוד, לפחות בכל הנוגע לידיעה הברורה, הוודאית, בנוגע למה ומי שעומד בפנינו. אף אחד מאיתנו כבר לא נאיבי, אפילו לא בקצוות, לגבי, בתור התחלה, בנימין נתניהו.
גם אלה מאיתנו שעדיין אמרו בעבר "אבל הוא לא ילך עד כדי כך רחוק", "אבל הוא לא ייתן לזה לקרות", "אבל בסוף הוא בן אדם הגיוני וישראל חשובה לו והוא יעשה את הדבר הנכון" — אפילו האחרונים האלה מקרבנו כבר יודעים שלא; הוא לא. והוא כן.
לא נותרו בנו בדל תמימות או אמון. ראינו הכל. הבנו הכל.
ואנחנו עומדים כאן, באור השמש המסנוור והמחטא, מול הנהגה ישראלית ששיירי נוצות הכבוד העצמי, הממלכתיות, האכפתיות הלאומית והידענות השושואיסטית המיוחסות לה נמרטו עד האחרונה שבהן, והיא מקרטעת מולנו עירומה וגלויה להביך. אנחנו רואים לה הכל.
וזה מה שמעודד אותי: שעידן אחיזת העיניים הסתיים. עידן הספין מאחורינו. המצאות שפעם עוד היו עובדות עלינו, "רפיח", "פילדלפי", "לא יכול להגיד מה נאמר בחדרי חדרים" או "להחליף שר ביטחון כי הנוכחי לא יודע לנצח" וכל השאר — עם תוספת מסיבת עיתונאים, שרטוט או שניים וקול בריטון חמור סבר — נשמעות מגוחכות כבר בשעה הראשונה להפרחתן ולהפרכתן. עברנו מעידן הספין לעידן השקר הגלוי, שכולם יודעים מהרגע הראשון שהוא כזה.
וכולנו, ללא קשר לפוזיציה הפוליטית שממנה באנו ואליה נשוב, יודעים בוודאות וללא שום אמביוולנטיות: האיש הזה, והאנשים שאיתו, סביבו ובשירותו, יעשו הכל, כולל את הבלתי יעלה על הדעת, הבלתי מוסרי, הלא יהודי, השפל והבזוי ביותר, למען חצי שעה נוספת בשלטון. כן, כך בדיוק.
לא בהגזמה, לא בשנאה, לא בהתרסה; פשוט הכרה במציאות העובדתית שבה עלינו לפעול ולחשב את המשך מסלול חיינו הפרטיים והלאומיים.
זו הסיבה שרבע שעה אחרי שמוטלת פצצת החלפתו של יואב גלנט בגדעון סער יודעת ישראל כולה במה מדובר באמת (חוק ההשתמטות) ומי מחליט באמת (שרה נתניהו). איש לא חשב לרגע אחרת. האלטרנטיבה — אופציית הנימוק הענייני, האמיתי, האולי בכל זאת לאומי — חדלה להתקיים. הציניות הגמורה גלויה לעיני כל, רק שיש מי שבוחרים בה וסוגדים לה.
והמצב החדש הזה, שבו כשיש ספק אין ספק — מדובר בציניות מצמיתה ובאינטרס שהוא לעולם אישי, הישרדותי או מושחת — לפחות לא משאיר מקום לאשליות. הוא גם מחדד את הדיכוטומיה הפנים־ישראלית: זה כבר לא עניין של דעה, זה עניין של ישראלים טובים מול ישראלים מושחתים או גזענים או ערלי לב, ותו לא. ערכים מול היעדרם. אולי כמו כל עם אחר בהיסטוריה המדממת.
וקבורתם של האמביוולנטיות, של האולי בכל זאת, של הלא ייתכן, והחלפתם בהבנה שכן, ייתכן, שנה חלפה מאז 7 באוקטובר, ראש ממשלה (עם שלושה סעיפי אישום) מסכל עסקאות להצלת ישראלים מהשבי, מסרב לקחת אחריות או להתפטר ומוכן לבצע כל עסקה מסריחה כדי להבטיח את המשך השתמטות החרדים מהצבא ושרידות שלטונו — כל אלה לפחות לא נעדרים מעיניו של אף ישראלי סביר.
נשף המסכות הסתיים. כולן הוסרו. הכל ברור וידוע לכולנו. המחלוקת האדירה בינינו היא על מה אנחנו מתכוונים או לא מתכוונים לעשות בקשר לזה.
