הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
בתשע בערב המקלען של הצוות מעיר אותי: "יאללה יובל, הולכים לקפלן", הוא מנער את הכתף שלי. אני לא מבין מה הוא רוצה, ובעיקר לא מבין למה הוא מעיר אותי שעתיים מוקדם מדי, כשאני מנסה לצבור שעות שינה לפני הפשיטה בלבנון. "ביבי פיטר את גלנט", הוא אומר ויוצא מהחדר. אני כבר לא אצליח לחזור לישון.
ביום שלישי, 5 בנובמבר, בכלל הייתי אמור להיות צמוד למסך ולהתעדכן באירועי יום הבחירות בארצות הברית. בתחילת השבוע עדיין דיברו על כך שקמלה האריס צברה ברגע האחרון יתרון קטן על דונלד טראמפ, אבל בפעם האחרונה שבה פתחתי את אפליקציית X של אלון מאסק ראיתי שסוכנויות ההימורים נותנות לטראמפ 60% סיכוי לנצח. כמה ימים קודם לכן ישבתי עם חברים בפינת העישון של המוצב וניהלנו שיחה שבטח התנהלה בלא מעט מקומות אחרים בארץ – מי מהשניים יהיה טוב יותר לישראל? הדעה הרווחת היתה שהאריס לא תבוא לנו בטוב, אבל במקביל עלה חשש מטראמפ הלא צפוי. הפרשנויות של החבר'ה לצד שולחן הקק"ל השבור במוצב היו טובות לא פחות מאלה ששומעים בכל אולפן חדשות. וממילא ההפתעות הגיעו ממקום אחר לגמרי.
יחידת האלפיניסטים שבה אני משרת במילואים עברה שינוי קיצוני בשנה האחרונה. מיחידה "לבנה", שמתמחה בלחימה הררית ובהגנה על משולש הגבולות המושלג בחרמון, היא הפכה ליחידה "ירוקה" — כזו שמציבה מארבים בשיחים ויוזמת פעילויות התקפיות נגד כוח רדואן של חזבאללה. משמעות השינוי מבחינתי היתה שבאותו לילה שבין שלישי לרביעי נשלחנו אל מעבר לגבול, לסרוק את הוואדי הסמוך לכפר שבעא שלמרגלות החרמון ולנסות לאתר בו את מה שמכונה בצה"ל שס"מ (שטח סבוך ומבוצר). משם הגיעו הרקטות שנחתו ביולי האחרון במגרש הכדורגל של מג'דל שמס והרגו 12 ילדים. המשימה היתה לסרוק ולהשמיד אמצעי לחימה שנמצא, כדי למנוע ירי נוסף. ומכיוון שאני גם עיתונאי, לא רק לוחם, הבאתי גם מצלמת גו פרו, וחבר מהצוות התנדב לשאת אותה.
אחרי שעות של הליכה חוזרים סוף סוף לארץ. "טראמפ ניצח", אומר הנהג שמחכה לנו, אבל איש לא חגג או התאבל. כשאתה עייף כל כך ומתפרק מהמתח, האירועים ההיסטוריים חולפים לך מעל הראש
המשימה היתה מורכבת: 18 שעות שכללו כניסה ויציאה רגלית, צעידה מאתגרת בין העצים והבולדרים הגדולים שעל השיפועים התלולים של החרמון והר דוב, וערנות דרוכה לכל תרחיש. בגלל זה הייתי צריך לישון כמו שצריך לפני היציאה. אבל בדיוק אז ביבי פיטר את גלנט.
רגע לפני שאתה נכנס בגופך ללבנון, קשה לסלק מהראש את המחשבות על הציניות שבפיטורי שר הביטחון בעת הזו. כלומר, גלנט פוטר על רקע תמיכתו בעסקת חטופים והתנגדותו למתן פטור משירות לעשרות אלפי חרדים. פטור שאילו יבוטל יהיה אפשר להקל את העומס האדיר המוטל עליי ועל חבריי — קבוצת מילואימניקים ששירתה כמעט 150 יום מאז 7 באוקטובר, וזה עוד נחשב למספר מתון לעומת העומס ביחידות אחרות. תהיתי ביני לבין עצמי אם הממשלה תתאמץ להחזיר אותי אם חלילה אפול בשבי, ושאלתי את עצמי מדוע אני בכלל שם את עצמי בסיטואציה הזו תחת ההנהגה הזאת.
אבל אם אתה רוצה לחזור הביתה בשלום, אתה חייב להתרכז במשימה. אז דחקתי את השאלות הללו לאחורי המוח. אני מניח שגם על זה הממשלה בונה.
כל שיח נראה כמו מחבל
בהתארגנות האחרונה שלפני היציאה חלק מהלוחמים הסתלבטו על שר הביטחון החדש ישראל כ"ץ. כשחושבים על זה, זאת אולי בדיחה אבל היא ממש לא מצחיקה. היו כאלה שקיללו את ראש הממשלה, אחרים הביעו בו תמיכה. ויכוח פוליטי של הרגע האחרון בין שני חיילים מהצוות הוביל לכך שאחד מהם איים שלא ייצא לפעילות, אבל בסופו של דבר האיום לא התממש. ובזמן שהמוני מפגינים עלו על נתיבי איילון, אנחנו עלינו על ההאמרים ונסענו לנקודת היציאה. המג"ד והמ"פ חידדו כמה נקודות לגבי המשימה ודיברו על חשיבותה. אחר כך שרנו את התקוה, הקראנו את תפילת הדרך ונכנסנו ללבנון.
ב־1 בלילה התחלנו לנוע ברגל לכיוון ואדי שבעא. נענו באיטיות בגלל החושך והירידות התלולות. בהתחלה הדריכות מקסימלית וכל שיח נראה כמו מחבל בפוטנציה. אתה חושש שמישהו בכפר הסמוך יזהה אותך, או שיירו עלינו טילי נ"ט או פצמ"רים מרחוק. הזמזום של הכטב"ם הצה"לי שליווה אותנו קצת הרגיע את החששות. מישהו מסתכל עלינו מלמעלה.
הגענו לבוסתנים שמסביב לכפר רגע לפני אור ראשון, ולאחר מנוחה קצרה התחלנו לסרוק את השטח. הדבר הראשון ששמנו לב אליו הוא כמה לבנון יפה. השלכת צבעה את החורש באדום, כתום וצהוב, וגם המפל המרשים של נחל שבעא חיזק את התחושה שאנחנו כבר בחו"ל.
ב־12 השנה שבהן אני מוגדר "לוחם", בסדיר באגוז ובמילואים באלפיניסטים, החלפתי הרבה תפקידים. הייתי מפקד כיתה, סמל צוות, תצפיתן, נווט. הפעם הייתי מטוליסט, זה שלנשק האישי שלו מוצמד מטול שמשגר רימונים למרחק. ממש לא רציתי להיתקל באויב כשעליי 14 רימונים נפיצים ועוד כמה רימוני עשן ותאורה. מצד שני היה קשה להתנגד לדחף האדיר לירות אותם, לפחות כדי להשיל כמה קילוגרמים מהווסט הכבד.
במהלך התנועה זיהינו כמה נפלים של פצצות, וסימנים לכך שאנשי כוח רדואן אכן מסתובבים במרחב. כשהגענו למקומות שהמודיעין סימן לנו מראש כפירי שיגור מצאנו בעיקר מכתשים שרופים, שאריות שהשאירה לנו התחמושת המדויקת של חיל האוויר. חוסר השינה התחיל לתת את אותותיו, והדריכות מפני אויב שעלול לצוץ בכל רגע מתחלפת אט אט בעייפות שנובעת מכמעט 30 שעות ערות רצופות. שעות השינה שהחסרת הופכות מוחשיות ואתה נאבק בעיניים שנעצמות מעצמן. זה לא אמור לקרות, אבל זה תמיד קורה.