וההבנה שכולנו באותו עמוד באמת מעודדת אותי. זה עשוי להישמע ציני או מריר, אבל זה לא; כי בעידן שבו עובדות הן עניין של דעה, לפחות ניצבות מולנו כמה עובדות חד־משמעיות וידועות לכולם — או לפחות לרובם. ואל תטעו; רובם של הישראלים — שוב, בלי קשר לשיוך הפוליטי טרום 7 באוקטובר — מבינים מה הם רואים. והם לא מתכוונים להמשיך למות, או לחיות, למען הדבר הזה.
// רענן שקד, עיתונאי
שינוי חייב לבוא
מה שנותן לי תקווה הוא האמונה, וגם הידיעה, שאין מצב להפסיד את המדינה הזו לכנופייה שאוחזת כרגע בשלטון. ברית הביביסטים־כהניסטים לא תביס את ברית הדמוקרטים־ליברלים. העליונות הדמוקרטית לא תיכנע לעליונות היהודית.
איך זה יקרה? אין לי תשובה פוליטית מסודרת. אבל האמונה והידיעה הברורה שלי מתגלמות גם בבני אדם, לא רק במופשט הערטילאי. בני אדם שלמרבה הצער אינם פועלים בפוליטיקה, אבל חיים ופועלים בקרבנו. למשל הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו שנרצח בשבי חמאס, שזעק את האמת בפני בנימין נתניהו ורעייתו. למשל מיכל דויטש, שגדלה בבית ביביסטי וכיום היא עצורה סדרתית בהפגנות נגד השלטון. למשל הפרופסור החרדי יעקב סלומון, שמשוכנע שדווקא מדינה דמוקרטית תאפשר לחרדים לשגשג. דנינו, דויטש וסלומון אינם משתייכים לקבוצות המחאה המתבקשות יותר, כגון הייטק ואקדמיה; הם הניצוצות בעם ישראל שמבשרים על ההתפכחות מהשקר הגדול ומציתים את התקווה לשינוי.
אני מקווה, אני יודע, שבזכות האנשים האלה, ורבים מספור כמותם, מה שנבנה כאן ישרוד אפילו את כישרון ההרס של הממשלה הנוכחית.
// משה גורלי, עיתונאי
מילים של אחרים
די הרבה זמן לא היתה שום תנועה אצלי, דבר מוזר בהתחשב בממדי התנועה הנוראית והקטלנית שמתרסקת סביב. ובתנועה אני לא מתכוון לבליסטיקה של טילים, אלא לזרם של מילים. אני גם לא מתכוון לריצה (הברכיים שלי דפוקות גם ככה), אלא למשהו פנימי, איזו גמישות של אפשרות או של עתיד. שום דבר לא זז, רק קפוא, תקוע כמו האופניים שעוד לא שיפצתי לבתי, ותכף יום כיפור.
אבל לאחרונה, פתאום, משהו התחיל לנוע. בתחילה לא שמתי לב שזה קורה, בחוץ הרי אותה מלחמה ובפנים אותם פחדים, ובכל זאת. כיוון שאני מבלה את רוב ימיי מול טקסטים, חשבתי שהאינדיקציה הראשונה שמשהו השתנה תהיה שם. אני כותב כל הזמן — כותב כי זה המקצוע, כותב כי זה מה שמאפשר לי לחשוב, כותב כדי לכתוב. וגם כשהכל היה תקוע המשכתי לכתוב. הנה, אני כותב, בסדר. זה לא היה זה.
השינוי התחיל בסדנת כתיבה לחיילי וחיילות המילואים שיזמתי עם עמיתיי אפרת הוס ואילת הראל מאוניברסיטת בן־גוריון ורוני מייזלס, מנחה קבוצות חיילי וחיילות מילואים במיזם "היום שאחרי". במשך שנים חקרתי כתיבה של חיילים, כתבתי על זה מאמרים, וטענתי בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע שכתיבה במצב של שתיקה וקיפאון יכולה להציל חיים. משם, ומהקיפאון בצל המלחמה מסביב, נולדה סדנת הכתיבה. רצינו להנגיש את האפשרות לכתוב במצבים שבהם נדמה שאין מילים. המשתתפים והמשתתפות היו מרגשים, וכך גם הסיפורים שכתבו — מחזית הלחימה, מבית החולים סורוקה, משיחות טעונות עם חברים או משפחה שלא יודעים ולפעמים לא רוצים לדעת מה עברת. המרחב שנוצר בסדנה הזאת היה מוזר ומחושמל.