אחרי שעות ארוכות של תנועה מבצעית, אחד הצוותים איתר מתחם חזבאללה עם בונקר תת־קרקעי ובתוכו פצצות מרגמה ומשגרים שכוונו לעבר ישראל. חבלני היחידה וכוחות של יחידת הכלבנים עוקץ והנדסה ריכזו את אמצעי הלחימה בתוך המתחם ומילאו אותו בחומר נפץ. כשעזבנו את הוואדי וטיפסנו בחזרה לישראל, מישהו הפעיל את המטענים מרחוק ופטריית אש ועשן התרוממה לאוויר. הרגשנו כמו בסרט פעולה של ברוס וויליס, אלא שבניגוד לו אנחנו לא התאפקנו והסתכלנו לאחור. הפעילות החשאית שהיתה עלולה להשתבש הסתיימה בהצלחה וללא נפגעים.
1 צפייה בגלריה
"ליל גלנט 2" בתל אביב, בשבוע שעבר. "אם הפטור לחרדים יבוטל סוף סוף, יהיה אפשר להקל את העומס האדיר המוטל עליי ועל חבריי"
(צילום: דנה קופל)
העומס קורע את הצוות
כמו הרבה צוותים ביחידות מיוחדות, הצוות שלי במילואים הוא לא מיקרו־קוסמוס של החברה הישראלית. אומנם יש בו דתיים, חרד"לים, עולה חדש־ישן אחד ומתנחלים — אבל לא לפי שיעורם באוכלוסייה. זה צוות עם רוב חילוני מובהק, שרק הלך והתחלן עם השנים. שליש מהחיילים גרים בתל אביב (אף שאיש מהם לא נולד בעיר). כמעט מחצית מאיתנו הם מהנדסים או עובדי הייטק, ויש גם שני שחקנים ועיתונאי אחד. האנשים הללו, שמשלמים הרבה מאוד מסים וכבר יש להם קריירות ומשפחות שאותן הם נאלצים לעזוב לעשרות ימים ולסכן את חייהם — האנשים הללו עודכנו במהלך האימונים לקראת התעסוקה המבצעית שהממשלה מגדילה את נטל המס עליהם עוד יותר. וכמעט באותו זמן התבשרו שאחרי סיום סבב המילואים הנוכחי הם יזומנו בעוד שלושה חודשים לסבב נוסף.
העומס הזה משפיע על כולם. על מפקד הצוות, שהוא עצמאי בתחום התיירות; על חייל מפונה מהצפון שעבר השנה בין כמה דירות זמניות; על סטודנטים שנאבקים בשיניים לסיים את המשימות שלהם; על אבות טריים; ועל אלה שהתמיכה הנפשית והכלכלית מהבית שממנה נהנו בתחילת הדרך התחלפה אצלם בלחץ הפוך, שרק מקשה עוד יותר את ההחלטה להמשיך לשרת במילואים.
חלק מהחבר'ה כבר לא מגיעים, ולא ברור אם הם יחזרו לשרת אחרי שהמלחמה תסתיים. אחרים מגיעים ליום פה יום שם, פשוט מפני שאינם יכולים להרשות לעצמם להגיע לשבועיים רצופים. לפעמים אלה ההשלכות הכלכליות של היעדרות מהעבודה, לפעמים זו המשפחה שכבר לא יכולה להתמודד עם החוסר. אני לא מגלה פה סוד, רק לפני שלושה ימים התפרסמו נתונים שלפיהם בצה"ל מזהים ירידה של עד 25% בהתייצבות למילואים.
רוב החיילים מקבלים את ההיעדרויות הללו בהבנה, משום שהם יודעים שבפעם הבאה ייתכן שהם עצמם יהיו אלה שלא יוכלו להגיע. ומכיוון שהמשימות מרובות והחיילים מעטים, עדיף שמישהו יגיע גם לזמן קצר משלא יגיע בכלל. ככה לפחות אפשר לשחרר חייל אחר לחופשה. אבל יש גם את אלה שפחות מכילים. הם מרגישים פראיירים, והם כועסים על אלה שלא מגיעים ו"דופקים" את אלה שכן. הכעס הזה מהלך בינינו, אי אפשר להעלים אותו.
אז למה אני ורוב חבריי לצוות ממשיכים לשרת? גם כי אנחנו מאמינים באמת ובתמים שזה מה שנדרש מאיתנו כדי להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם, אבל בעיקר בגלל החברים שסביבנו. המחשבה שהצוות ייכנס ללבנון בלעדינו ושאחד החברים ייהרג או ייפצע שם היא מסוג המחשבות שאף אחד מאיתנו לא רוצה שתלווה אותו להמשך החיים.