וככל שהיא התקדמה, גיליתי שקרה לי משהו חדש: קראתי. קראתי המון. קניתי ספרים כמו שקונים יוגורט במכולת וקראתי אותם כמו שאוכלים שוקולד מהסופר. לא יכולתי להפסיק. אני מרצה לספרות, אני קורא כל הזמן, תמיד קראתי, גם בימי השיתוק. אבל הספרות, שהיתה החיים שלי, נהפכה למקצוע, כמו לבלוע תרופה. עד שהחזרתי אותה אליי. עד שחזרתי לקרוא כמו הנער שהייתי, כמו החייל שהייתי. קראתי כמו דוב שמתעורר רעב משנת חורף.
קיוויתי שאם אצליח ליצור מרחב שבו חיילים וחיילות יצליחו לכתוב, משהו ישתחרר אצלם. גיליתי שכשהם כותבים, משהו משתחרר אצלי. הייתי בחדר איתם, ושמעתי אותם. ראיתי דברים נמסים אצל אחרים, ארונות מסתדרים, שדות צומחים. הרגשתי כמה תנועה נוצרת כשאנחנו מקשיבים לסיפורים של אחרים. איך פתאום נרקמת מעבר לגגות ולדודי השמש ומעבר לאופק המעושן צורה חדשה. תחילתה המחודשת של התנועה. אולי אפילו עתיד.
// רון בן טובים, סופר וחוקר ספרות
לחבק את החולשה שלי
נולדתי שמנה. בכיתה ו', כשנשקלתי אצל האחות, היא אמרה לי בלחש: "את שוקלת 55 ק"ג. אם תשמרי על המשקל הזה עד הצבא הכל יהיה בסדר". הייתי בת 12, לא ממש הבנתי את ההקשר, אבל הבנתי שאם לוחשים זה פחות טוב. כשיצאתי ושאלו אותי כמה אני שוקלת, שיקרתי בפעם הראשונה. כשהגעתי לצבא לא שקלתי 55 ק"ג, שקלתי 72. אדם שמן זוכר כמה שקל בכל נקודת זמן.
דיאטות היו מנת חלקי מגיל 14. עשיתי מאות כאלה, עברתי אצל עשרות מטפלים. אחד העביר אותי בגיל ההתבגרות לתזונה של אורז וגבינות בלבד, השני רק לחלבון, השלישי רק לכריכים; התחום הזה יצירתי במיוחד. בכל פעם אחרי שהצלחתי לרזות מיהרתי להצטלם בג'ינס למזכרת. כבר ידעתי שזה בר־חלוף.
כשאת שמנה, ה"בעיה" שלך חשופה לעיני כל. האמא החתיכה בגן יכולה להשאיר את הילדה אצל הגננת ואז לרדת על איזה דרינק נגד דכדוך בבית ואיש לא ידע. האבא החטוב מוריד את הילד בבית ספר ורק מחכה לגראס של אחר הצהריים, זה שהוא "יכול להפסיק מתי שירצה", ואיש לא יודע. כשאת שמנה, לעומת זאת, חולשתך נראית.
לפני חודשיים, לאחר ארבעה עשורים של דיאטות, פניתי לתזונאית שלא מאמינה בהן. "את למודת דיאטות שלא תרמו לגופך", היא אמרה לי. "רוב האנשים שהיו אוכלים כמוך היו מרזים, אבל לך יש גנטיקה מאתגרת. הרצון שלך לרדת 15 ק"ג (אני רוצה הרבה יותר, אבל הצטנעתי מולה) הוא לא ריאלי. ואת צריכה לשלוט במתוקים בלילה".
מאז אני מגיעה אליה מדי שישי. לפעמים הפגישות משמחות, לפעמים הן מדכאות וגורמות לי להרגיש כמו עם הילד בטיפת חלב: ירידה של 100 גרם אחרי חמש פעמים ספורט בשבוע ותזונה מוקפדת.
אז איפה האופטימיות? היא טמונה בהבנה שאחרי כל כך הרבה מקומות לא נכונים, הגעתי למקום הנכון. מקום שלא לוחש לך את חולשתך, אלא מקבל אותה. מקום שלא מבטיח נסים ונפלאות, אבל כן מבטיח לנסות. זה עזר לי להבין שבתחום הזה אכן קיבלתי קלפים די גרועים, אבל בתחומים אחרים בחיים קיבלתי כמה ג'וקרים. בהחלט יש לי עם מה לשחק.
// ליטל דוברוביצקי, עיתונאית