מפקד הצוות שלי, אמיר (35), מייצג היטב את התחושה המקוטבת הזו. מצד אחד הוא מתאר תחושת שליחות: "בכל הפעמים שעלינו לחרמון למילואים, לא היה אחד שלא עצר במג'דל שמס, ומה שקרה לילדים שם ישב לנו על הלב בצורה מאוד קשה", הוא אומר. "לכן לדעת שאנחנו הולכים למקום שממנו שוגרו הרקטות לא רק נותן תחושה שאנחנו שומרים על המדינה, אלא גם שאנחנו כאלפיניסטים עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות. האנשים במג'דל הם החברים שלנו. זה דבר ערכי".
מצד שני, אמיר, שבימים כתיקונם מנהל עסק מלונאות בירושלים, מרגיש שהמדינה פשוט לא סופרת אותו: "אתה נלחם בשביל המדינה ואז חוזר הביתה ומרגיש שאתה צריך להילחם נגד המדינה כדי לקבל את מה שמגיע לך", הוא אומר. "אני יודע שאני לא מדבר רק בשם עצמי אלא בשם הרבה עצמאים. אירחתי אצלי במלונות מפונים משדרות, מקריית שמונה ומשלומי. חשבתי שאני אקבל על זה תשלום ממשרד התיירות אבל עד היום אני במלחמה איתם. מקרים כאלה מובילים אותך למחשבות שלא חשבת לפני כן. אני נלחם פה, זאת המדינה שלי וככה חונכתי, אבל במקביל אני מתחיל להוציא את העסקים שלי החוצה. כרגע אני בשלב של בניית דברים ביוון, כי כעצמאי קטן מאוד קשה לנהל עסק בישראל".
אסף (30) מחיפה, לוחם בצוות וסטודנט להנדסת מכונות בטכניון, נתקל באתגרים מכיוון אחר: "ברמה האישית המילואים זה משהו שמאוד הקשה עליי בלימודים. לצערי, כסטודנטים נתקלנו בלא מעט חוסר הבנה, אולי אפילו אטימות. הפתרונות שהציעו לנו לא היו מספיקים והיה קושי מאוד גדול לחשוב בכלל על חזרה לשגרה של סטודנט. פתאום אתה מאבד את המשמעות ואתה בעולם אחר לגמרי. אתה חוזר להיות חייל".
חן (30) מפתח תקווה, לוחם בצוות ומחנך, מדבר איתי על המשפחה: "זה מאתגר מאוד להשאיר את הבית מאחור. יש לי אשה וארבע בנות, ומספר ימי המילואים שעשינו בשנה האחרונה קשה מאוד, ולא רק לי. זה פוגע בילדות ופוגע בעבודה, ולמרות זאת אני הולך, גם כי אשתי חזקה מאוד ומבינה את הצורך. אבל בתור איש חינוך אני יכול להגיד שהילדים הם הקורבן מספר שתיים של המלחמה. אלה תלמידים שעברו קורונה ועכשיו הם במלחמה מתמשכת, והפגיעה בהם מאוד קשה".
קוקטייל נפיץ של אי־שוויון
הרבה מאוד מילים, גם בעיתון הזה, נכתבו על אתגרי שירות המילואים במלחמה הנוכחית, ועל הממשלה שמעדיפה בניגוד לכל היגיון ויושר כלפי אזרחיה להפלות לטובה את החרדים ולפטור אותם משירות. לאחר פיטורי גלנט, היו מי שקראו למילואימניקים להפסיק להתייצב, כמחאה על מדיניות הממשלה.
הדילמה שלנו אמיתית ורב־חזיתית. יש כאלה שלא יהיו מסוגלים להמשיך לשרת, בגלל תחושה שנעשה בהם שימוש ציני. התחושה הזו התחדדה לאחר שהמלחמה, שהחלה כמלחמת הגנה, שינתה את פניה ונראית כעת כאמצעי להשגת מטרות פוליטיות או דתיות. כשמוסיפים למשוואה את הדיווחים על פעילות צה"ל בצפון רצועת עזה, שלפחות חלק ממנה עומד לכאורה בסתירה לחוק הבינלאומי, גם פטריוטים מושבעים עשויים לפקפק בצדקת דרכו של "הצבא המוסרי ביותר בעולם". הם מדברים על החשש ממציאות שבה עלול להמתין להם צו מעצר ברגע שייצאו מגבולות הארץ.
אחרים יפסיקו להגיע מסיבות ארציות יותר. שירות מילואים של 100 ימי מילואים בשנה הוא לא בר־קיימא. אי אפשר להיות אבא או בן זוג מתפקד כששליש מהשנה אתה לא בבית, ואף מילואימניק לא יזכה בתואר "מצטיין השנה" בעבודה כשהוא בקושי מצליח לעמוד במחויבויות הבסיסיות שנדרשות ממנו. אנשים שמפסיקים להגיע למילואים בגלל סיבות כאלה לא מוגדרים כסרבנים, אבל ההימנעות שלהם מהתייצבות כבר מורגשת מאוד — ויש להניח שהתופעה תלך ותגדל ככל שהעול על המגזר המשרת יגבר.
כל חייל שלא מתייצב משפיע על המסגרות הצבאיות באופן כמעט אקספוננציאלי. כל חייל שחסר משמעותו עבודה קשה יותר שמוטלת על החברים בצוות, סחיבה של יותר ציוד, שמירה של יותר שעות. וכמובן, פחות אפשרות לצאת הביתה כשהילדה חולה או כשחבר מתחתן. המציאות הזו מעודדת את מי שלא מוכן לספוג את העומס להיעדר גם הוא בפעם הבאה, או בזו שאחריה, והשרשור הזה עלול להוביל להתפרקות המסגרת.
וזה לפני שמביאים בחשבון את האלמנט ה"רך" יותר: אם החבר הכי טוב שלך במילואים מפסיק להגיע, גם המוטיבציה שלך להמשיך לשרת תרד. הפתרון הצה"לי למצב של מחסור בכוח אדם הוא מיזוג החיילים שנותרו עם צוות אחר. אלא שאז המוטיבציה לשרת צונחת עוד יותר. הנאמנות למסגרת הצוותית האינטימית ברוב המקרים גדולה פי כמה מהנאמנות למסגרת האמורפית הגדולה המכונה "צה"ל".
לכן, כשמפטרים את גלנט מתוך מאמץ נואש של נתניהו לפטור בכל זאת משירות עשרות אלפי חרדים שהיו יכולים להקל את העומס על מילואימניקים כמונו; וכשהמאמץ העקום הזה נעשה בזמן מלחמה, חרף התנגדות רוב הציבור — כשכל זה קורה מקבלים קוקטייל נפיץ של חוסר שוויון, שעלול להתפוצץ למדינת ישראל בפנים.
מה שעדיין מחזיק את העסק הוא ההבנה שפעילויות כמו זו שביצענו, שנועדו לאפשר לתושבי הצפון לחזור לבתיהם בבטחה, גורמות לך להרגיש שאתה עושה את הדבר הנכון והצודק. אלא שככל שהמציאות הופכת אפורה ולא ברורה, קשה יותר להגיד מה "נכון" לעשות. וקשה לומר איך אני מרגיש בתוך כל זה. הלוואי שהיתה לי תשובה טובה. כעת אני בעיקר חסר אונים.
אחרי שעות של הליכה במעלה ההר אנחנו חוזרים סוף סוף לשטח ישראל. "טראמפ ניצח", מספר אחד מנהגי ההאמר שממתין לנו. אף אחד לא חגג, ואף אחד לא התאבל. האירועים היסטוריים, אבל כשאתה עייף כל כך ומתפרק מהמתח העצום, הם חולפים לך מעל הראש. יכול להיות שב־24 השעות האחרונות ישראל והעולם הפכו להיות מפחידים יותר ודמוקרטיים פחות, אבל באותו רגע לא אכפת לי. רציתי רק להתקשר לאשתי ולהגיד לה שאני בסדר.
.
